בשבע 415: 60 שנה - ודיי

שירות קרוב לבית, ללא סיכונים ועם מקפצה לאזרחות הופכים את גלי צה"ל לאופציה נחשקת עבור מי שלא חונכו על מסירות נפש למען האומה

עמנואל שילה , כ' בחשון תשע"א

1. במלאת 60 שנה לגלי צה"ל התכנסו בוגרי תחנת השידור הצבאית לדורותיהם לשני ימי שידור חגיגיים. ההתכנסות הנוסטלגית הזאת הבליטה מצד אחד עד כמה גל"צ היא אכן המעצב הדומיננטי ביותר של פני התקשורת הישראלית לאגפיה השונים, ומצד שני - עד כמה הרוח השולטת בגל"צ מבטאת מחנה פוליטי ואידיאולוגי מאוד מסוים. המסקנה היא שכדי שתהיה כאן בעתיד תקשורת יותר מאוזנת צריך לחשוב איך לשנות את פניה של גל"צ, או לחילופין - איך למתן את השפעת התחנה על עיצוב פני התקשורת הישראלית. למעשה כדאי לפעול בשני המישורים במקביל: להיאבק על דמותה של גל"צ, ובו-זמנית לצמצם את הדומיננטיות שלה, הן כתחנה מואזנת ומעצבת דעת קהל והן כבית ספר לתקשורת לצעירים וקרש קפיצה מרכזי להשתלבותם בתפקידים בכירים בתקשורת הישראלית.

2. רבים שואלים מה ההצדקה לכך שתחנת רדיו ששידוריה אזרחיים למדיי מתוקצבת מתקציב הביטחון ונהנית מכוח אדם של חיילים וחיילות במדים. אבל קודם לכן צריך לשאול איך זה שיש לנו כיום רק שתי תחנות רדיו ארציות שמשדרות אקטואליה - רשת ב' וגל"צ.

הכול מתחיל כמובן מהעובדה המוזרה שבכל הנוגע לשידור הרדיופוני, מהפכת התקשורת החופשית והמסחרית עדיין לא הגיעה לישראל. לכאורה אנו חיים במערכת כלכלית ליברלית וקפיטליסטית שמאפשרת יוזמה פרטית. אך ככל שהדבר נוגע לשידורי רדיו ארציים, להבדיל מתחנות אזוריות, ממשיכה מדינת ישראל להחזיק בידיה מונופול על השידור ולמנוע שוק חופשי.

כל אדם בישראל רשאי לפתוח עיתון או אתר חדשות באינטרנט. הזכות להפעיל ערוץ טלוויזיה אמנם מוגבלת ומותנית בזכייה במכרז ממשלתי, אבל אפילו שם קיימים כבר מזמן שני ערוצים מרכזיים שהם מסחריים, ועוד עשרות ערוצים בכבלים ובלוויין. הפעלת שידורי רדיו זולה הרבה יותר מהחזקת עיתון או תחנת טלוויזיה. אך למרבה האבסורד, דווקא את שידורי הרדיו הארציים, שיכלו לפתוח הזדמנויות גם בפני יזמים שאינם מיליארדרים, ממשיכה המדינה לשמור בידיה כמונופול.

אז קודם כל צריך לשנות את המצב בו שידורי רדיו ארציים מתקיימים רק במסגרת ציבורית. כאשר רשת ב' וגל"צ יהיו רק שתיים מתוך הרבה אופציות עבור מי שרוצה לשמוע שידורי אקטואליה, גל"צ תאבד נתחים משמעותיים מהרייטינג המוגזם שלה, שהופך את הציבור לשבוי בידי הקו השמאלני הנוכחי שלה.

3. לאחר שתותר הפעלת תחנות רדיו פרטיות, השלב הבא יהיה לשלוח את תחנת השידור הצבאית לבקו"ם ולשחרר אותה מצה"ל. די לנו אם תחנות רשות השידור נשלטות בידי הפוליטיקאים - אין סיבה שגם שר הביטחון יחזיק תחנת רדיו בשליטתו. לא חייבים לסגור תחנה שהיא פופולארית ומואזנת, אבל ראוי ונכון להפריט אותה. האפשרות שפותחת גל"צ לשירות צבאי נוח, קרוב לבית ונעדר סכנות, היא כנראה אחת הסיבות לכך שהתקשורת הפכה למקצוע אטרקטיבי דווקא עבור צעירים וצעירות שהשקפת עולמם לא מעלה על נס את מסירות הנפש למען עם ישראל ומדינתו. גל"צ האזרחית, שתיקרא מן הסתם בשם אחר, תמכור פרסומות ותשלם משכורות לעובדיה כמו כל גוף שידור נורמאלי. תיפסק ההישענות על תקציב הביטחון ועל כוח אדם של חיילים, שבמקום לשרת בצה"ל באמת ולתרום לביטחון המדינה זוכים לעסוק בבניית הקריירה התקשורתית העתידית שלהם על חשבון השירות הצבאי.

4. ועד שיושגו השינויים המבניים הללו בשוק התקשורת, יש גם הרבה מה לעשות בתוך המערכת הנוכחית. יש לדאוג לכך שחובשי כיפה ובעלי דעות לאומיות יתפשו מקום מרכזי לא רק ביחידות הלוחמות ובסיירות אלא גם ביחידה המרכזית לעיצוב התודעה הלאומית, גל"צ. אפשר לפתוח לשם כך מסלול הכשרה מיוחד במסגרת המכינות הקדם-צבאיות. במקביל, אפשר לדרוש שחיילים קרביים לא יפסידו את הזכות לעלות על המקפצה היעילה ביותר להשתלבות בתקשורת הישראלית, ותיפתח בפניהם אפשרות לעבור לגל"צ בשנה השלישית לשירותם. כאשר רוח היחידות הקרביות של צה"ל תתחיל לנשב במסדרונות גל"צ, יש להניח שנראה תוצאות גם בקו האידיאולוגי של השידורים.

ולבסוף, צריך להמשיך להיות נודניקים, לא להרפות מקברניטי התחנה, ולהזכיר להם בכל עת את חובתם לחתור לשידור יותר מאוזנים בתכנים, בטרמינולוגיה ובגיוון האידיאולוגי של הכתבים והשדרים. אין ברירה, אסור להתעייף מהמאבק הצודק והחשוב הזה.

 קריאה בגרון ניחר

ביצים/ וקינמון/ ביצים וקינמון זה שיגעון/

אני יושב לי בסלון/ אוכל ביצים וקינמון/ פתאום צלצל הטלפון/ זה שר הביטחון/ והוא אומר/ מה הוא אומר?/ ניצנים במקום הראשון/

אבל כתוב בתורה שאסור לשקר, ולכן -/ מעלות במקום הראשון!/

וזה נכון, וזה עובדה/ וזה נכון וזה עובדה - כאילו דא?!/

יש בעולם ויכוח תיאורטי / מיהו החכם ומיהו הדפקטי/

ההיסטוריה תאשר / שניצנים שווים יותר/

כי לנו הכוח / ולנו המוראלים/

אם אתם לא משלנו / אז מי אתם בכלל/

(מתוך שירי המוראל הנשמעים בחודש הארגון של בני עקיבא)

בשבוע הבא תחול שבת הארגון של בני עקיבא - תנועת הנוער הגדולה של הציבור הדתי-לאומי. לקראת התאריך החגיגי, בדחילו ורחימו, ארשה לעצמי לנסות לתהות שוב על טיבו של אחד הפרויקטים החשובים שעומדים במרכז הפעילות של החניכים בימי חודש הארגון. כוונתי לאותה משימה שבעטיה חוזרים צעירינו משבת הארגון כשגרונם ניחר לאחר שהרבו לשיר, לצעוק ולצרוח רפרטואר מגוון למדיי של שירים מוזרים וקריאות שונות ומשונות. הצד השווה שבכולם הוא ראיית מעלותיו של שבטם לעומת חסרונם של השבטים האחרים.  

כמו שאר המטלות  החשובות המועמסות בימים אלו על שכמם הצעיר והרענן של חברי התנועה, גם כאן מדובר במשימה אתגרית הדורשת מסירות בגוף וברוח. כדי למקסם את ההישגים, הקומונריות והמדריכים מעודדים את צאן מרעיתם להתחרות אלה מול אלה, והמצטיינים זוכים בכבוד ובפרסים.

כאב מודאג החושש לפגיעה במיתרי קולם של ילדיו, כמו גם במידת הענווה שלהם, אני מבקש לשאול את ראשי התנועה - המזכ"ל, ראשי המחלקות וחברי ההנהלה הארצית - האם אכן מדובר באחד העקרונות החשובים שבלעדיו יישמט יסוד קיומה של התנועה? מילא אם הילדים היו 'עושים מוראל' ביוזמתם, אבל האם הפעילות הזאת, שמחנכת לצרחנות ושטותניקיות ביחד עם פיאור עצמי והשפלת הזולת, באמת ראויה בעיניכם לעידוד מצד צוות ההדרכה, לתחרות ולפרסים?

כמדומני שפעם היו שרים בבני עקיבא שירים אחרים, כאלה שחוברו בידי אנשי מעלה ופזמונאים מוכשרים מסוגו של הרב נריה זצ"ל. השירים ההם לא עסקו ביתרונו של שבט פלוני מסניף פלוני על פני שאר השבטים בסניף, אלא בדרכה ובעקרונותיה של התנועה ("תורה ועבודה שאיפת בני עקיבא", "דרך ארץ עץ חיים", "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך", "התאספו חברים בני מצווה והחליטו לתקן את העולם"). ואם השירים הללו התיישנו, באמת הגיע הזמן לכתוב חדשים. החבר'ה עצמם יכולים להיות יצירתיים, לחרוז חרוזים ולחבר המנונים.

השירה המשותפת (לטעמי - בהפרדה בין בנים לבנות כמובן) תורמת לגיבוש, ויש ערך בקורטוב של גאוות יחידה - בעיקר גאוות יחידה תנועתית. אבל את המקהלה הצרחנית והרברבנית, מחרישת האוזניים ומצרידת הגרון, נדמה לי שהגיע הזמן לשדרג. לא השבט שיצרח חזק יותר ויוציא את הגרון ראוי לפרס על מוראל, אלא זה שיתמיד בשירה משותפת ותרבותית של פזמונים שיוכלו להכיל גם שנינות ושובבות, אבל בעיקר יהיו בעלי ערך ותוכן.