בשבע 414: זהירות, יום זיכרון לפניך

ככל שהשנים נוקפות, הצורך התקשורתי לספק חומרים חדשים הולך ונעשה נואש יותר.

עדי גרסיאל , י"ג בחשון תשע"א

 

זהירות, יום זיכרון לפניך / עדי גרסיאל

כמדי שנה, יחד עם החצבים, ענני הסתיו והנחליאלים מגיע יום הזיכרון – או יותר מדויק, שבועות הזיכרון - לרצח יצחק רבין. אלא שככל שהשנים נוקפות, הצורך התקשורתי לספק חומרים חדשים הולך ונעשה נואש יותר. אם בשנים קודמות כיכבה משפחת עמיר, השנה נאלצנו להסתפק באנשי המעגלים הרחוקים יותר. כמה פרשיות תפסו כותרות בהקשר זה: 'משחק' הקונספירציות בערוץ 7 ובקשתה של מרגלית הר שפי לבטל את הרשעתה באי מניעת רצח ראש הממשלה. שני המקרים הוצגו בצורה שאמורה היתה לקומם את צרכני התקשורת ולצייר את המחנה הדתי-לאומי כקיצוני שמנותק מתחושות רוב הציבור. גם פנייתה של ח"כ עינת וילף מהעבודה "להפסיק לטפח את רבין כסמל של כל התקוות שנגוזו" ולהחליף את תמונתו באולם המפלגה בכנסת בזו של בן גוריון זכתה לגינויים מתוקשרים, אבל היא כנראה פשוט חיפשה כותרות.

אמנם מקריאת חלק מהטוקבקים בנושא אפשר להתרשם שקמפיין ההשחרה הצליח הרבה פחות ממה שציפו מארגניו, אבל אין זה פוטר אותנו מהפקת לקחים. שהרי מה שמותר (בדוחק) לוילף מהעבודה, אסור בתכלית האיסור למחנה הכתום.

המסקנה התקשורתית ברורה: לפני שעושים פעולה כלשהי שיש לה נגיעה לרצח ושיכולה לייצר הד ציבורי, חובה לחשוב האם היא יכולה לשמש בידי מישהו לטובת פמפום הפסטיבל השנתי. אם התשובה חיובית, יש לשקול את העיתוי ואת דרך הפעולה. במקרה של הר שפי, למשל, הגשת הבקשה כמה שבועות לפני יום הזיכרון השנתי, היתה פשוט הרמה להנחתה. 

בת 60 לאיזון? / חני לוז

חגיגות ששים שנה נחגגו בבניין השידורים הישן ביפו, בתחנת רדיו שמתיימרת להיות "הבית של החיילים". זו תחנה, שבה מספרם של בני המחזור החדש מהמגזר הדתי (אלה המהווים מעל 40 אחוז בסגל הפיקוד הזוטר בחילות השדה) מסתכם באפס גדול ועגול.

נתחיל מזה שהחגיגות התחילו בשבת ובמשך יממה שלמה היה ברור שהמגזר הדתי לא שייך לחגיגה.

ביממה השנייה שיבצו גל"צניק חובש כיפה אחד כמגיש, אבל לא ממש מבוגרי התחנה: אורי אורבך, היום ח"כ, ובעבר שדר בגל"צ בתוכנית מואזנת מאוד ומאוזנת, 'המילה האחרונה'. התוכנית היחידה בשעות הבוקר, שעות האזנת השיא, שיש בה איזון פוליטי. גם הפעם, אורבך הופיע עם איזון – ח"כ שלי יחימוביץ, שדרנית גל"צ בעברה. בנוסף לאורבך, היו כמה נציגים מגזריים שהתארחו בשידורים, כמו קובי אריאלי. אפילו עמית סגל, המוצב בימים אלו בלונדון מטעם ערוץ 2, כוכב תקשורת אף הוא, לא שולב בשידור.

השיח השמאלני הקיצוני של מרב מיכאלי ורון קופמן, וגם כמה מהערותיה העמוקות-מני-בלאטה של רבקה מיכאלי, השאירו שוב ציבור גדול מחוץ לקירות הבית הצה"לי. הגדילה לעשות מירב מיכאלי שעשתה נפשות לסרבנות שמאלנית קיצונית: "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את הילדים שלהם לצבא כשיש כיבוש מעל 40 שנה", תוך התעלמות מביכה-משהו מהעובדה שהיא משדרת בתחנה של אותו "צבא כיבוש". מיכאלי הוותיקה יותר, רבקה, העדיפה לבקר את הידיעה החדשותית על חקירת הנער הערבי שיידה אבן בכוונת לרטש את ראשם של ילד יהודי בן 13 ושל אביו. נוסיף לכך גם ירידות על חרדים וקיבלנו תעודת עניות: מסיבת ששים השנה של גל"צ מדגישה עד כמה התחנה הזו מנותקת מההוויה הכלל-ישראלית, חיה בתוך בועה של יהירות וממשיכה להיות ממומנת על ידי תקציבי משרד הביטחון וצה"ל.

העיתונאי כמסבירן / ישראל מידד

ביום שני השבוע ראיינה גאולה אבן בערוץ הראשון את ירון דקל בעקבות שליחות הסברה שלו לאנגליה, יחד עם עיתונאי אחר מערוץ טלוויזיה אחר.  דקל, איש הוגן, רהוט וכפי שהוא הודה בראיון, ציוני, היה בלונדון, בירמינגהם ובאוקספורד. הוא פגש קהלים שונים וקבע שמצבה של מדינת ישראל בבריטניה "רע, אף רע מאוד".  ממה שידוע לי, זאת לא הייתה הפתעה. הרי רק לפני שבועיים יצא לשם גדעון לוי מ'הארץ' לסבב הרצאות לקידום ספרו המשמיץ את ישראל. הספר גרם לבן-דרור ימיני לצאת נגד לוי בצורה תקיפה. ברשימה ב'מעריב' וכתב עליו ימיני: "ברון תעשיית השקרים; לא 'פעיל שלום', ולא 'עיתונאי ביקורתי', אלא תועמלן מסוכן שכותב את הפרוטוקולים החדשים נגד ישראל". לוי פירסם טור ארסי בעיתון הגרדיאן האנטי-ציוני  בדומה למאמרי דעות דומים (אם כי פחות חריפים) של מה שנקרא 'אנשי רוח' בניו-יורק טיימס, ואשינגטון פוסט ולה-מונד, למשל.

אכן, אנשי תקשורת מתנדבים ומתגייסים למערך פעילות שאין לו כל קשר למקצוע העיתונות. האם זה תפקידם?  האם למשרד החוץ חסרים מסבירים?  האם בחוץ-לארץ, משום-מה, עיתונאי נחשב לאדם אמין יותר, חכם יותר, מעמיק יותר?  הרי כולנו יודעים שבממוצע, רוב התקשורת נחשבת, גם ע"י עובדיה, כרדודה, מוטה ולא-מדויקת.  אז דווקא איש תקשורת – ובמחילה מירון דקל שמוכר לי אישית – הוא מה שדרוש להצלת המדינה? 

ומילה לגב' אבן: לית-מאן-דפליג שמצבנו באירופה רע, אף על גבול של גילוי גלי אנטישמיות לשמה. מי שנבחר לעמוד בראש מפלגת הלייבור הבריטי עוין ישראל עוד מבית הוריו שהם קומוניסטים, פרט שלא גילית לצופים. ובכל זאת, מדוע לא חשבת לשאול את דקל על גילויים של התנגדות תקיפה לנוכחות המוסלמית באירופה שאולי תהווה סיוע לישראל?  על הליגה להגנת אנגליה ועל הכרזת ראש ממשלת גרמניה נגד זרים ומנגד הרב-תרבותיות?  לא סביר שאינך מודעת לידיעות הללו ולהשלכות לגבי האפשרות שאירופה לא אבודה.  בהתנהלות זו, לא שירת את האתיקה המקצועית והשארת את הצופים בבית מחוסרי מידע.