בשבע 415: קטן עליה

"איי!" אני צועקת, ואחי הקטן רועי רץ למטבח. "עוד פעם ניסית להגיע למדף העליון?" הוא שואל, ועוזר לי לקום.

חגית רוטנברג , כ' בחשון תשע"א

שוב פעם זה קורה לי. אני כבר עומדת ממש על קצות האצבעות, מרגישה שהכיסא מתחתיי מתנדנד, כי שמתי אותו על השולחן הקטן. אני מתאמצת בכל הכוח, מותחת את זרועותיי הקצרות כלפי מעלה, כמעט נוגעת במדף שבו המחבת הבשרית, ולפני שאני מספיקה לגעת בידית המחבת ולנסות לשלוף אותה החוצה, אני מאבדת שיווי משקל, הכיסא נופל מתחת לרגליי, ותוך כמה שניות אני מוצאת את עצמי שרועה על הרצפה. "איי!" אני צועקת, ואחי הקטן רועי רץ למטבח. "עוד פעם ניסית להגיע למדף העליון?" הוא שואל, ועוזר לי לקום. "את בסדר?" הוא בוחן אותי כשאני מיישרת את בגדיי. "כן, ברוך ה' לא קרה כלום", אני ממששת את הידיים והרגליים ובודקת שהכל במקום, "אבל בעצם, כלום לא בסדר".

רועי מבין אותי. הוא יודע כמה מרגיז אותי שאני כזאת נמוכה, קצרה, קטנה, איך שלא נקרא לזה. אני כבר שנה אחרי בת מצווה, כל החברות שלי מתחילות לצמוח להן כלפי מעלה, ורק אני נשארתי בגובה שהייתי בו בכיתה ב'. אמא אומרת שזה בגלל שאני אוכלת רק עוגיות וקורנפלקס, ובכלל לא נוגעת בבשר וירקות. סבתא אומרת שזה בגלל שאני הולכת לישון מאוחר בלילה, "תראי את אבא שלך", היא אומרת לי, "כשהיה ילד הוא ישן כל הזמן, ותראי לאיזה גובה הוא הגיע". אבא שלי באמת לא יכול לעבור בדלת בלי להתכופף כשהוא נכנס, אבל זה עדיין לא משכנע אותי ללכת לישון בשמונה בערב.

אבל כל ההסברים לא עוזרים לי: בינתיים אני כל כך נמוכה, שאני חייבת לקנות בגדים רק בחנויות של ילדים. אני כזאת קטנה, שכשאני עולה לאוטובוס, הנהג שואל אותי איך זה שאמא שלי נותנת לי לנסוע לבד. וכשאני צריכה להכין שניצלים לארוחת צהריים, כמו היום, אני לא יכולה להגיע למחבת במדף העליון בלי לבנות מגדל רעוע של כיסא ושולחן. אפילו כשהלכתי לחוג התעמלות כדי לעשות מתיחות, בתקווה שזה ימתח אותי קצת לגובה, כל מה שיצא לי מזה היו התכווצויות שרירים.

כל לילה, לפני קריאת שמע, אני מתפללת לה' שיוסיף לי רק עוד כמה סנטימטרים, זה הכל. "ה', אני לא מבינה למה אני צריכה להיות כל כך נמוכה? בשביל מה זה טוב?" אני שואלת, ומפליגה לעולם החלומות, בו אני יכולה לגעת בתקרה בכל חדר אליו אני נכנסת.

אבל יום אחד קיבלתי תשובה לשאלה. זה היה כשיצאנו לטיול משפחתי ביום שישי אחד, כשכולם היו בחופש. טיפסנו אל פסגת הר גבוה ברמת הגולן, וכמובן אני הייתי אחרונה בטור הצועדים, מנסה להדביק את האחרים בצעדיי הקטנים. לפתע שמעתי את אמא קוראת בבהלה: "איציק, איפה תיק העזרה הראשונה? אני לא מוצאת אותו, ורועי מרגיש ממש לא טוב". אבא הסתובב, ושאל מופתע: "מה, הוא לא על הגב שלי? הייתי בטוח שלקחתי אותו איתי כל הדרך!" התחלנו לחפש בקדחתנות אחרי התיק, כשרועי נאנח מכאב ראש חזק שתקף אותו. לפתע הצביע אבא לעבר מחילה קטנה שנפערה תחתנו: "אני חושב שהתיק נפל לי לתוך המנהרה הזו. כנראה כשעשינו הפסקת שתייה, הוא התגלגל לשם". הפתח היה צר מאוד. "איך נוציא את התיק משם?" שאלה אמא בייאוש. לפתע הרגשתי חשובה מאוד: "אמא, אני בטוח אצליח להיכנס לשם. אני מספיק קטנה כדי להשתחל לחור הקטן הזה". ולפני שמישהו הספיק להזהיר אותי, נכנסתי אל המחילה הקטנה והצרה, וחילצתי ממנה את התיק לשמחת כולם. "את רואה", אמר לי רועי החיוור אחרי שבלע כדור אקמול, "לפעמים כדאי להיות קטנים..."