חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

על התורה ועל העבודה

הרב משה בוצ'קו עבד בחנות בגדים כדי לא להתפרנס מראשות הישיבה, והיה נוסע בעצמו לקנות מוצרי מזון לתלמידיו.
28/10/10, 15:53
יואל יעקובי

"אני מאוד מבקש", הדגיש באוזניי הרב שאול דוד בּוֹצְ'קוֹ, ראש ישיבת ההסדר 'היכל אליהו' בכוכב יעקב ורב הישוב, "תכתוב את הרעיונות של אבא ולא סיפורים עליו. הוא לא סבל את זה". האמת, זו משימה לא פשוטה לעיתונאי שאמור לכתוב כתבה מעניינת על דמות לא מספיק מוכרת, לפחות לא כפי שהיה ראוי שתהיה. דמותו של הרב משה בוצ'קו זצ"ל התבטאה לא רק ברעיונות, אלא הרבה מאוד במעשים, וכפי שאמר לי הרב שאול דוד בעצמו: "אבא סבר ששלמות במוסר היא כשהאדם יכול לאחד את הצד המעשי שלו עם הצד הפנימי".

 אבן שואבת לפליטי הנאצים

הרב משה בוצ'קו נולד בתרע"ז (1917) בשוויץ. אביו, הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו, חניך ישיבת נובהרדוק שבליטא, הגיע לשוויץ ופתח בה את הישיבה הראשונה במערב אירופה – ישיבת 'עץ חיים'. עד אותה תקופה לא היתה במערב אירופה ישיבה (אם לא ניקח בחשבון את בית המדרש לרבנים בברלין). "סבי הבין", אומר הרב שאול דוד בוצ'קו "שללא לימוד תורה הציבור הדתי לא ישרוד. הישיבה שלו הצילה מאות בני נוער מהתבוללות. הגיעו אליה תלמידים משוויץ, מאוסטריה, מצרפת וממקומות נוספים".

במלחמת העולם השניה שימשה הישיבה במונטרה, עיירת קיט על שפת אגם ז'נבה, אבן שואבת לפליטים שברחו מאימת הנאצים לשוויץ הנייטרלית, והעניקה להם סעד, כשמשפחות בוצ'קו ושטרנבוך (משפחת אשתו של הרב ירחמיאל אליהו) פועלות רבות להצלת הפליטים ולהבאתם לישיבה. המפורסם מבין הנמלטים היה הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל ה'שרידי אש', מגדולי פוסקי הדור, שאומץ על ידי משפחתה של הרבנית מרים ויינגורט, אחותו של הרב משה בוצ'קו. הרב וינברג קבע מאז את מושבו במונטרה, ולמרות שלא לימד כר"מ מן המניין בישיבה, השרה עליה מרוחו.

הרב ירחמיאל אליהו התחנך, כאמור, בישיבת מוסר ליטאית ואף הישיבה שהקים היתה ישיבת מוסר "עם איזושהי אנושיות חסידית", כהגדרת הנכד, הרב שאול דוד, שמספר גם על הקשר לארץ ישראל: "סבא היה חבר באגודת ישראל, ונמנה על חברי האגודה, כמו הרב יצחק שפירא מקובנא, שדחפו להטות את פעילות אגודת ישראל לטובת ארץ ישראל".

הרב ירחמיאל אליהו נפטר בתשי"ז (1957) ומספר שנים אחר כך מונה בנו, הרב משה, לעמוד בראשות הישיבה, כשהוא ממשיך ומפתח את דרכו של אביו. הוא הדגיש בישיבה את המסירות למדינת ישראל, שבאה לידי ביטוי גם בביתו שלו, כפי שמספר בנו: "אני זוכר כילד בחו"ל שהרגשנו כזרים, כשגרירים של ארץ ישראל בחו"ל, למרות שהיו לנו יחסים טובים עם הגויים". הרב משה ורעייתו הלן זכו שכל צאצאיהם מבנם ומשלוש בנותיהם חיים בארץ. אחת מנקודות השיא ביחסו למדינה היתה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ביום ירושלים הראשון החליט, בניגוד לדעת רבים מעמיתיו רבני שוויץ, לחגוג את היום ברוב פאר והדר, כשהוא מזמין לאירוע את הראשון לציון הרב יצחק ניסים. החלטה זו גרמה לקרע בינו לבין חבריו, ומאז פחת מספר התלמידים המגיעים לישיבתו משוויץ. התלמידים שהגיעו לישיבה היו בעיקר מצרפת השכנה.

באותה תקופה שמע הרב משה שניתן ללמוד למבחני בגרות בהשקעת זמן לא גדולה על ידי לימוד אינטנסיבי בקבוצות קטנות. הוא החליט להפוך את ישיבתו לישיבה תיכונית. "היו אלו שנות הזהב של אבא", אומר הרב שאול דוד, "הגיעו תלמידים ברמה גבוהה, גם אם מספרם לא היה גדול. כמעט כולם הקימו משפחות ועלו ארצה, כשרבים מהם תופסים משרות מפתח בחינוך, ברפואה, במשפט ובתחומים נוספים". העובדה שראש ישיבה מתגאה בבוגריו שפנו לעיסוק במקצועות שאינם מצריכים דווקא לינה באוהלה של תורה, יש בה כדי ללמד על תפישתו של הרב משה בדבר ההרמוניה בין קודש לחול: "אין דבר כזה חול, יש מה שהוא קודש מעצמו ויש מה שעושים אותו קודש".

יחד עם זאת, הדגש העיקרי ניתן בישיבה ללימודי הקודש. ד"ר מיכאל ויגודה, תלמידו של הרב משה מהמחזור הרביעי של תקופת הישיבה התיכונית, ששימש בעבר כר"מ בישיבה וכיום מנהל את המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, מספר כי עד השעה חמש אחר הצהריים נלמדו בישיבה לימודי קודש, ובין השעות חמש לשבע נלמדו "לימודים כלליים". שוב, ההגדרה המקובלת של "לימודי חול" אינה קיימת.

גם בהנאות החיים המותרות הוא לא ראה דבר מגונה. ויגודה מסביר כי הרב משה סבר שעניינה של התורה הוא לא להפריד ולנתק את האדם ממציאות החיים, אלא לקדש את החיים. זו הסיבה גם לכך שהוא לא כיוון את תלמידיו לשאוף לבנות את חייהם רק על לימוד תורה, "כך שלא יהיה להם מקור פרנסה ויעסקו בתורה והפרנסה תבוא מהשמים. הוא חשב שיהודי צריך להיות מעורה במציאות החיים, שלפיה האדם עובד לפרנסת ביתו, כשמוטל עליו גם לקבוע עיתים לתורה, והיא זו שתהווה את מרכז חייו". ויגודה גם מספר כי מה שהרשים אותו וגרם לו לגלות כנער צעיר מעיר הולדתו שטרסבורג שבצרפת למקום התורה במונטרה שבשוויץ, היה לימוד התורה ברמה גבוהה שהיה שם מחד ופתיחות בלתי רגילה להוויות העולם וללימודים כלליים מאידך.

ביחסו לתורה ועבודה היווה הרב משה דוגמה אישית למימוש דרכו. הרב אלי קלינג ממכללת חמדת הדרום (שבעבר כיהן כמגיד שיעור בישיבה), מספר כי כשהחל ללמוד בישיבה שם לב לכך שראש הישיבה נמצא בבית המדרש בבקרים ואחר כך נעדר ממנו. "חשבתי שהוא מכין את השיעור. יום אחד הלכתי עם חבר בעיר מונטרה, כשלפתע החבר מצביע על חנות בגדים ואומר: 'זו החנות של הרב משה'". באותה הזדמנות הבין הרב קלינג כי ראש הישיבה שלו בעצם אינו מתפרנס כלל ממשרתו התורנית, אלא ממפעל לטכסטיל אותו החזיק יחד עם אחותו, הרבנית ויינגורט.

ערך זה של פרנסה היה חשוב לו מאוד, והסיפור הבא שהושמע בשבעה יוכל להעיד עד כמה: הרב משה התחתן בגיל מאוחר יחסית. הוצעו לו הצעות שידוכים רבות. אחת ההצעות כמעט והגיעה לידי גמר, אולם תנאי שהתנה אבי הכלה, לפיו הרב משה יילך אחרי חתונתו ללמוד תורה במשך מספר שנים באחת הישיבות המפורסמות, לא היה מקובל על החתן. גם הפשרה בדבר שנה אחת בלבד לא התקבלה: "אחרי החתונה אני צריך לפרנס את אשתי", הוא התעקש. העיסוק בפרנסה לא נראה אצל הרב משה כעיסוק מעיק. "כשראיתי אותו עובד או לומד זה היה באותה שמחה", מספר בנו.
מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח

לא רק משכורת לא הסכים הרב משה לקבל. כחלק מתפישתו את תפקידו כראש ישיבה, הוא סבר שעליו לדאוג גם לקניית מוצרי המזון עבור תלמידיו בעצמו. בתחילה היה נושא את מוצרי המזון מהחנויות בעיר לישיבה ששכנה במעלה ההר כשהוא הולך רגלי, אולם בהמשך, משקשה הדבר עליו, הוחלט להעבירם במונית. הוא עצמו סירב להיכנס למונית כדי לתפוס טרמפ יחד עם מוצרי המזון, בטענה שאינו מוכן ליהנות מכספי הישיבה. גם בסעודה שלישית, אותה נהג לאכול בישיבה, היה טועם רק מעט לחם כדי לצאת ידי חובה, שוב, כדי שלא ליהנות מכספי הישיבה. אגב, הרצון שלא להתפרנס מהישיבה היה גם הדרך בה נהג אביו של הרב משה, מייסד הישיבה. הרב שאול דוד אומר כי זה היה לדעת אביו הקשר הנכון בין תורה לעבודה.

יחד עם זאת, הרב משה לא כפה עמדה זו על תלמידיו. ד"ר מיכאל ויגודה אומר כי באופן כללי התנגד הרב משה למציאות הנוהגת לפיה חומרה אישית הולכת ונקבעת כנורמה כללית. במכתב של הרב משה לתלמידו הוא מתייחס לנושא זה ויוצא נגד המנהג: "א) למצוא חומרה בספר כלשהו, מה שלא מסובך כלל, ואח"כ ב) לתת לה תוקף הלכתי מחייב. ג) לדרוש מכל אחד לקבלה על עצמו. ד) לרגל  אחרי כל אחד כדי לגלות מי לא מציית. ה) לשפוט אותו. ו) להרשיע אותו. ז) להחרים אותו, וכל זה בעטיפה של צדקנות, בשם הדת, בשם התורה הקדושה (דעת תורה)...". באותו מכתב הוא כותב:    
                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                 "בשם שליחות כביכול כאשר כל אחד חש עצמו מוסמך ע"י הקב"ה, אנו מפיצים שנאה, שנאת חינם, שנאת אחים. ידידי היקר, אם יש משהו שעלינו לתקן, זו הגישה הזו - שהיא היא נוגדת את התורה".

 ישיבה בלב רחביה

אהבתו לארץ ישראל היתה גדולה מאוד. עוד בשבתו במונטרה היה נוהג להתכתב עם רבנים, ראשי ממשלות ואישי ציבור


כששאלו אותו על פטור תלמיד ישיבה משירות בצבא הוא תהה: "האם הוא פטור ממצוות תפילין בגלל לימוד התורה? אם האדם לא משרת בצבא, זו נקודה ביהדות שהוא לא מקיים אותה"

 אחרים כשהוא דן עימהם במצב בארץ. על המכתבים היה מספר לתלמידיו שהגיעו לביתו לעונג שבת אחרי סעודת ליל שבת בישיבה. פעמים רבות הצהיר שהוא יעלה לארץ, ובשנת תשמ"ה מימש את הצהרתו ועלה לארץ, ואיתו הישיבה כולה. הוא קבע את משכנו בירושלים, ואת הישיבה מיקם בשכונת רחביה. תלמידו, הפרסומאי מאיר ואקנין, מסביר כי רבו החליט להקים את הישיבה דווקא במעוז חילוני כשכונת רחביה, למרות הפיתויים שבמרכז העיר הקרוב, כדי שלא להתנתק מהציבור הכללי. בארץ, בה המותג 'עץ חיים' היה כבר תפוס על ידי המוסד הירושלמי הוותיק בשם זה, שונה שם הישיבה ל'היכל אליהו' על שם האב המייסד בשוויץ.

הישיבה שכנה בסמוך לביתו הקודם של הרב עובדיה יוסף, ויחסים חמים התפתחו בין הרב משה לבין השכן הגדול, שהגיע גם למסור שיעור בישיבה. דבר זה לא מנע מהרב משה לצאת בחריפות נגד פסיקתו של הרב עובדיה יוסף המתירה למסור שטחי ארץ ישראל תמורת הסכם שלום.

הרב שאול דוד מסביר את שיטתו של אביו בנושא: "צריך לעשות אבחנה בין שני מצבים. יש מצב בו איסורים כמו 'לא תחנם' נדחים מפני פיקוח נפש, וזה כשמדובר במצב לא מהותי, בו האיסור לא מופקע לגמרי. אבל כשאדם עושה הסכם שלום שבו הוא מוותר באופן רשמי על חלק מארץ ישראל הרי זה בעצם ויתור על חלק מהתורה. מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לוותר על מצוות שבת. הוויתור על הארץ לדורות הוא כאילו אמירה שאיננו מאמינים בתורה, ויש בזה כפירה באמיתות התורה". הרב שאול דוד סבור כי על פי שיטת אביו, הרי שבניגוד למקובל לטעון, מה שקרה בלבנון ובעזה הוא טוב יותר מבחינה זו, דווקא בגלל שהיתה זו בריחה ללא הסכם שלום, וללא ויתור רשמי על ארץ ישראל. את תגובתו ההלכתית לפסיקת הרב עובדיה פרסם הרב משה בשעתו על גבי שני עמודים בעיתון 'הצופה', והרב שאול ישראלי אמר על תגובה זו כי "זו תשובה מנצחת".

ויכוח הלכתי זה לא שינה את יחסי ההערכה בין שני תלמידי החכמים. מאיר ואקנין מספר כי הוא זוכר שבברית של בנו, בה שימש הרב עובדיה כסנדק, ראה הרב משה את הראשון לציון ובלי לחוס על שנותיו, שכבר עברו את גיל הגבורות, רץ לעבר הרב עובדיה ונישק את ידו, כמנהג הספרדים.

למרות המוצא האשכנזי של משפחת בוצ'קו, הרי שבישיבה המוצא העדתי לא היה כלל נושא לדיון. "אני חושב שהישיבה מצליחה מאוד בגלל זה, וראיתי שהרוב המכריע של תלמידי הישיבה כיום הם ספרדים", אומר הרב אלי קלינג "יכול להיות שזה משהו שמתאים לחלק גדול מהחבר'ה שלא ישימו לב מי בדיוק אבא שלך, והאם התברגת מספיק בחברה הישראלית השלטת". מאיר ואקנין, שבעצמו הגיע ממרוקו לצרפת כדי ללמוד בשלוחת ישיבת מונטרה שם, מספר על הפתיחות הקיימת בישיבה ואומר כי כיום רוב תלמידי הישיבה הם ספרדים ולכן שינה הרב שאול דוד את נוסח התפילה מנוסח אבותיו האשכנזי לנוסח עדות המזרח.

הרב משה החשיב מאוד את השירות בצה"ל. עוד כשהיה בחו"ל עודד את תלמידיו לנצל את ההסכמים בין ממשלות צרפת וישראל, לפיהם מי שמחזיק בשתי האזרחויות יכול לצאת ידי חובת השירות הצבאי הצרפתי בשירות בצה"ל, גם אם הוא ארוך יותר. כשעלה לארץ, היה זה אך טבעי שיהפוך את ישיבתו לישיבת הסדר. בנו, הרב שאול דוד, אומר כי אביו לא יכול היה לסבול את העובדה שאדם יחיה בארץ ולא ישרת בצבא, ועוד לפני עלייתו ארצה כתב תשובה על כך. כששאלו אותו על פטור תלמיד ישיבה משירות בצבא הוא תהה: "האם הוא פטור ממצוות תפילין בגלל לימוד התורה? אם האדם לא משרת בצבא, זו נקודה ביהדות שהוא לא מקיים אותה".

מספר שנים לאחר עלייתו של הרב משה, עלה לארץ גם בנו הרב שאול דוד, שעד אותה עת ניהל מוסדות בצרפת הדומים באופיים לישיבת מונטרה. עקב אילוצים שונים הוחלט להעביר את הישיבה לכוכב יעקב שמצפון לירושלים, יישוב עימו היא מזוהה עד היום. הרב שאול דוד, שעומד כיום בראשות הישיבה, הקים בנוסף למסגרת ההסדר הרגילה מסגרת נוספת ארבע שנתית בשם 'שילובים', שכוללת בתוכה יותר צבא ופחות ישיבה – שנה ישיבה, שנתיים צבא ושנה נוספת בישיבה. "נוצר מצב בו בחור הולך להסדר רק כדי שלא יתקלקל בצבא", אומר הרב שאול דוד "מבלי שהוא באמת מסוגל או רוצה לעמוד בנטל הנפשי והכלכלי של לימודי ישיבה ארוכים. בוודאי, מי שיכול לגדול ולהיות תלמיד חכם – שיגדיל את זמן לימוד התורה על חשבון השירות הצבאי, אבל מי שלא כזה – עדיף שהלימוד שלו בישיבה יהיה יותר אפקטיבי". מסגרת 'שילובים' קיימת כיום גם בישיבות נוספות. בישיבת 'היכל אליהו' רוב התלמידים כיום הם ישראלים ורק מיעוטם הקטן תלמידי חו"ל.

 "לא לשאול על כל שטות"

נקודה שתלמידיו מרבים לדבר עליה, היא חינוכו של הרב משה לחירות. "הוא נתן כבוד גדול לייחודיות של כל אחד", אומר הרב שאול דוד "אצלי כבן זה בא לידי ביטוי בכך שהוא אף פעם לא אמר לי מה לעשות מבחינה דתית. בישיבה זה התבטא בכך שכל שאלה היתה מותרת, לא רק קושיות על התוספות, אלא גם על המציאות שלנו, אפילו בתחומים רגישים של בינו לבינה. אנו מאמינים שהתורה היא אמת, ואם כך – היא תנצח, ולאו דווקא הצורה שבה אני מבין אותה היא הנכונה". הרב שאול דוד אומר שתהליך המרידה שקיים לעתים אצל בני נוער הוא תהליך בריא ונצרך: "יש ערך למצוות שעושה אדם שעבר תהליך כזה, כי הוא לא עושה את זה כמצוות אנשים מלומדה".

"אצל אבא היתה אמירה ברורה שלא לחקות אותו: 'קחו אחריות על החיים שלכם, ואל תשאלו שאלות על כל שטות'", מצטט הרב שאול דוד. הרב קלינג מספר כי חלק מהכבוד שרחש הרב משה לתלמידיו בא לידי ביטוי בכך שהיה מוחה בפניהם כשקמו בפניו ובכך שנהג לפנות אליהם בגוף שני רבים (בצרפתית פונים כך בלשון כבוד י.י.). גם כשחשב שמתאים לתלמידיו לעשות דבר מה, נזהר שלא לכפות עליהם. מאיר ואקנין מספר כי פעם ניגש אליו הרב בבית המדרש, ובצניעות אמר לו בקצרה: "אתם מעוניינים ללכת לשליחות בקהילה מסוימת בשוויץ?" והלך. "הוא לא  התחיל להרצות על המשימה הגדולה וכו'. היתה לו דרך חינוכית שמכבדת את התלמיד ונותנת לו להתפתח לבד, ובאמת לא עשיתי זאת". ד"ר מיכאל ויגודה מספר כי לא על כל שאלה היה מוכן לענות. לעיתים אמר: "תחשוב לבד ותיקח אחריות".

נתינת הכבוד לתלמידים לא פטרה את הרב משה מהחובה שראה לעצמו לדאוג כאב לתלמידיו המתבגרים הרחוקים מביתם. הרב קלינג מספר כי הוא אף לא דרש מתלמידיו להגיע בזמן לשיעור. "להיפך, אם היה רואה מישהו עייף היה מציע לו: 'אולי תלך לישון או לאכול'. הוא דאג לצד החומרי בדיוק כמו לצד הרוחני".

ויגודה מספר כי לא זכורים לו שיעורי מוסר בישיבה, אף על פי שמייסד הישיבה הגיע מעולם המוסר. כשנשאל הרב משה על כך, הוא אמר: "כשאנחנו לומדים חומש, תנ"ך, גמרא – אנחנו לומדים מוסר". "הוא שילב את הדברים בתוך הלימוד, כי חשב שהדברים צריכים לנבוע בצורה אינטגרלית מתוך לימוד התורה על כל ענפיה". ויגודה אומר כי אחד הדברים שהשפיעו מאוד על אלו שבאו עימו במגע היתה העובדה שלמרות שלא לימד מוסר כמקצוע בפני עצמו הרי שאישיותו והתנהגותו היו ברמה מוסרית גבוהה, של אדם מאוזן בנפשו ושקול מאוד במעשיו.

הרב משה לימד את תלמידיו לחפש את נקודת ההזדהות בין הלומד לנלמד, ולא להסתפק בידיעה שחכם אחד אומר כך וחכם שני אומר אחרת. "אתה חייב להיות בתוך בית המדרש ולנקוט עמדה, בענווה, אך ללכת באמת שלך", אומר הרב שאול דוד. "אם אני לומד סוגיה, הרי שיתכן שאזדהה יותר עם פירוש רש"י על הסוגיה מאשר עם פירוש תוספות, למרות שאנסה ליישב גם את שיטת התוספות". הרב אלי קלינג מספר כי דרך לימודו היתה דרך הפשט: "פעם כשראה שהסתכלנו באחרונים, הוא הניח את ידו על כתפינו ואמר: 'ניסיתם קודם להבין בעצמכם את הסוגיה?'". את שיטתו בלימוד ניתן לראות בספרו 'הגיוני משה' על הש"ס, שבסופו גם מאמר על דרך המוסר.

 כתיבה עד היום האחרון

לפני כשבע שנים עבר הרב משה להתגורר בכוכב יעקב על יד בנו וישיבתו. כוחותיו הלכו ונחלשו והוא הפסיק להעביר שיעורים בישיבה. אולם למרות מגבלות הזקנה, מעיינות היצירה שלו לא פסקו. כשנה לפני פטירתו יצא לאור ספרו 'עיוני משה' על פרשת השבוע, שהצטרף לספר קודם 'הגיוני משה' על התורה והמועדים. הרב משה לא הסתפק בכך, ובמשך השנה האחרונה לחייו חזר לכתוב רעיונות חדשים על פרשיות השבוע. מכיוון שהקדים לכתוב לפני קריאת הפרשה בפועל, הוא הספיק לסיים עד פטירתו בערב יום הכיפורים גם את הספר הזה מ'בראשית' ועד 'וזאת הברכה'. הרב שאול דוד מספר כי למרות שידע שאביו כותב, הוא לא שיער שהספיק למרות חולשתו כל כך הרבה, כפי שגילה לאחר הפטירה. "בסוף הספר הוא נפרד מאיתנו, ביקש סליחה מכולם, והתפלל שספרו יתקבל למעלה ולמטה".

הרב משה נפטר ממש עם כניסת יום הכיפורים. במוצאי הצום הגיעו תלמידיו ללוותו עוד באותו לילה. הרב אלי קלינג מספר כי חבר הסב את תשומת ליבו לכך שה'זמן' בישיבה היה מסתיים במוצאי יום הכיפורים והרב משה, המחנך האבהי, היה יורד לתחנת הרכבת כדי ללוות את תלמידיו היוצאים לחופשה בביתם. "תמיד הוא היה מלווה אותנו, ובמוצאי יום הכיפורים הזה אנו ליווינו אותו".

yoelyya@gmail.com