בשבע 414: שלומי המגעיל

איך?! איך עשיתי כזה דבר נורא?! ואמא חשבה שהיא יכולה לסמוך עלי...עכשיו היא בחיים לא תתן לי להיות האחראית בבית יותר!

אסתי רמתי , י"ג בחשון תשע"א

הדרך הביתה מבית הספר ביום רביעי שעבר היתה שונה מכרגיל. לא עמדתי ופטפטתי עם נועם, ולא קניתי מסטיק במכולת. לא, הפעם  צעדתי בצעדים נמרצים, ממששת מדי פעם את המפתח הגדול שהיה בכיסי. כשהגעתי לגן של שיבי , הוא היה מופתע לראות אותי.

"איפה אמא?" הוא שאל.

"אמא עובדת היום" הזכרתי לו. "אבל אל תדאג, אני אשמור עליך עד שהיא תחזור. ואם תהיה ילד טוב, אני אתן לך גם טופי." חיוך גדול נמרח על פניו.  הוא הושיט לי יד, ויחד הלכנו הביתה.

מלאת חשיבות עצמית פתחתי את הדלת. אמא שלי תמיד היתה איתנו בבית, אבל השנה היא קבלה הצעת עבודה, והיא החליטה שאנחנו מספיק גדולים כדי לדאוג לעצמנו. כלומר, אני מספיק גדולה כדי לדאוג לעצמי וגם לשיבי. "את ילדה נבונה ואחראית " החמיאה לי אמא  "ונראה לי שילדה בגילך יכולה בהחלט לטפל באחיה הקטן פעמיים בשבוע. אני אשאיר לכם את האוכל במקרר, ואת תחממי אותו במיקרוגל, בסדר? איך זה נראה לך?"

וואו! זה נראה לי מצוין! הרגשתי פתאום גדולה וחשובה, לשם שינוי. אני רגילה להיות כמעט הכי צעירה בבית, ועד עכשיו אחותי יעל ,שהתחילה השנה שירות לאומי, היתה העוזרת העיקרית.

בכל אופן, שלחתי את שיבי לרחוץ ידיים, ובינתיים לקחתי בהתרגשות צלחת מהשיש הבשרי, והנחתי עליה את הקציצות והפתיתים שמצאתי במקרר. חיממתי אותה במיקרו, והנחתי על השולחן.

שיבי היה רעב. הוא אכל את הכל , אבל אז הוא הביט בצלחת, ושאל בתמימות: "ירדן, אנחנו תמיד אוכלים קציצות בצלחת של הקורנפלקס?"

מה?!!! הסתכלתי בצלחת ו...אוי ואבוי! שיבי צדק! הגשתי קציצות בשריות על צלחת חלבית!

פעם קראתי ספור שהיה כתוב בו שהגבור הרגיש כאילו שהשמים נופלים עליו. טוב, ככה גם אני הרגשתי. איך?! איך עשיתי כזה דבר נורא?! ואמא חשבה שהיא יכולה לסמוך עלי...עכשיו היא בחיים לא תתן לי להיות האחראית בבית יותר! כמעט פרצתי בבכי, אבל התאפקתי. שלחתי את  שיבי לשחק בחדר, והבטתי בצלחת בחוסר אונים. איזה אסון!!!

בדיוק ברגע זה צלצל הטלפון. "אהלן ירדנוש!" שמעתי את קולה העליז של יעל בשפופרת. "מה נשמע? אמא בבית?"

"לא, אמא עובדת היום" אמרתי בקול חצי בוכה "היא השאירה אותי לשמור על שיבי."

"אבל למה את נשמעת ככה?" דאגה יעל  "הוא עושה לך בעיות?"

ספרתי לה על הטעות הנוראית שלי. "אמא בחיים לא תסמוך עלי יותר..." יבבתי.

יעל שתקה לרגע. "את יודעת מי ביקר בדירה שלנו היום?" היא שאלה, וענתה בעצמה: "שלומי המגעיל".

"הי, זה לא יפה לקרוא למישהו ככה" התנגדתי "זה לשון הרע!"

יעל פרצה בצחוק. "ככה הוא מכנה את עצמו. הוא לא מגעיל פיכסה, הוא פשוט מגעיל כלים...הוא האחראי על הכשרות בדירות השירות של הבנות, והוא בא לטפל במטבח שלנו. עשינו מה זה סמטוכה! שתי חברות הביאו סירים זהים מהבית  – אחד חלבי ואחד בשרי, ונהיה בלבול שלם. שלומי ספר שיש הרבה טעויות בדירות השירות – ואנחנו לא בכיתה ד'! כמובן שצריך להזהר- אבל קורה שמתבלבלים!"

"אז את לא חושבת שאמא תכעס נורא...?" שאלתי בהיסוס.

"באמת, ככה את מכירה את אמא?" גערה בי יעל "שימי את הצלחת במקום מיוחד, ופשוט ספרי לה מה קרה."

 מאז עבר שבוע, ואני שוב שומרת על שיבי. אבל הפעם אני נזהרת ממש – שלא נצטרך להזמין לכאן את שלומי המגעיל...