בשבע 414: 'על דעת עצמי'

על תקשרות, חוק הנאמנות ועוד...

אבי סגל , י"ג בחשון תשע"א

מצא את ההבדלים:

"אשת שוטר נמצאה מתה בהתנחלות; בעלה חשוד ברצח" (כותרת ב-nrg).

"הערכה: האשה שנורתה במצפה דני כנראה התאבדה" (כנ"ל, כעבור שעתיים).

מה שיהיה לא משנה

אני לא יודע מה זה חוק הנאמנות. כלומר, אני יודע, אבל לא בדיוק. מרגע שהצעת החוק יצאה לדרך, ולמרות שאני מתפרנס מאקטואליה, לא נכנסתי לשום כתבה או מאמר בנושא. חוק הנאמנות של ליברמן לא מעניין אותי בשום רמה. די לי בכותרות ובזמזומים הפוליטיים הקבועים: פטריוטיות חלולה מימין, פרנויית פאשיזם משמאל. איכשהו, נדמה לי שבעוד שנה-שנתיים-עשר החוק הזה יהפוך לנון-אייטם, סתם תיקון פרוצדורלי לא משמעותי לחוק האזרחות, ושכולנו נשכח על מה בכלל היה הוויכוח. רק הפטריוטיות בכל מחיר והפרנויה חשוכת המרפא ימשיכו ללוות אותנו לעימותים הפוליטיים הבאים.

גם המו"מ המדיני מעניין אותי באותה מידה. שלא לדבר על פסטיבל רבין המתחדש, המעורר בי בדיוק אותה התלהבות שלעתים אני נתקף בה בשעת מיגרנה. אלה ימים שבהם אני תוהה אם לא הגיע הזמן לעשות הסבה מקצועית. כל נושאי האקטואליה נראים כה קטנים, לא חשובים ולא חדשניים, עד שאני מתחיל להתגעגע לפיגועים המוניים עם מגדלים נופלים. משבר גיל ה-41 מתחיל לתקוף אותי בעוצמה. מה עם הדבר הגדול הזה שאני אמור לעשות בחיי דקה וחצי לפני שאשיב את נשמתי לבורא בשיבה טובה? למה אני צריך להתעסק בליברמן? מה אכפת לי מהמאבק בין קואליציה לאופוזיציה? כבר יותר מעניין לכתוב על איזה מפורסם שעזב את הבית כדי לנהל רומן עם איזו מפורסמת. כאן לפחות יש איזה תכלס, שיעור מאלף לחיי הנישואים שלנו ונקודת מבט על עולמנו הפנימי.

דפדפו בין הטורים הקבועים במוספי העיתונים הגדולים. לרובם מכנה משותף: הכותבים ממלאים את הדפים הריקים בטקסטים לא מעניינים ולא חשובים, בדיוק כפי שאני עושה עכשיו, כדי שנוכל כולנו להביא הביתה לחם מחנות המזון האורגני הקרובה. אנו חיים בתקופה של שטף מילולי בעיתונות, בבלוגים ובפורומים, דווקא בשעה שהעולם נעשה עלוב יותר ומעניין פחות. כל נושא מתחת לגרעין האיראני נראה כה קטן. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש. ומצד שני, אולי כל התחושה הזו תשתנה בדרבי הכדורגל התל-אביבי הבא.

מחנה השלום למרואיין

והנה עוד אייטם החוזר על עצמו בוואריאציות שונות: כתבת סוף שבוע בידיעות אחרונות הולידה דיון עיתונאי סוער בתוכנית 'סדר יום' ברשת ב', בהשתתפות קלמן ליבסקינד, ענת סרגוסטי והמגישה קרן נויבך. ליבסקינד פרש את משנתו הידועה והצודקת על הפער הבלתי נסבל בין עמדות התקשורת והעם ועל ההומוגניות הפוליטית של מגישי האקטואליה. את תגובתן של נויבך וסרגוסטי אפשר לתאר במשפט אחד, המוכיח סופית את חוסר נחיצותן של תוכניות סאטירה: שתי עיתונאיות שמאלניות מתנפלות על עיתונאי ימני אחד בטענה שלימין יש ייצוג תקשורתי הוגן.

באותן דקות ממש השתתף ח"כ אורי אורבך בחגיגות ה-60 לתחנה המתחרה, כשחזר להגיש בגל"צ לצד עמיתתו לבית המחוקקים שלי יחימוביץ'. במהלך החגיגות הרדיופוניות שנמשכו יומיים, זהרה כיפתו של אורבך בבדידותה - כמו גם עמדותיו הימניות – מתוך כ-50 שדרי התחנה ובוגריה שהשתתפו בהגשה ובחגיגה. אין זה מקרה: היחס בין ימין לשמאל ובין מגישים דתיים לחילונים אינו שונה בהרבה בימים כתיקונם. מובן שגם מגזרים אחרים אינם זוכים לייצוג הולם בתחנה, ועל כך כבר נכתב רבות.

על ייצוגם העגום של מצביעי הימין בתקשורת מעידה דווקא היוצאת מן הכלל, התוכנית הגל"צית 'המילה האחרונה'. נציגי הימין הדתי בתוכנית, ג'קי לוי וקובי אריאלי, לא הגיעו לתקשורת הארצית כנצים פוליטיים מובהקים. לוי היה איש מרכז שתמך בהסכמי אוסלו, ואריאלי הגיע על תקן חרדי נטול עמדות מדיניות ברורות. בינתיים, המציאות עשתה את שלה וגרמה לכל מגישי התוכנית לחתוך ימינה, אבל זהו שינוי אידיאולוגי שעיתונאי יכול לעשות בקלות רבה יותר כשהוא כבר בפנים. לוי ואריאלי, כמו גם המגיש המחליף אבישי בן-חיים, זכו לבטא את כישוריהם המוכחים דווקא בשל חריגותם במגזר שממנו יצאו.

ומה עם עיתונאי ימני 'סטנדרטי' הרוצה להשפיע על סדר היום הציבורי דרך הגשה או סיקור אקטואליה בתקשורת הכללית? כאן המצב כבר יותר מסובך. ימני שירצה להתקדם בערוצים הגדולים, חייב ללמוד את החוקים שבהם האסור רב על המותר: אסור להיות מזוהה פוליטית, בעיקר אם אבא שלך מתנחל. אסור להסגיר אידיאולוגיה – אתה לא בבית. אסור להיות עוין או תוקפני כלפי מרואיינים מהצד הפוליטי הנגדי – זוהי פריבילגיה השמורה למיכה פרידמן, או רזי ברקאי, או לונדון וקירשנבאום. ואסור לחבב את האיחוד הלאומי.

באופן אירוני, דווקא קלמן ליבסקינד הוא מהבודדים שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית. כישרונו וחריצותו, כמו גם יכולתו לבקר את בני מגזרו, הובילו אותו לתפקיד החשוב של תחקירן במעריב. אבל זה הכול. גם הרעב הציבורי לעמדות ימניות בתקשורת, הבולט לעין בפופולאריות של מאמרי אינטרנט פרו-ציוניים, לא מסייע למצביעי הימין – רוב אזרחי המדינה, כזכור – לזכות במגישי רדיו וטלוויזיה כמותם. אולי יום אחד, בעיתוי מתאים ועם מקבלי החלטות אמיצים, יימצא גם הימני המוכשר שייכנס לנעלי הענק של קרן נויבך וחבריה.

בקטנה:

הקמפיין לזיכויה של מרגלית הר שפי מפספס בגדול. הר שפי לא באמת הורשעה בגלל אי מניעת פשע, אלא מפני שלא עמדה דום בצפירה לזכר רבין. ולכן, במקום לחפש ראשי שב"כ לשעבר שיתמכו בגרסתה, די בכך שהיא תצולם כשהיא עומדת דום ביום הזיכרון לראש הממשלה המנוח. אם היא גם תאמר משהו נגד התנחלויות ובעד ילדי העובדים הזרים, אפשר לדבר אפילו על פיצויים.

 

בעשרה מאמרות

יו"ר קדימה, ציפי לבני, נפגשה בבית קפה תל-אביבי עם אלמנת צה"ל קרנית גולדווסר, כשעל הפרק עומדת אפשרות הצטרפותה של גולדווסר למפלגה. הידיעה על המפגש מחוללת סערה במערכת הפוליטית. בכירים מכל המפלגות נכנסים לפאניקה, וכעת גם הם מתחילים להיערך לקראת הבחירות הבאות ולקבוע פגישות היכרות עם כל מיני אנשים. הנה מספר דוגמאות:

1. ח"כ שאול מופז נפגש בבית קפה עם אביו של אלדד רגב ז"ל למקרה שקדימה תתפצל.

2. יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, הלך לבית קפה תל-אביבי, וכעת הוא מחזיק בכל הסועדים כבני ערובה עד שיבטיחו להצביע לו.

3. ראש הממשלה נתניהו נפגש עם המתווך הגרמני והודיע כי הוא מוכן לשחרר את כל המחבלים, לפני שציפי לבני תנסה לשכנע גם את אביבה שליט להצטרף לקדימה.

4. יו"ר הבית היהודי, דניאל הרשקוביץ, נפגש עם זבולון אורלב וניסה לשכנע אותו להצטרף למפלגה.

5. יו"ר מרצ, חיים אורון, שוחח עם המלצרית בבית הקפה והתחנן בפניה שתסכים להחליף אותו בראשות המפלגה. היא סירבה.

6. יו"ר העבודה, אהוד ברק, ניסה לקבוע פגישה בבית קפה, סתם כי הוא מרגיש קצת בודד.

7. ח"כ מוחמד ברכה נפגש עם הסוקרת מינה צמח והציע לה להצטרף לחד"ש, בתקווה שאולי כך היא תצליח להבחין בין המפלגות הערביות.

8. יו"ר האיחוד הלאומי כצל'ה נפגש עם הזמר אריאל זילבר והציע לו להיות שר התרבות בממשלה שיקים בע"ה אחרי הבחירות.

9. ח"כ חנין זועבי מבל"ד נפגשה עם אחד מנוסעי המשט הטורקי. אחרי שלוש פגישות התברר שזה לא זה והשניים נפרדו. מצבה של זועבי יציב.

10. מורדי העבודה מחפשים גם הם כוכבת בסגנון קרנית גולדווסר: מישהי מתוקשרת, מבריקה וחרוצה, בעלת תדמית נקייה וחיים לא פשוטים, אחת שתהיה מסוגלת להזיז את אהוד ברק מכיסאו. בינתיים הם קבעו פגישה עם העובדת הזרה של נילי פריאל.