בשבע 414: יורדים מהפסים?

פרויקטים מסילתיים מאופיינים בעלויות גבוהות מאוד, גם כאשר אינם נגועים בשחיתויות. המחקר מלמד כי בדרך כלל העלות גבוהה מן התועלת.

שלמה פיוטרקובסקי , י"ג בחשון תשע"א

מי שעמד השבוע סמוך לגשר המיתרים בחצות הלילה שבין יום שני ושלישי צפה בוודאי במחזה לו חיכו ירושלמים רבים מזה שנים: הרכבת הקלה עלתה על הגשר ועברה דרכו לשדרות הרצל. גם מי שינסה להבין באיזה פיגור מצוי הפרויקט יתקשה לתת תשובה ברורה, פשוט משום שלפרויקט ניתנו לוחות זמנים רבים ושונים, ובאף אחד מהם הוא לא עמד. מי שחושב שמדובר בבעיה ירושלמית, מוזמן לקרוא מה עולה בגורלה של הרכבת הקלה בתל אביב, אשר שנים ארוכות לאחר שהוחל בתכנונה עדיין לא עלה טרקטור ראשון לעבודה על השטח. פרופ' אילן סלומון, מומחה לנושאי תחבורה וראש האגודה הישראלית לחקר התחבורה לשעבר, מציין כי בניגוד לתדמית הבעייתית של ישראל בעינינו, לא מדובר אפילו בבעיה ישראלית, אלא בתופעה כלל עולמית שיש לה סיבות שונות. לטענתו, שורש הרעה נעוץ בעובדה שרכבות בכלל, ורכבות עירוניות בפרט, הן פרויקט מסובך ויקר מאוד שכדאיותו מוטלת בספק.

פרופ' סלומון מסביר כי "פרויקטים מסילתיים מאופיינים בעלויות גבוהות מאוד, גם כאשר אינם נגועים בשחיתויות. המחקר בעולם מלמד כי בדרך כלל העלות גבוהה מן התועלת בסדר גודל של 45 אחוז, ולכן אפשר לראות כאחד מגורמי העיכוב את הגורם הכלכלי. עיכובים נוספים הם תולדה של מבנה ארגוני כושל בתהליך קבלת ההחלטות בדרגים המקצועיים ובייחוד בדרגים הפוליטיים, בחירת חברות לביצוע פרויקטים שאינן עומדות בקריטריונים מקצועיים, בסדרי גודל מצומצמים או רחבים יותר. כל הסיבות הללו יחד נותנות הסבר לפיגור הניכר בהשלמת פרויקטים מקומיים או ארציים".

כאשר ממקדים את המבט למקרה הירושלמי נתקלים לדברי פרופ' סלומון בתופעה מעניינת. בנאום הראשון שנשא ניר ברקת לאחר שנבחר לראש העיר ירושלים, הוא הצהיר כי הרכבת הקלה בגרסתה הירושלמית נועדה לכישלון - והצדק עמו. אולם, מאז הפך ברקת לפרוייקטור מסור של הרכבת אשר מקודמת על ידו כיוזמה רצויה במערכת העירונית, אשר עשויה אוטוטו לצאת לדרך. לדעת סולומון, "נראה שעיריית ירושלים מצאה את עצמה בנקודת אל-חזור. כלומר גם במצב שבו היה ברור שהפרויקט נולד בחטא, מצריך עלויות עתק ובסופו של יום לא יצדיק את המטרה שלמענה נבנה, לא הייתה ברירה אלא להמשיך ולקדם את הנושא, שכן הכספים שהושקעו עד כה והציפיות שנטעו בציבור לא אפשרו נסיגה. גם אם הרכבת הירושלמית החלה במסע בתקופת שלטונו של ראש עיר אחר...".

דוגמה נוספת, ישראלית מאוד, מוצא פרופ' סלומון בפרוייקט הרכבת המהירה בין ירושלים לתל אביב, אשר התקוות שנתלו בו הן גדולות ורבות, אולם עם התמשכות הליכי התכנון האמירה הערכת מחיר הפרויקט מ-3 מיליארד ש"ח ל-6.8 מיליארד והיד עוד נטויה.

 ציונות ומצוינות

עשרות אלפי סטודנטים חזרו במהלך השבועיים האחרונים לספסל הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות השונות, בצל המשבר החמור העובר על מערכת ההשכלה הגבוהה והניסיונות השונים להביא לפתרונו. אחת התוכניות הקורמת בימים אלו עור וגידים ואשר מנסה להחזיר לאוניברסיטאות את תקציבי המחקר שהידלדלו במידה ניכרת במהלך השנים, היא הקמת 'מרכזי המצוינות'. מדובר במרכזים אשר יוקמו על ידי אוניברסיטאות המחקר בשותפות עם גורמים נוספים, כגון מכללות, בתי חולים וכדומה, וירכזו מחקר בנושא ספציפי שייקבע על ידי המועצה להשכלה גבוהה. תקציבי המרכזים יגיעו מהאוצר, מהאוניברסיטאות ומתורמים חיצוניים, ויאפשרו מתן מענקי מחקר נדיבים יותר מהמקובל לחוקרים אשר עזבו את ישראל ומבקשים לשוב אליה וכן לחוקרים מקומיים שהתקשו בהשגת תקציבים.

"התוכנית הלאומית להקמת מרכזי מצוינות מחקרית ולהשבת המוחות לישראל, היא תכנית של ציונות ומצוינות, שתחזק את המחקר המדעי בישראל ותבסס את מעמדנו בעולם", קבע שר החינוך ויו"ר המועצה להשכלה גבוהה, גדעון סער. השר הבטיח כי "כבר בשנת הלימודים הקרובה יוקמו המרכזים הראשונים, על פי התחומים שנבחרו". דבריו של סער מבטאים את עמדת הממשלה ואת עמדתם הרשמית של העומדים בראש המערכת האקדמית, ראשי האוניברסיטאות, אשר משוועים לתקציבים ומוכנים לקבל אותם בכל דרך אפשרית. אולם מנגד נשמעים באקדמיה קולות אשר מזהירים כי התוצאות של התכנית עלולות להיות הרות אסון למערכת האקדמית בישראל ולהביא בתוך פרק זמן לא ארוך לקריסתה המוחלטת.

בין הקולות הנשמעים בנושא זה ניתן למצוא את הפרופ' דני גוטווין, אשר סבור כי עיקר הבעיה בתכנית נעוץ בהמשך מגמת ההפרדה בין הוראה למחקר במערכת האקדמית הישראלית. "צריך להבין מהן הסיבות לקריסתה של המערכת לפני שמנסים למצוא פתרונות שרק יחריפו את הבעיה הקיימת".

פרופ' גוטווין מסביר כי בעבר נבנתה המערכת האקדמית בישראל כמבוססת על אוניברסיטאות המחקר, אשר קיבלו מהמדינה תקצוב עבור המחקר וכפועל יוצא נתנו בחזרה למדינה ולציבור את ההוראה. "למעשה מדובר היה בדיל אשר הבטיח את תקצוב המחקר ואת ההתפתחות המדעית תוך שילוב של הכשרת הדור הבא של המדענים. אולם, במשך העשורים האחרונים נעשה מהלך מכוון של הפרדת ההוראה מהמחקר על ידי הקמת המכללות, אשר נגסו נתח סטודנטיאלי משמעותי מהאוניברסיטאות, אך לא ביצעו מחקר בהיקפים משמעותיים. גם בתוך האוניברסיטאות יצרה המדינה שכבה שלמה של מורים שאינם חוקרים, אשר כונו 'מורים מן החוץ'. מה שעכשיו עושה המדינה זה להוציא גם את המחקר מהאוניברסיטאות ובכך לעקר אותן מתוכן לחלוטין לטובת פרויקטים חיצוניים במהותם. באופן כזה לא ניתן להכשיר סטודנטים לטווח ארוך וכך אנו מזמינים את בריחת המוחות של הדור הבא אותה ננסה לתקן בעוד עשור".