בשבע 415: זהירות, פרקליטים מאחוריך

רבנים, קצינים בכירים ומומחים לאתיקה מותחים ביקורת חריפה על הרשעת לוחמי גבעתי בביצוע 'נוהל ילד' במבצע 'עופרת יצוקה'

חגית רוטנברג , כ' בחשון תשע"א


הרב יצחק שפירא: "המציאות האמיתית היא שאתה, החייל, לקחת על עצמך לכתחילה סיכון גדול מאוד, שנובע מכך שצד האויב הוא זה שעירב במתכוון אזרחים, העמיד אותם בזירה כמגן אנושי"

תא"ל במיל' הרב אביחי רונצקי: " הפרקליטות הצבאית זהו גוף צבאי עצמאי לגמרי, אין מעליהם אף אחד. אני לא יודע מה קרה פה. גם הרמטכ"ל חסר אונים מולם. המג"ד לא ידע אפילו שחוקרים את החיילים. זה לא מובן, יש פה משהו מעוות"

הרב יחזקאל יעקבסון, ראש ישיבת ההסדר בשעלבים: "הנחיתי את תלמידיי באופן אישי: כאשר אתם במצב מלחמה, בכל סיטואציה שבה יש ספק סכנה לחיים שלכם מול מה שנקרא 'חפים מפשע' - לא להסס לרגע. ברור את מי צריך להעדיף"

מוטי יוגב: "מי שסירס את הצבא הוא בית המשפט העליון. אין לו שמץ של מושג במהות הקרב. אני מפנה את השאלה לשופטים – אם היה מדובר בבן שלכם, הייתם מעדיפים שיחזור הביתה או מסכימים לאפשרות שבה הוא עלול להיפגע?"
גוברת התסיסה נגד הרשעתם בפלילים של שני לוחמי גבעתי שביצעו 'נוהל שכן' בעת מבצע עופרת יצוקה * קצינים בכירים, רבנים ואנשי רוח קובעים כי חייהם של חיילי צה"ל בעת לחימה קודמים בכל מקרה לחיי אוכלוסייה אזרחית של האויב, ותוקפים את ההחלטה לנקוט בהליכים פליליים נגד הלוחמים

"אנחנו קרבנות גולדסטון", מצהיר עזריאל דותן, מפקד חוליית חבלה ששהה באותו בית עם שני לוחמי גבעתי שהורשעו לאחרונה בביצוע 'נוהל ילד'. השבוע אמנם, מספר דותן, חשו הלוחמים וחבריהם המלווים אותם לאורך הדרך, בנקודת מפנה חיובית. בשלב הטיעונים לעונש, שהתקיים ביום שני, התייצבו שורת מפקדים של הלוחמים ואישים דוגמת האלוף (מיל') עוזי דיין, אשר העידו לטובת הלוחמים ונטלו חלק בעצרת תמיכה שארגנו חבריהם מחוץ לכותלי בית הדין. "סוף סוף קיבלנו תמיכה מהמפקדים. אבל המוטיבציה נפגעה, ולא רק אצלנו", הוא מסביר את השלכות המשפט. "במובן הרחב, זה פגע בכל לוחם שייצא מעכשיו לקרב. הוא יצטרך לחשוב על ההשלכות המשפטיות בכל צעד שהוא עושה".

שני הלוחמים הורשעו בעקבות סיטואציה אליה נקלעו במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' לפני כשנתיים. תוך כדי שהייה בביתם של אנשי חמאס, הורו השניים לילד המתגורר בבית לפתוח תיקים שהתגלו במקום ונחשדו כממולכדים. בית הדין הצבאי הרשיע אותם בעבירה על 'נוהל שכן' – נוהל צבאי שחוקיותו נפסלה בשנת תשס"ה על ידי שופטי בג"ץ, בעקבות עתירה שהגישו ארגוני שמאל בשיתוף עם ארגונים ערבים. הרעיון שבבסיס הנוהל הוא שימוש באזרחים פלשתינים בפעילות מול מחבלים, מתוך הנחה שהמחבלים לא יפגעו באחיהם הפלשתינים, ובאופן זה להגן על חיי החיילים. המקרה המובהק של הנוהל הוא כאשר מחבל מבוקש מתבצר בביתו ויש חשש שיירה לעבר החיילים שיתקרבו לבית. אז משתמשים החיילים באזרח שידפוק על הדלת ויבקש מהמחבל לצאת. כעת מבקשת התביעה מבית המשפט לגזור על הלוחמים עונשי מאסר.

דותן מודה כי במקרה זה היתה טעות בשיקול דעתם של הלוחמים, אולם זו טעות בטווח הלגיטימי, שצריכה היתה להישאר בידי המפקדים ולא בבית המשפט. "בית דין צבאי זה על גניבות או מעשים פליליים אחרים שחייל עשה. בטח לא על טעויות בשיקול דעת מלחמתי. זה צריך להתנהל ברמת התחקיר בין כתלי הצוות, ובטח שלא להגיש נגדם כתב אישום פלילי כמו אחרוני הפושעים".

לגבי המקרה הפרטני עם הילד, אומר דותן כי לא היה כאן הסממן המובהק של נוהל שכן, בו מסכנים החיילים אזרח כדי לשמור על שלומם. "כאן כולם היו באותו חדר. מדובר בילד שפתח תיקים של עצמו. הוא לא היה מגן אנושי. איך הוא יכול להיות מגן אם החיילים עומדים שלושה מטרים לידו באותו חדר? היתה כאן פעולה פרקטית, לא העלינו ילד על המוקד. הרי אם היה משהו מסוכן בתיק -  לא היה קורה כלום, כי הילד היה נרתע מלפתוח את התיק. ואם היה קורה משהו, מה עדיף? אני מעדיף את החיים שלי על פני האחר". דותן גם מבקש להזכיר כי לא מדובר פה באזרח אקראי כמו בנוהל שכן, אלא באדם שמתגורר בבית של אנשי חמאס. "זו אוכלוסייה אזרחית אבל בסוף היא תומכת טרור, היא בחרה את הטרור שם. זה לא שה תמים".

 'נוהל שכן' והמוסר היהודי

המערכת המשפטית, זו הצבאית וזו האזרחית, נוטה כאמור לראות ב'נוהל שכן' פעולה אנטי-מוסרית. אולם שיחה שקיים 'בשבע' השבוע עם כמה אישים האמונים על ההשקפה התורנית כמו גם על הצבאית, מעלה כי על קביעה זו יש חולקים רבים, שאף מתקוממים נגדה בתוקף. מוסר הלחימה היהודי הטבעי, הם מסבירים, דוגל לפני הכל בשמירת חייהם של חיילי צה"ל, גם על חשבון חיי הצד שכנגד.  

בטרם יצאו תלמידי ישיבת ההסדר בשעלבים כחיילים למערכה במבצע 'עופרת יצוקה', הקפיד ראש הישיבה, הרב יחזקאל יעקבסון, לציידם בהוראות ברורות של מוסר הלחימה הנדרש לאור ההלכה, תוך שהוא מסתמך על דברי הרמב"ם בהלכותיו ומקורות נוספים. "הנחיתי את תלמידיי באופן אישי", משחזר הרב יעקבסון, "כאשר אתם במצב מלחמה, בכל סיטואציה שבה יש ספק סכנה לחיים שלכם, או של החברים שלכם, מול מה שנקרא 'חפים מפשע' - לא להסס לרגע. ספק חיים שלכם מול חפים מפשע מצד האויב - ברור את מי צריך להעדיף". כטנקיסט בעברו ידע הרב יעקבסון להנחות גם את תלמידיו שעל הטנקים: "טנקיסט בעמדת ירי, אם הוא מהסס אפילו לרגע מפחד שמא יפגע בחפים מפשע – זה עלול לגרום לפגיעה בטנק שלו, בו ובחבריו. על מעשה כזה אמר הרמב"ם 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה'", מחדד הרב יעקבסון את האיסור להסס ולסכן חיי חיילים לטובת אותה אוכלוסייה אזרחית.

בכלל, מתקומם הרב יעקבסון נגד המונח 'חפים מפשע', שהודבק לאוכלוסייה העוטפת את מחבלי החמאס ואחרים. "המושג 'חפים מפשע' לגבי אזרחים בעזה שמחפים על מחבלים, וודאי שלא מונעים מהם לפעול, הוא אינו ההגדרה הנכונה להם", קובע הרב, ומסתמך על דברי הרמב"ם בעניין 'בעלי שכם' (בני עירו של שכם בן חמור, שידעו על מעשיו ולא דנו אותו ולכן נתחייבו בהריגה). אגב, הוא מדגיש, בשעת מלחמה ממילא אין שום הפרדה בין חפים מפשע למי שאינם כאלה, כאשר מדובר בסיכון חיי הלוחמים.

עמדה זו, של ביטול כל היסוס במצב של ספק סכנת חיים לחיילי צה"ל, היא לדברי הרב יעקבסון גם מבוססת הלכתית, גם מוסרית, ובסופו של דבר גם חכמה. "הם חשבו להתיפייף בעיני העולם, ובסוף אכלו את הדגים המסריחים. תראו עכשיו מה נחשף, איך מתנהג צבא ארה"ב במלחמה. בעניין הזה אולי אנחנו יכולים ללמוד מהם".

האם גם ראשי ישיבות הסדר אחרים דאגו מראש לצייד את תלמידיהם בגיבוי הלכתי של מוסר הלחימה הנכון על פי התורה? על זאת לא יודע הרב יעקבסון לענות, אולם לדבריו, ההדרכה שנתן סייעה רבות לתלמידיו בסיטואציות אליהן נקלעו במהלך הלחימה, כפי שסיפרו לו לאחר שחזרו לישיבה. את הרשעתם והעמדתם למשפט של הלוחמים הוא מכנה "עוול זועק לשמים", ותמה: "החיילים חשים בגידה עצומה. איך מצפים שהם יתגייסו במצב כזה?".

ותודה לבית המשפט העליון

מוטי יוגב, סגן ראש מועצת בנימין ואל"מ במילואים, ראש מטה אוגדת עזה לשעבר, הוא איש מתון ורגוע בדרך כלל. אבל שיחה עימו על הרשעתם של לוחמי גבעתי מוציאה ממנו את הלהט וההתקוממות האצורים בו, וניכר כי הפרשה היא מבחינתו מכה בבטן הרכה. "עם כל אהדתי הרבה לרמטכ"ל", הוא מקדים, "לא היה צריך לתת לפרקליטות הצבאית להוציא את זה לבית המשפט. הכל היה צריך להיגמר בהליך שיפוטי מול המפקדים בצבא. זו הנחת היסוד הבסיסית ברמה הטכנית".

ברמה המוסרית, אומר יוגב, יש להפוך את הקערה על פיה ממה שמקובל לחשוב כיום: "נוהל שכן הוא מאוד מוסרי", הוא קובע נחרצות. "בן גוריון הוא זה שטבע את המשפט 'תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך'. זאת אומרת, שהחיילים עושים כל שלאל ידם לנצח בשדה הקרב, ומאידך - לשמר את הכוח הלוחם ככל הניתן ולהחזיר את הבנים בשלום הביתה. צה"ל השקיע מיליארדים במיגון טנקים במערכה, מאותה סיבה. אנו מצווים להגן על החיילים".

יוגב מבקש להסביר את המציאות המורכבת בה לוחמים החיילים, ואת קוד ההתנהגות הנגזר מכך: "הם נמצאים בשטחים מאוד מסובכים. כל תיק או בית יכולים להיות ממולכדים. והם קודמים כאמור לחיי האויב שמנגד, בין אם מדובר במחבל ודאי או בבן משפחה, ועד אזרחים תמימים. מדובר באזורי לחימה. צריך לזכור", הוא מבהיר "שבני עמם ניצלו אותם כדי להגן על עצמם. הם ניצלו את בתי הספר, את שכונות המגורים".

ההצדקה לנוהל שכן היא לא רק מוסרית, לדברי יוגב, אלא גם פרקטית מבחינה מבצעית. את הדברים האלו חווה בשטח בהיותו בעמדה פיקודית בגזרת עזה: "המציאות שבה צה"ל תבע מהערבים המקומיים לסלק צמיגים בוערים או חפצים שנראו כמטענים, הביאה לתוצאה בה לא היו יותר צמיגים בוערים או מטענים, אמיתיים או מדומים. כי היה ברור למי שניסה להניח אותם שמי שייפגע מכך הוא אנשים מהצד שלהם. זה כלי מרתיע".

את חצי הביקורת הנוקבת מפנה יוגב אל שופטי בג"ץ, אשר פסלו את השימוש ב'נוהל שכן' בתואנת פגם במוסריותו. "נוהל שכן הוא מוסרי ביותר. מי שסירס את הצבא הוא בית המשפט העליון. אין לו שמץ של מושג במהות הקרב. הוא לא חווה אותו. הוא מעולם לא ירד לשטח לחימה כדי לראות את תמונת מצב הלוחמים שם. אני מפנה את השאלה לאותם שופטים שדנו בנוהל שכן, ולבית הדין הצבאי – אם היה מדובר בבן שלכם, הייתם מעדיפים שיחזור הביתה או מסכימים לאפשרות שבה הוא עלול להיפגע?".

הפתרון, לדבריו, הוא קודם כל עמידה נחושה של מערכת השלטון מול מדיניות בג"ץ: "יש כאן כלי מוסרי ביותר, אבל השתבשה דעת מובילי השלטון, יש רפיון מוסרי ושלטוני בכך שהם נכנעו לבג"ץ. היה צריך לנהל על כך מערכה ולחוקק חוק עוקף בג"ץ שיגן על חיילינו וייתן להם את הגב המוסרי והמקצועי". כיוון נוסף, לדבריו, הוא להוציא את הסוגיות האלה מידי בית המשפט העליון ולהעבירן לידי הפיקוד הבכיר. "המלחמה אינה מתנהלת באולם בית המשפט עם מאווררי תקרה וכסאות מתנדנדים. כאן צריכים לשפוט רק מפקדים בכירים שמכירים את שדה הקרב. צריך לשחרר את החייל הלוחם בשטח מהדילמה הקשה, לתת לו את הכלים ולהטיל את האחריות על המפקדים הבכירים. בכל מקרה, דמו של חייל צה"ל אדום יותר מדמו של הצד שכנגד, בין אם הוא מחבל ודאי או חלק ממשפחתו", קובע יוגב.

 אוי לרשע ואוי לשכנו

תא"ל במילואים הרב אביחי רונצקי, נפרד לפני זמן קצר יחסית ממדי הרב הצבאי הראשי. אבל כמי שליווה מקרוב את לוחמי צה"ל במבצע 'עופרת יצוקה', הוא חש כאב ותסכול רב מהמרורים שמשביעה הפרקליטות הצבאית את מי שיצאו להגן בגופם על תושבי הדרום. למעשה, הוא כלל אינו מבין על מה יצא הקצף. לדבריו, השימוש באזרחים במהלך פעילות מבצעית הוא בגדר מעשים שבכל יום. "הנקודה פה שזה היה ילד, שהוא בכה תוך כדי, אז זה לא נראה טוב. אבל עצם השימוש באזרחים, ודאי מי שגרים באותו בית, כמו במקרה הזה, נעשה ביומיום".

באשר לשאלה המוסרית, גם כאן ברור לדעת הרב רונצקי חיי מי קודמים: "אם יש דרך אחרת לנטרל, טוב. אבל אם השאלה היא האם לסכן את החיים שלי כדי להיכנס לבית בעצמי או כדי לבדוק חפץ, או לסכן במקום זה מישהו שנמצא שם, ברור שחייך קודמים. גם אם זה לא אויב ממש, אלא מישהו שנמצא באותו בית. כמו שמותר גם לקחת סתם אדם שיוביל אותנו לבית של המחבל. כך עושים את זה". הרב רונצקי גם מפקפק בתמימותם של ה'חפים מפשע': "תושבי עזה בחרו בחמאס, יש כאן בחינה של 'אוי לרשע ואוי לשכנו'. לא מדובר בשכן תמים".

גם הרב רונצקי מתרעם על גלגולה של הפרשה מידי צה"ל לידי הפרקליטות וכותלי בית הדין הצבאי: "כמפקד אני אומר: על אירוע כזה מתחקרים, נותנים נזיפה, משעים מתפקיד פיקודי. אבל זה שזה יצא לבית דין צבאי – זה כל כך מוזר", הוא מתבטא בעדינות, ומתאר את האבסורד בסיטואציה: "יושבת תובעת צבאית אחת, ומולה כל שרשרת הפיקוד: מ"פים, מג"דים, מח"טים, שבאו לתמוך בחיילים. והיא מתעמתת מול כל אלה. האבסורד זועק לשמים וזו תקלה אדירה". אגב כך, קובל הרב רונצקי על התנהלות אותו גוף המכונה 'פרקליטות צבאית' והעומד בראשו, תא"ל אביחי מנדלבליט: "זהו גוף צבאי עצמאי לגמרי, אין מעליהם אף אחד. אני לא יודע מה קרה פה. גם הרמטכ"ל חסר אונים מולם. המג"ד לא ידע אפילו שחוקרים את החיילים. זה לא מובן, יש פה משהו מעוות. אבל זה לא מהיום, זה כבר שנים", הוא נאנח, ומזכיר את חברו אופק בוכריס, כיום מח"ט גולני, שסבל מהפרקליטות הצבאית במשך שנים ויצא ממנה בשן ועין.

בסיום השיחה, מבטיח הרב רונצקי להגיע אישית לבית הדין ולחזק את החיילים המורשעים. "זה עוול. גם אם הם היו לא בסדר, טעו בשיקול הדעת, לא מגיע להם בית דין, משפט של שנה וחצי ולהוציא כל כך הרבה כסף. מה הם, פושעים?".

חיילים רויטרס

 חיי החיילים קודמים

היסוד המוסרי לפיו חיי חייל קודמים לחיי אזרחי האויב, מוסכם גם על מי שהיה מחבר הקוד האתי של צה"ל, הפרופסור אסא כשר. במאמר שפרסם בכתב העת 'תכלת' מספר חודשים לאחר תום מבצע 'עופרת יצוקה, דן כשר בהיבטים המוסריים של הלחימה בכלל, והלחימה שהתרחשה בעזה בפרט. תחת הכותרת 'מבצע עופרת יצוקה ותורת המלחמה הצודקת', מאריך כשר לפרוט הבחנות והגדרות מצב, ואת ההתנהגות המוסרית הראויה בכל אחד מהם. באחד הפרקים הוא דן בסיטואציות של אזרחים המעורבים בסביבת הטרוריסטים, בהם נלחמים חיילי צה"ל. מסקנתו ברורה: "לדעתי, אין שום הצדקה מוסרית להעדפת חיי שכניו של הטרוריסט על פני חיי החיילים".

כשר מבקש מהקורא לשוות לעצמו את האתגר המוסרי שבפניו ניצב חייל בסיטואציה המדוברת: "אני אזרח המדינה .אני לוחם במדי צבא ,משום שעליי לקחת חלק בהגנה על אזרחי המדינה מפני סכנה הנשקפת להם. בלית ברירה אני נשלח למצבים מסוכנים כדי לפגוע בטרוריסטים ולהגן בכך על אזרחי המדינה .הסיכון הנשקף לחיי במצבים המסוכנים הללו הוא בלתי נמנע .לשלוח אותי אל תוך הבניין, כדי להקטין את סיכויי הפגיעה בשכניו הלא־מסוכנים של הטרוריסט המצוי בו, פירושו להוסיף סכנה משמעותית לחיי לא לשם מילוי המשימה של הפגיעה בטרוריסט אלא לשם הגנה על שכניו. איזו הצדקה יש להוספת הסכנה הזאת לחיי?... אינני מכיר תשובה ניצחת לשאלת החייל ולאתגר המוסרי שהיא מבטאת", כותב כשר. "אני מכיר ניסיונות אחדים להשיב לשאלה, אבל רובם ככולם אינם מוצלחים, אינם משכנעים, ואינם מצדיקים את סיכון חיי החיילים", הוא קובע.     

מאבק בין השקפות

יש מי שמבקשים להעלות את סוגיית מוסר הלחימה אל שולחן הדיונים התורני-לאומי-ציבורי, ולקיים בירור מעמיק ואסטרטגי אודות השאלות שהופכות ליותר ויותר קיומיות בסדר יומה של מדינת ישראל. 'מכון חומש לאסטרטגיה יהודית' ערך במוצאי השבת האחרונה ערב עיון בעקבות הרשעת הלוחמים תחת הכותרת 'גיבורים ולא פשעי מלחמה', במטרה לדון בין השאר בשאלת מוסריותו של 'נוהל שכן'. הדוברים היו ברובם כאלה המשתייכים למחנה תומכיו של הרב יצחק שפירא מיצהר, מחבר הספר 'תורת המלך' העוסק בסוגיות מוסר לחימה לאור ההלכה, וכמובן הרב שפירא עצמו. מחוץ לאולם בית הכנסת הפתח-תקוואי התאספו כמה עשרות בני נוער של תנועות השמאל, בהפגנה נמרצת נגד הפגיעה בחוק ובזכויות האדם, כהגדרתם, אך באולם פנימה נרשמה אהדה לרב שפירא ושאר הדוברים. המשתתפים, דתיים תושבי ערי המרכז, עטו על עותקי הספר 'תורת המלך', שנדפסו שוב לאחר שהוחרמו בידי השב"כ והמשטרה.

אחד ממארגני הערב, בני גל, הסביר ל'בשבע' את מטרת הכינוס, שאמור להיות רק ראשון בסדרה: "אנחנו מסתכלים במאקרו. נוהל שכן הוא רק חלון הראווה למה שמתרחש פה בעשרים השנים האחרונות. הימין התרסק, הוא אומר כיום את כל מה שהשמאל אמר פעם. הסיבה לכך היא שהשמאל השכיל להציב אמירות מוסריות משלו ועל גביהן לבנות גם את הצד הפרקטי. אנחנו כימין עסקנו בשאלת זכותנו על הארץ, ופחות בהצבת האמירות המוסריות והפרקטיות". המטרה אם כן, מסביר גל, היא ליצור בירור בתוך המחנה הלאומי ולהעלות מתוכו אמירות בתחום המוסרי מתוך מכלול של היבטים - בינלאומי, הלכתי, ועוד. "פסילת נוהל שכן היא קביעה של השמאל שנובעת מתוך האמירה שלהם שלערבים יש פה זכות קיום ולנו אין. לכן הם לא אויב, לכן הם אוכלוסיה אזרחית וכן הלאה. הכל נכנס לקונטקסט ההשקפתי". 

סוגיות מוסר הלחימה נידונו מהיבטים שונים. את ההיבט ההלכתי נתן הרב שפירא, שביקש להאיר באור חדש את המושג 'נוהל שכן'. "הכל שקר אחד גדול", הקדים הרב, "זוהי מכבסה של המוסר המעוות". לדבריו, הגדרת הנוהל כפי שמקובל לראותה, היא הוצאת המציאות מהקשרה.

ראשית, הסביר הרב שפירא, הנחת היסוד ההלכתית היא שכאשר האויב הוא זה שמערב ילדים או אזרחים במהלך הקרב, הרי שאז אין חובה על החייל למסור את הנפש כדי להציל את הילדים או האזרחים, שכן לא הוא זה שהכניס אותם לסיטואציה שמסכנת את חייהם.

כתוצאה מכך, אמר הרב, יש להבין שוב מהי הסיטואציה המתרחשת כאשר מתבצע נוהל שכן. המקובל לחשוב הוא שבנוהל זה לוקחים החיילים אזרח ומערבים אותו בפעולה מסכנת חיים על מנת להגן על עצמם, מה שכמובן מצטייר כפעולה שאינה מוסרית. במצב כזה, גם לפי ההלכה צריך האדם למסור את הנפש על מנת שלא ייהרג אדם חף מפשע שהוא עצמו הכניס לאותה סכנה. אולם כאן, לדעתו, טמונה הטעות התפישתית בנוהל שכן: "כאילו חתכו את הסרט באמצע, ויצרו הצגה מעוותת של המציאות", אמר "המציאות האמיתית היא שאתה, החייל, לקחת על עצמך לכתחילה סיכון גדול מאוד, שנובע מכך שצד האויב הוא זה שעירב במתכוון אזרחים, העמיד אותם בזירה כמגן אנושי". אלמלא היו המחבלים מערבים את האזרחים בשטח הלוחמה על מנת שיגנו עליהם, הסביר, לא היו חיילי צה"ל נזקקים לנוהל שכן. הפתרון אז היה השמדת הבית בו יושבים המחבלים, על יושביו. הסיטואציה בה המחבלים הם אלה שמכניסים אזרחים לבית ומסכנים אותם, היא זו שמצריכה נקיטה בנוהל שכן, וכיוון שכך – לא החיילים אשמים בסיכון האזרחים ואין הם חייבים לסכן את חייהם שלהם בשל כך, קבע הרב שפירא.   

דובר נוסף באותו ערב היה אמור להיות אחד החברים של הלוחמים המורשעים, אולם לחצים שהופעלו עליו מכיוונים שונים מנעו ממנו להגיע. בין השאר נרמז לו כי השתתפותו בכנס תגרום להחמרה בעונש שייגזר על חבריו.

הרב חיים רטיג, ראש ישיבת ההסדר ברעננה, העביר בדבריו בכנס את המסר לפיו חובה לשמור על אמות מידה מוסריות במהלך לחימה, שכן מלחמה היא מצב הפוגם בנפש. דווקא משום כך, אמר, בני התורה היוצאים להילחם מצטיינים בהתנהגותם המוסרית, המונחית על ידי התורה. "לכן הם אלה שצריכים להוביל את המלחמה". הרב רטיג סיפר על חוויה שעבר על בשרו במהלך מלחמת לבנון השנייה. היה זה במהלך צעידה לילית באחד הכפרים העוינים בלבנון. לפתע נראתה דמות מגיחה בחשכה. החיילים סברו כי מדובר בגורם מסכן חיים ומיהרו לירות בו. תוך זמן קצר התברר כי היתה זו אישה זקנה. "להגיד שלא כאב לי הלב?" התוודה הרב רטיג, "אבל זה היה צריך להיעשות. לפעמים צריך לעשות דברים קשים שפוגמים באיזה צד בנפש, אבל צריך לשמור על המוסר", סיכם.