בשבע 415: נצור לשונך מרע

בשנייה הראשונה חשב שמישהו זרק עליו אבן גדולה. הוא הסתובב וראה ערבי עם גרזן שלוף בידו...

עודד מזרחי , כ' בחשון תשע"א

ר' אברהם זרביב, סופר סת"ם מחברון, שכתב ספרי תורה רבים, ידוע בקרב חבריו בנצירת לשונו המופלגת. יש אנשים שיש להם חשק לדבר לשון הרע והם מצליחים להתגבר על יצרם, אבל החברים מעידים כי לאברהם הטוב בטבעו, אשר אינו מרבה לדבר, אין חשק כלל לדבר לשון הרע. הוא פשוט לא מסוגל לכך.

בראש חודש כסלו, שנת תשנ"ג, למד אברהם מוקדם בבוקר לפני הנץ החמה עם הרב עוזי שרבף ועם תושבים נוספים בשכונת אברהם אבינו בחברון. בתום הלימוד המעורר והמחייה הלך כל אחד לביתו כדי להתארגן לקראת תפילת שחרית. אברהם לקח את תיק הטלית והתפילין כדי להתפלל תפילת ותיקין במערת המכפלה. באותה עת לא היה רכבו מבוטח והוא העדיף שלא לנסוע עליו. הוא חיכה לרב דב מילר שיסיע אותו למערה, אבל הלה התעכב משום מה. אברהם לא רצה להפסיד את זמן התפילה הנכסף והחליט לצעוד ברגליו, מרחק של חמש דקות הליכה מביתו.

באותם ימים השוק הסיטונאי בחברון היה שוקק חיים, והסוחרים הערבים עבדו בו משעות הבוקר המוקדמות. אברהם עבר את השוק והגיע לצומת 'תנובה', שנקרא כך בגלל חנות 'תנובה' שנמצאה בו. אותו יום היה קר וגשום במיוחד. השמיים היו אפורים, כמעט שחורים. אברהם הלך במעיל ארוך, כאשר כובע המעיל מכסה את ראשו.

בדיוק כאשר הגיע לצומת חש במכה עזה הניחתת על ראשו.

בתחילה היה בהלם גמור. בשנייה הראשונה חשב שמישהו זרק עליו אבן גדולה. הוא הסתובב וראה ערבי ניצב בפינת הרחוב עם גרזן שלוף בידו. אמנם היה לאברהם אקדח מתחת למעילו מצד גבו, אבל הוא ידע שעד שיספיק להגיע לאקדח, לשלוף אותו, לכוונו ולירות, הערבי יכה בו שוב עם הגרזן, ובאותו רגע החליט לנוס על נפשו. 

הוא החל לרוץ לכיוון מערת המכפלה כדי להזעיק חיילים לעזרה. לאחר חמישה מטרים התנפלו עליו שני ערבים נוספים, הפילו אותו על הארץ ואז הצטרף אליהם הערבי שהכהו קודם לכן. אחד החזיק אותו מאחור, השני ניסה להכותו בראשו עם הגרזן, והשלישי חיפש על גופו כלי נשק. אברהם הניח את יד שמאלו לגונן על ראשו וכמה מאצבעותיו נכרתו באבחת הגרזן החד שהונחת עליו ברצחנות. בכל אותם רגעים לא חש שום כאב.

הוא אמר לעצמו: זהו. אני עומד למות. ואז ראה, כמו בסרט מוחשי ביותר, את בני משפחתו חולפים בזה אחר זה על פניו, כאילו שהוא עומד להיפרד מהם. ראה את כל מאורעות חייו עוברים לפניו ונפרדים ממנו במעין סיכום חיים.

בכל אותם רגעים, שאין להם זמן, ניסה להשחיל את יד ימינו לאחור כדי להגיע אל נשקו. לבסוף הצליח לשלוף את אקדח התופי, כיוונו לעבר הערבי שהכהו בגרזן וירה בחזהו. הערבי התמוטט ומת במקום.

אחד משני התוקפים הנותרים איבד את עשתונותיו בגלל קול הירייה העז ונפילת חברו ונמלט מהמקום בריצה, ואילו הערבי הנותר ניסה לחטוף לאברהם את אקדחו והחל לגרור אותו לכיוון הקסבה. אברהם, שאיבד הרבה מאוד דם וגופו החבול נחלש מאוד, לא היה מסוגל להתנגד יותר. הערבי השתלט על אקדחו. אברהם קם על רגליו והחל לרוץ לעבר מערת המכפלה בכוחותיו האחרונים. הערבי כיוון לעברו ולחץ כמה פעמים על ההדק, אבל לתדהמתו של אברהם האקדח, שלפני רגע ירה היטב, לא פעל! הוא הספיק לחזור מעט לאחור, לקחת את תפיליו ולרוץ שוב לעבר המערה.

החיילים, שראו את פניו המרוטשות של אברהם, נחרדו והזעיקו רופא מקומי ומסוק צבאי. הרופא שהגיע נכנס להלם ממצבו וממראהו של אברהם ולא ידע איך לטפל בו. אז הגיע למקום ד"ר ברוך גולדשטיין, שסילק את כולם לצדדים וערך לאברהם ניתוח חירום במקום וכך הציל את חייו.

לאחר כמה שנים נלכדו שני המחבלים שפגעו באברהם ונמצא גם אקדח התופי שהצליחו לחטוף ממנו. האקדח פעל היטב ולא היה שום הסבר לשביתתו בעת שהערבי ניסה לירות, פרט להסברם של חבריי אברהם כי נצירת לשונו גרמה לנצירת הנשק שהגיע לידי אויבו.