חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מכאן ייצא המשיח

ראש ישיבת 'בני חיל בירושלים', ד"ר שמחה צ'סנר, מחנך דורות של תלמידים בעלי הפרעות קשב וריכוז והופכם לבני תורה
28/10/10, 15:53
עתיה זר


"האווירה הישיבתית והלבוש זה חלק מהעניין של הדימוי העצמי. לפעמים אומרים לילד: אתה בן מלך, אבל עכשיו אתה מתנהג כמו בריון, אז איך זה שבן מלך מתחיל להתנהג כמו בריון? חשוב לנו להגיד להם את זה, למרות שלפעמים ההופעה החיצונית וגם ההתנהגות לא נראים כך"

"היה כאן תלמיד שרצה רק ללכת לרחוב. אבא שלו איש חינוך מכובד, ובאחת השיחות הילד פרץ בבכי ואמר לאבא 'אני אף פעם לא אוכל להיות כמוך. אתה צדיק, אתה לא עשית שום דבר רע בחיים שלך'. ההתחלה של התהליך היתה שהאבא חיבק את הילד ואמר לו 'אתה לא יודע מה עברתי'"

"לא מזמן ישבתי עם משפחה שהבת כבר בכיתה ט', ורק עכשיו גילו שיש לה בעיית קשב וריכוז. כל הזמן חשבו שהיא מאוד גבולית באינטליגנציה, ורצו לשים אותה בכיתה מקדמת. היא עשתה לא מזמן מבחן הדסה, אחרי שלקחה ריטלין, ואומרים שהיא מחוננת"

"הרגשתי צורך בוער להציל את הילדים בחינוך הדתי. הם לא עוזבים את הדת בגלל שהם קראו מורה נבוכים והרמב"ם לא נותן תשובות. הם עוזבים כי הדת לא מספקת להם צרכים ברמה בסיסית מאוד. והאתגר הוא ללמוד וללמד איך לספק להם צרכים כך שהם יאהבו את התורה"

לפני כמה שנים הגיע ילד לישיבת 'בני חיל' בירושלים, לראיון קבלה אצל המנהל, ד"ר שמחה צ'סנר.

"אתה אוהב את בית הספר?" שאל צ'סנר. "לא", השיב הילד. "תגיד לי משהו שאתה אוהב בבית ספר", ניסה צ'סנר שוב. "שום דבר. אני שונא הכל", התעקש הילד. "אולי לקרוא?" הוא נשאל שוב. "אני שונא לקרוא". "וספורט?", "אני שונא ספורט. אני שונא הכל".

"מזל טוב", אמר לו ד"ר צ'סנר, "התקבלת. אתה בדיוק התלמיד שאנחנו רוצים פה".

ההפרעה של עשיו

'בני חיל' בירושלים היא ישיבה המיועדת לנערים עם הפרעת קשב וריכוז המכונה ADHD. דוקטור שמחה צ'סנר ייסד אותה לפני שמונה עשרה שנה יחד עם אשת החינוך סיסי שלקובסקי.  צ'סנר, שהיה בעצמו ילד עם הפרעת קשב וריכוז,  חקר את התופעה במסגרת הדוקטורט שלו באוניברסיטת קליבלנד. לא הרבה ידעו אז כי ילד המפריע ללא הרף בזמן השיעור הוא לא בהכרח לא מחונך, אלא אולי סובל מהתסמונת הזו.  צ'סנר חש צורך דחוף לתת מענה לילדים האלה, שמוסדות החינוך מתקשים להכיל אותם, וגם בבית דרכם לא סוגה בשושנים. ילדים שמריבות, צעקות ותחושת כישלון הם לחם חוקם, והדתיים שבהם סובלים במיוחד.

"בין שלושה לחמישה אחוז מהאוכלוסייה נולדים עם הבעיה הזו", אומר צ'סנר "ולמרות שהאינטליגנציה שלהם בסדר גמור, רובם לא מסתדרים טוב במסגרת לימודית וחברתית, כי הם אימפולסיבים, צריכים את הכל כאן ועכשיו, ויש להם בעיות בריכוז. במערכת החיים הדתית נדרשים יותר קשב וריכוז, בסיטואציות כמו שולחן שבת ותפילות. מחקרים חדשים מגלים שילד עם הפרעה כזו ממשפחה דתית ברוב המקרים עוזב את הדת, כי כבר בגיל קטן הוא מתחיל להתנגש עם הסביבה, ויש הרבה מתח סביב עניינים דתיים".  

לדעת צ'סנר, עשיו האדמוני,  בנו של יצחק אבינו, היה עם הפרעת קשב וריכוז. הוא מכר את הבכורה בעד משהו שהוא כאן ועכשיו, הוא איש ציד והוא אדמוני. "כל אמא מעדיפה שהילד שלה יהיה איש תם יושב אוהלים כמו יעקב. אף אחת לא רוצה שיגידו לה 'יש לך עשיו קטן בבית'. אבל בתנ"ך מופיע דוד המלך, שגם הוא אדמוני. זה מראה שאלו תכונות שניתן לנווט אותן לטוב או לרע".

צ'סנר שם לו למטרה לתת מסגרת שתכיל ותטפל בילדים עם הכוחות האלה, בלי לוותר על הלמידה. הם מגיעים לבית הספר בכיתה ז' או ט', רובם היפראקטיבים (בהרבה מקרים זהו חלק מהתסמונת), חלקם היה אימת בית הספר הקודם בו למדו. כמעט כולם עם דימוי עצמי נמוך, ותחושה שהם כישלון בלימודים.

"יש לי הרבה מה לספר על צ'סנר", אומר תלמיד כיתה ז' בישיבה. "בבית הספר הקודם שלי ביזו אותי והתעללו בי. צ'סנר קיבל אותי באהבה. הוא טוב אליי. אני תמיד יכול לפנות אליו". על הקיר ליד חדרו של ד"ר צ'סנר מתנוסס באותיות גדולות הפתגם "כל יהודי הוא בן יחיד אצל ריבונו של עולם".

למה בחרת מסגרת אלטרנטיבית ולא השתלבת במערכת קיימת?

"מערכת החינוך בארץ בנויה על כיתות גדולות, וכמעט בלתי אפשרי להכיל בהן ילדים עם ADHD, ולענות על הצרכים שלהם. במיוחד הרגשתי צורך בוער להציל את הילדים בחינוך הדתי, כי אני חושב שאם ניתן להם סביבה שמבינה ומספקת את הצרכים שלהם של שייכות ומסוגלות ומשמעות ותענוג, אז הם יישארו דתיים. הם לא עוזבים את הדת בגלל שהם קראו מורה נבוכים והרמב"ם לא נותן תשובות. הם עוזבים כי הדת פשוט מכה אותם. לא מספקת להם צרכים ברמה בסיסית מאוד. והאתגר הוא ללמוד וללמד איך לספק להם צרכים כך שהם יאהבו את התורה".

איך אפשר לעשות את זה?

"למשל גמרא. כל אחד שרואה דף גמרא בפעם הראשונה הופך להיות עם בעיית קשב וריכוז. על אחת כמה וכמה ילדים כאלה. אז יש טכניקות, למשל לוקחים שתי שורות מהגמרא ומנקדים אותן. שואלים את הילד: אתה מסוגל לקרוא את השורות האלה? ואחר כך - אתה מסוגל להסביר אותן? אחר כך מראים לו דף גמרא רק עם השורות האלה, לאט לאט מגיעים לדף גמרא, והדף לא מאיים. וכך למרות שהגיעו לכאן כשהם לא מסוגלים ללמוד גמרא, הם מסיימים עם יכולת ללמוד, והם מחוברים לגמרא כי זה מספק להם את הצורך הזה של מסוגלות, שזה צורך בסיסי של כולם".

באיזה גיל אפשר לזהות את התסמונת?

"אפשר לזהות אימפולסיביות והיפראקטיביות כבר בשנה הראשונה. למשל ילד שצריך כל הזמן תשומת לב, או שיש לו בלבול בשעות. אם זה בלי היפראקטיביות, אז אפשר לגלות את זה כשהילד נכנס למערכת, לפעמים כבר בגן, ולפעמים עד כיתה ו' לא שמים לב, ורק כשחומר הלימודים נעשה מורכב אז רואים את הפער בינו לבין האחרים. בלי היפראקטיביות הרבה פעמים לא מזהים את זה בכלל. בעיקר אצל בנות הפרעת הקשב מופיעה בלי היפראקטיביות.

"בהרבה מקרים חושבים שהילד או הילדה לא אינטליגנטים. לא מזמן ישבתי עם משפחה שהבת כבר בכיתה ט', ורק עכשיו גילו שיש לה בעיית קשב וריכוז. כל הזמן חשבו שהיא מאוד גבולית באינטליגנציה, ורצו לשים אותה בכיתה מקדמת. היא עשתה לא מזמן מבחן הדסה, אחרי שלקחה ריטלין, ואומרים שהיא מחוננת".

צ'סנר מסביר נוירולוגיה על רגל אחת: "הקליפה הקדמית של המוח היא כמו המנכ"ל של המוח, ואצל אנשים עם ADHD הקליפה הזו קצת ישנונית. ברגע שמעוררים את הפעילות שלה, דרך תרופה או פעילות גופנית או גירויים, אז רואים את היכולות של הילד. ולצערנו, רוב הזמן כשלא מגלים את זה, מוותרים על הילדים, חושבים שאין להם יכולת, או שהילד פשוט הולך לאיבוד".

 המורה כשחקן

לפני למעלה מעשור הקים צ'סנר את עמותת 'מעלות יעקב'. בעמותה בונים תוכניות ומפתחים כלים המיועדים לעובדי הוראה שיש בכיתתם ילדים עם התסמונת ומארגנים כנסים בנושא. לפני שנים אחדות יצא לאור ספרו של צ'סנר 'הילד בתוך שריון' ובו כלים ותובנות על ילדים אלה, וכן ספר בשם 'רכז הריכוז' המיועד לילדים.  

מה צריך כדי ללמד ילדים כאלה?

"המורה צריך להיות מאוד פעיל, ליצור מתח בכיתה. מוח של ילד ממוצע יכול לסבול רמה מסוימת של שעמום, אבל אדם עם ADHD, כשהמערכת לא מספקת לו ריגוש, פשוט סובל. לכן קצב הלימוד צריך להיות מהיר, מובנה, עם יותר חיזוקים תוך כדי, ולא להישאר באותה פעילות לאורך זמן. המורה צריך להיות קצת שחקן. כשמורה עובד לפי העקרונות האלה, הילדים מסוגלים להיות הרבה יותר בעניינים. לפעמים אנחנו צריכים גם רטלין או תרופה אחרת כדי לעזור למוח לעשות את זה בעצמו".

וכשבכל זאת ילד מפריע?

"יש מה שנקרא עיצוב התנהגות. למשל, אם ילד אומר שהוא מסוגל לשבת רק רבע שעה בשיעור, אז בסדר. אחרי רבע שעה הוא יכול ללכת לשחק בחדר שיש בו משחקים, ואחרי עשרים דקות הוא חוזר לכיתה. וכך במקום להתפרע אחרי רבע שעה של שיעור ולחוש כישלון, הוא יוצא מהשיעור, חוזר אחרי עשרים דקות ומרגיש 'אני מסוגל'. אחר כך הרבע שעה הופכת לעשרים דקות וכן הלאה. כך גם בונים חוסן אצל הילד". צ'סנר לא מהסס גם לצעוק כשצריך.

"כל העניין זה לחיות במציאות", הוא אומר "צריכים לבנות את הילדים בנקודה שהם נמצאים, גם בלמידה, גם בבית ובבית הכנסת. להתנהג איתם לפי מי שהם, ולא לפי הפנטזיות של איך היינו רוצים שהם יהיו". ההורים של הילדים הם חלק מהתהליך, והם מגיעים אחת לשבוע לבית הספר לסדנה בה הם לומדים, כהגדרת צ'סנר, איך להיות הורים יותר טובים לילד המיוחד שלהם. "יש שלושה שלבים שהם הבסיס של הורות, שאנחנו מלמדים: להתפעל, להתמסגר ולהזדהות", אומר צ'סנר, ומסביר את הפעולות הללו, שהוא איחד לכדי תוכנית מובנית להורים: "השלב הראשון הוא התפעלות. אחת השאלות הכי קשות שאנחנו שואלים הורים לילדים בכיתה ט' או י', היא 'יש משהו שהילד שלכם עשה בקיץ ואתם יכולים להתפעל ממנו?' להרבה הורים מאוד קשה לענות. הם רבו עם הילד כל הקיץ ורק חיכו שהלימודים יתחילו והסיוט ייגמר. אבל התפעלות זה משהו שזקוקים לו. מתינוק מתפעלים כל הזמן וככה הוא לומד שהוא קיים. אחר כך לאורך כל החיים העצמי שלנו זקוק להתפעלות. לילדים האלה יש גרעון גדול בהתפעלות. הם חוו כל כך הרבה מריבות, כל כך הרבה ביקורת. אחד הדברים שאנחנו חייבים לחדש זה המעגל של ההתפעלות. ההורים והמורים צריכים ללמוד מחדש להתפעל. ניתן בקלות להתפעל, אבל צריכים קודם לקבל את המציאות. אם כל הזמן אני רק כועס עליו כי הוא לא מגיע לבית הכנסת בזמן, או שהוא לא יושב ליד שולחן שבת, אז אין התפעלות. אבל אם אתפעל מזה שהוא הצליח לשבת איתי לאורך כל 'לכה דודי', אז תהיה התפעלות".

השלב השני שההורים לומדים הוא 'התמסגרות'. "בהתפתחות רגילה ההתמסגרות מתרחשת בשנה השנייה לחיים, כשילד מבין שיש מישהו מעליו שקובע כללים, וכדאי לשמוע בקולו. זו לא רק מסגרת חיצונית, אלא גם בתוך הנפש של הילד הוא מרגיש בטוח ונוח כשהוא יודע שיש מסגרת כזו והיא מכילה אותו. הרבה מהילדים שיש להם ADHD לא חווים את השלב הזה, כי המסגרת החיצונית לא חזקה מספיק כדי להכיל אותם. ההורים לא מצליחים להציב לו גבולות שהוא עומד בהם, והוא לא מפנים את זה שיש מסגרת וגבולות. כשהוא מגיע לבית הספר, הוא לא יודע מה לעשות במערכת, והמערכת לא יודעת מה לעשות איתו. אנחנו מנסים ללמד את ההורים איך לתת מסגרת חזקה ומובנית".

איך עושים את זה בפועל?           

"ילד צריך להבין שיש תוצאות מיידיות להתנהגות שלו. אם זו התנהגות חיובית הוא יקבל חיזוקים, כמו מילה טובה או סוכריה. עבור משהו יותר גדול אפשר פיצה, או דברים כאלה. הוא צריך את הגזר והמקל,  בדרך מאוד מובנית, עם כללים ברורים, וצריך כל הזמן להיות יותר גזר ממקל. הכל צריך להיות בנוי במינון קטן, משימות קטנות: לעזור במשהו קטן, לעשות שיעורי בית בשעה מסוימת. אצל ילדים בכיתה ז' ח' אנחנו משתמשים עם נקודות או אסימונים על התנהגות טובה".

זה נכון על כל ילד

"עם ילדים כאלה זה ייהרג ואל יעבור, זה פיקוח נפש אם אנחנו לא עושים את זה. עם ילד אחר אנחנו יכולים להיות הורים בינוניים וזה בסדר. עם ילדים כאלה ההורים צריכים להיות הכי הכי טובים. רק ההורים הכי טובים יכולים".

השלב השלישי נקרא 'הזדהות'. צ'סנר מסביר: "בסביבות גיל אחת עשרה או שתים עשרה, ילד מבין שאבא ואמא הם לא כל יכולים. אמא לא יכולה לגרום שאקבל את המחנכת הכי טובה, ואבא לא יכול לעשות שאנצח תמיד בכדורגל. אבל הם אנשים טובים ואני מזדהה איתם, וזו הסיבה שרוב הילדים ממשיכים בדרך של ההורים שלהם. להרבה מילדי ADHD קשה להזדהות, כי לפעמים אבא ואמא כאילו עומדים על אולימפוס. הם יותר מדי רחוקים מהם. הם מרגישים שהם לא מסוגלים להגיע בכלל לרמה של ההורה והם מיואשים ומאוכזבים".

צ'סנר מדגים באמצעות סיפור שחווה: "היה כאן תלמיד שההורים נתנו התפעלות והתמסגרות, ובכל זאת הוא כל הזמן רצה רק ללכת לרחוב, לכיכר ציון. אבא שלו הוא איש חינוך מכובד, ובאחת השיחות עם המשפחה הילד פרץ בבכי ואמר לאבא 'אני אף פעם לא אוכל להיות כמוך. אתה צדיק, אתה לא עשית שום דבר רע בחיים שלך'. הטיפול היה ארוך אבל ראיתי את ההתחלה של התהליך, שהאבא חיבק את הילד ואמר לו 'אתה לא יודע מה עברתי'. ברוך ה' הילד הזה היום לומד בישיבה גבוהה. הורים צריכים לשתף את הילדים באתגרים שלהם. במגבלות שלהם. לי למשל קשה ללמוד בלילה. השעות שלי הן שעות הבוקר. כשלמדתי בישיבה, מי שראה אותי בשעות הבוקר חשב שאני צדיק ומתמיד גדול ומי שראה אותי בסדר ערב חשב שאני לא רציני. הרבה ילדים חושבים שלהורים שלהם הכל עובר בקלות".

 

בית פתוח לתלמידים

דלת חדרו של צ'סנר נפתחת. אל החדר נכנסים שני נערים אשר חזותם מעידה עליהם כי אינם ישראלים.  לאחר שיחה קצרה באנגלית הם יוצאים, וצ'סנר מסביר שבשורת 'בני חיל' הגיעה גם ליהודים אשר מעבר לים. "בכל העולם היהודי אין מענה לילדים האלה", הוא אומר. "הורים בארצות הברית מתוסכלים כי הברירה היחידה שלהם שם היא לשלוח את הילד למוסד מורמוני או פנימייה טיפולית במרכז אמריקה, בלי שום קשר ליהדות. אין אף בית ספר יהודי שמוכן לקחת ילדים כאלה". שניים משבעת הילדים החוצניקים בישיבה מתגוררים אצל צ'סנר בבית, היתר אצל אנשי הצוות האחרים.

ביתו של צ'סנר פתוח  גם לתלמידים אשר בלהט המריבות עם ההורים עזבו את הבית. "כשזה קורה, אני לוקח את הילד אליי הביתה, כי אם הוא יהיה ברחוב הוא יכול מאוד להידרדר. אשתי היקרה רחל רגילה לזה. יש לנו בית גדול, ויש נערים שגרים אצלנו תקופה ארוכה. אבל זה הדבר הכי עצוב שקורה, שהורה מרים ידיים מהילד שלו ומעיף אותו מהבית כי הוא לא יכול להתמודד איתו. אני רוצה להגיד להורים, גם אם אני נשמע כמו רבי נחמן, שאין ייאוש בעולם כלל. אסור להתייאש. כל יום צריך להיות יום כיפור. מנקים הכל ולמחרת מתחילים מחדש".

משפחת צ'סנר עלתה ארצה מארצות הברית בשנת תש"ן. הם היו אז זוג עם שלושה ילדים, שהגדול בהם בן חמש. בארץ נולדו עוד שלושה. הם תכננו לעלות באיזשהו שלב, אך ההחלטה המעשית התקבלה לאחר ביקורו של צ'סנר בברית המועצות, ערב העלייה הגדולה שהחלה באותה שנה. האנשים הרבים שפגש שם, שהיו מוכנים לעלות לארץ למרות שהיו חסרי כל ולא ידעו מילה בעברית, הרשימו אותו. כשחזר הביתה אמר לאשתו: "אם הם יכולים, אז גם אנחנו". שבועות ספורים אחר כך הם נחתו בארץ, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת המפרץ, וקבעו את מושבם בעיר מעלה אדומים. צ'סנר עבד בהתחלה כפסיכולוג קליני למתבגרים בהדסה עין כרם. אשתו היא אחות במעלה אדומים, ובעלת תואר דוקטור לסיעוד.

צ'סנר הוא איש בשורה. לדבריו, המחקרים מוכיחים שבסביבות גיל שבע עשרה יש קפיצה בפעילות של קליפת המוח, וכך הרבה ילדים שהיו היפרים ובלי ריכוז בגיל בית הספר היסודי, בכיתה י"א פתאום מתקדמים מאוד. לפי הסטטיסטיקה, הבעיה נעלמת אצל חמישים אחוז מהילדים כשהם גדלים. לדעת ד"ר צ'סנר, גם אצל חמישים האחוזים האחרים אין בעיה נוירולוגית אך הצלקות הרגשיות, הדימוי העצמי הנמוך והאישיות האנטי חברתית שפיתחו עם השנים, היא זו שמשאירה אותם עם הבעיה. "האתגר הגדול הוא ללמוד את הטכניקות ואת הדרך להכיל אותם עד לשלב הזה", אומר צ'סנר "הרבה מהבוגרים שלנו הם עורכי דין ועובדים סוציאלים, מפקדים וקצינים בצה"ל, ואם היינו רואים איך הם היו בכיתה ז' ואפילו י', לא היינו מאמינים". צ'סנר מספר על בוגר של הישיבה, כיום קצין בדרגת סגן המשמש בתפקיד מ"פ, שהגיע לביקור בישיבה ביום הזיכרון. "אתם רואים את השערות הלבנות של ד"ר צ'סנר?" הוא שאל את התלמידים, "המניין הראשון של השערות האלה הוא בזכותי".

בבית הספר לומדים מאה וארבעים תלמידים בכיתות ז'-י"ב. כשלוש מאות בוגרים סיימו, שמונים אחוז מהם בעלי תעודת בגרות, לרוב האחרים חסרים מקצועות בודדים כדי להשלים. יותר מתשעים אחוזים פונים בסיום הלימודים למכינות או ישיבות הסדר.

"אנחנו כל הזמן אומרים לילדים 'אתה בן תורה, אתה בן מלך", אומר צ'סנר ומדגיש כי זו ישיבה, ולכן כולם צריכים להגיע לתפילות ולהיות עם כיפה וציצית (ויש אצלו בחדר ציציות ספייר, למי ששכח). "האווירה הישיבתית והלבוש זה חלק מהעניין של הדימוי העצמי", הוא מסביר "לפעמים אומרים לילד: אתה בן מלך, אבל עכשיו אתה מתנהג כמו בריון, אז איך זה שבן מלך מתחיל להתנהג כמו בריון? אני יודע שזה נשמע חסידי קצת, רבי נחמן קצת. האמת היא שאני למדתי עם הרב סולובייצ'יק, אני יותר בדרך של בריסק. אבל חשוב לנו להגיד להם את זה, למרות שלפעמים ההופעה החיצונית וגם ההתנהגות לא נראים כך".

איזה ילדים אתם לא מקבלים?

"הגבול שלנו הוא ילדים עבריינים או כאלה שלוקחים סמים ואלכוהול. אנחנו כן מקבלים ילדים שיש להם בנוסף לבעיית הקשב והריכוז עוד בעיות, בתנאי שהאינטליגנציה שלהם בסדר".

כשצ'סנר יוצא מחדרו החוצה, לא קשה להבחין באהבה הגדולה השוררת בינו לבין התלמידים. חלקם מתרפקים עליו, אחרים ניגשים להתייעץ. "הוא יכול לשאוג על תלמיד, ואחרי רגע לשחק איתו כדורסל בחוץ", מעיד אחד המורים. צ'סנר מספר שהוא אוהב לשיר ולרקוד עם התלמידים. חשוב לו שתהיה אווירה שמחה. השנה הוא גם קיבל החלטה אסטרטגית: במקום שיקראו לו כאן 'דוקטור צ'סנר', התחילו לקרוא לו 'רב שמחה'.

להחזיר את האדמוניים הביתה

החל מהשנה הוא משמש כפסיכולוג של בית הספר. זו השנה הראשונה בה הוא חוזר למקצועו המקורי. עד עכשיו היו שנים בהן היה המנהל, בשנים אחרות היה ראש הישיבה, לפי הצורך. היום הוא שמח שיש בשלות, ויש עוד אנשים שיכולים לנהל איתו את המקום, אם כי הוא עדיין מושך בחוטים. בנוסף הוא מלמד במגמה הפופולארית ביותר כאן: פסיכולוגיה. "המקום הזה הוא כמו מעבדה. לומדים תוך כדי עשייה", הוא אומר.

לישיבה בירושלים קמה שלוחה בקדומים: היא הוקמה על ידי הורים מקדומים שהבן שלהם למד כאן, וכשהבן השני היה צריך מסגרת כזו, הם הקימו אותה ליד הבית. הישיבה נקראת בני חיל בהשראת הפסוק מספר דברים: "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל, כל בני חיל". "היינו חלוצים כשהקמנו את בית הספר הזה", אומר ד"ר צ'סנר, "ואני מאמין שהילדים האלה הם אלה שיובילו את העם".

צ'סנר חוזר שוב לעניין דוד האדמוני: "באלפיים שנות הגלות האדמוני כמעט נעלם מהקהילה היהודית", הוא אומר "בתי הספר הפכו להיות יותר ויותר אליטיסטים, ההעדפה שלנו ל'איש תם יושב אוהלים' גרמה לנו להפסיד הרבה אדמוניים. גם היום, האדמוניים הם אלה שממלאים את בתי הכלא, לצערי. הם האנשים שרואים אותם ואומרים 'איזה פוטנציאל הלך לבטלה'. זה מה שקרה בעבר ולצערי עדיין ממשיך לקרות. התחלנו פה מהפכה שקטה, אנחנו מנסים להביא את האדמוניים חזרה הביתה. אני מרגיש את זה כחלק מתהליך הגאולה", הוא אומר ומסכם את חזונו: "אני מאמין שאת המשיח, מזרע דוד האדמוני, נמצא באוכלוסייה של הילדים האלה".