בשבע 415: הוא מ-פ-חד

ניסיונותיו של נתניהו להחניף לאליטה המשפטית והתקשורתית רק מעצימים את העימות הבלתי נמנע עימן

אלחנן צווכר , כ' בחשון תשע"א

בשבוע שעבר חגגה תחנת שידורי צבא ההגנה לישראל שישים שנה להיווסדה. במהלך השידורים החגיגיים שכללו עלילות גבורה ושלל קרבות, טפיחות עצמיות על השכם והסברים מעמיקים על תרומתה המכרעת של התחנה לביטחון המדינה, עלה לשידור גם ראש הממשלה לברך את היחידה הצבאית המהוללה. נתניהו, סרבן ראיונות כפייתי בקדנציה הנוכחית, האיש שאין לאף אחד מושג מה עמדתו על ההקפאה, העובדים הזרים, המשא ומתן המדיני, זכותנו על הארץ או כל סוגיה משמעותית אחרת, חש דחף עז לחלוק עם הציבור דווקא את דעתו על גלי צה"ל. נתניהו החמיא לשדרי התחנה לדורותיהם, טען ש"שגדולתה ועוצמתה של התחנה היא תוצאה בלעדית של האנשים שמשרתים ועובדים בה", והשווה אותה לאולפני ה-BBC. המראיינים, שזיהו שנתניהו במצב רוח מתרפס במיוחד, שאלו אותו על בקשת החנינה של מרגלית הר שפי ולא התאכזבו. לנתניהו נותר מצבור של דברי חנופה מלוא חופניים גם למערכת המשפט: "יש לנו מערכת המשפט מצוינת וידועה בכך", אמר, תוך שהוא מצדיק את ההתעמרות המתמשכת במתנחלת שהפכה לסמל. שעות בודדות לאחר הראיון, מעל גלי האתר הצבאיים, קראה אחת מהבולטות בבוגרי התחנה, 'הוגת הדעות' מירב מיכאלי, לא לשלוח ילדים לצבא הכיבוש. בהמשך היום, למותר לציין, חזרה התחנה לשגרת פעולתה ה'צבאית': הכפשת הימין והדתיים והשחרת פני נתניהו. 

למען האמת, דבריו של ראש הממשלה בראיון מעוררים בעיקר חמלה. כולנו יודעים את עמדותיו האמיתיות של נתניהו על האליטות המשפטיות והתקשורתיות, ובלא מעט מובנים, הוא שעורר אותנו, במהלך כהונתו הראשונה כראש ממשלה, לקרוא תיגר על ההגמוניה התרבותית המוחלטת שלהן. החלטת נתניהו לפיכך, להחניף גם לתקשורת וגם למערכת המשפט באותו ראיון, היא ממש הרצפה של התחתית.

סביר להניח שנתניהו מפחד. הוא ניסה בקדנציה הראשונה לשנות משהו בפרהסיא הציבורית, לתת ביטוי לציבורים מושתקים ולאידאולוגיות מחוץ למחנה, נחבל קשות על ידי האליטות הישנות , הורד מהשלטון, ומאז הוא מצהיר אמונים לדעות ה'נכונות' בלבד.

הבעיה היא, שפחד איננו תוכנית עבודה ואפילו לא מתכון מוצלח במיוחד להישרדות פוליטית. דוגמה בולטת לכך קיבלנו השבוע: נתניהו החליט בתחילת הקדנציה לא להתעמת עם מערכת המשפט, ולא להבהיר שלבית המשפט העליון אין כל סמכות להפעיל ביקורת שיפוטית על עבודת החקיקה של הכנסת. דורית ביניש וחבורתה הריחו את חולשת ראש הממשלה, הגיבו בהתאם, והחלו מבטלים שלל חוקים. בין היתר, הם ביטלו את החוק המאפשר הבטחת הכנסה לאברכים חרדים. החרדים הבהירו השבוע לנתניהו שבלי הבטחת הכנסה הם פורשים מהקואליציה. על מנת להציל את כיסאו נתניהו חייב להעביר עד סיום השנה האזרחית 'חוק עוקף בג"ץ' בעניין. אלא שהממונים על הדעות המותרות, אותם נתניהו מנסה לרצות כל העת, מתנגדים בכל תוקף לחוקים עוקפי בג"ץ, במיוחד כשאלו נועדים לסייע לקואליציות המוגדרות ימניות.  יוצא איפה, שכעת ראש הממשלה מסוכסך גם עם בג"ץ, גם עם החרדים גם עם התקשורת וגם עם גלי צה"ל. אפילו אם נתניהו ייצא איכשהו מהמשבר הזה (ובכלל לא ברור איך), הוא לא יוכל לנשום לרווחה. ביניש כבר מינתה תשעה שופטים לדון בחוקיות התקציב הדו-שנתי, מינתה הרכב לדון בעתירה נגד חוק המאפשר לתקצב ישיבות קטנות, הוציאה צו על תנאי נגד תקצוב מוסדות פטור ועוד היד נטויה. בחודשים הקרובים נתניהו יצלע מעימות לעימות עם המערכת המשפטית למצהלות העיתונים, תוך שהוא משלם טבין ותקילין את מחיר ההתנהלות הנרפסת בתחילת הקדנציה מול בג"ץ והתקשורת.

תור הזהב של ראש ממשלה בישראל הוא מיד אחרי היבחרו. באותם ימים נתניהו היה צריך לעשות סדר בשלושת מוקדי הכוח המרכזיים של השמאל הקיצוני השייכים לרשויות המדינה: בית המשפט העליון, מערכת הייעוץ המשפטי ותחנת השידור הצבאית. בעיקר, הוא היה צריך להבהיר שהמערכות הללו שייכות למדינת ישראל ולא מדינת ישראל שייכת להם. בשלושת התחומים נתניהו כשל: הוא לא הגביל את סמכויות העליון ולא שינה את החוק העוסק בהרכב הוועדה למינוי שופטים, הוא לא פיצל את משרת היועץ ולא הביא למינויו של נעם סולברג, והוא לא סגר את גל"ץ או הביא לשינוי באופיה התל-אביב חילוני.

נתניהו, כמו נתניהו, העדיף להתחמק בתחילת הקדנציה מעימות אחד, אומנם לא פשוט, ובתמורה הוא ניצב כעת בפתחה של מלחמת עולם. התזכורת שהוא קיבל על כך השבוע היא רק הסנונית המבשרת את בוא המבול.