בשבע 9: רצח בקו הגבול של חלום השלום

בקיבוץ מצר ממשיכים לדגול בשלום גם כשהמציאות טופחת על הפנים, אכזרית
וספוגת דם. יחסים טובים עם השכנים הערבים הם גאוות המקום, גם ביום שבו מובל מזכיר הקיבוץ אל קברו. ראש הממשלה והתקשורת הלאומית מתקבלים בחשדנות עוינת

דרור שקולניק , כ"א בחשון תשמ"ח

ביום שני השבוע המה קיבוץ מצר מאנשים. רצח מביא אנשים למקומות שקטים. עד אתמול לא ידעת במדויק היכן שוכן אותו קיבוץ קטן, שניהל את חייו קרוב לבקה אל גרביה והרחק מן הכותרות, והיום תרשימי הקיבוץ ומסלול בריחת המחבל בשביליו מזנקים עליך מעל דפי העיתונים כולם. אחר הצהרים, בבית הקברות המוריק, הובא לקבורה איציק דורי, מזכיר הקיבוץ שנרצח בידי מחבל. קהל רב גדש את המקום, ממלא את הדרכים בקיבוץ ומחוצה לו במאות מכוניותיו. בבוקר היו אלה העיתונאים אשר סבבו בשטח בין החברים ההמומים, מלקטים מידע אודות שהתרחש. בערב הייתה זו הצמרת הביטחונית של מדינת ישראל - ראש הממשלה, שר הביטחון, ראש השב"כ והרמטכ"ל – אשר הגיעו לקיבוץ והמולת האבטחה מסביבם. כשהעמיק הערב הלכו כולם. הגדרות הניידות הצהובות קופלו אל המשאיות, המאבטחים התקפלו אל המשאיות גם הם. נשאר נקי מסביב באופן מושך תשומת לב. חשכה וצינה של סתיו עטפה הכל מסביב. אחרוני החברים שבו ונסגרו בבתיהם. מה שנראה כשלווה מוחלטת ירד על הקיבוץ. אך דומה שטעות היא זו: מרגע הטבח, לעולם לא יידע עוד הקיבוץ שלווה.

ביניים: הרוצח

בלילה שבין ראשון לשני, כחצי שעה לפני חצות, חדר אל קיבוץ מצר מחבל חמוש ברובה
אם 16, ככל הנראה איש תנזים מטול-כרם. הוא זחל מתחת לגדר התיל אשר בצדו הדרום מזרחי של הקיבוץ, זה הסמוך לקו הירוק, והתקדם מערבה לכיוון אזור המגורים. הרובה היה דרוך, והמטרה הייתה להרוג יהודים. ראשונים נקרו בדרכו תרצה דמארי ואורי רונן, שטיילו ליד חדר האוכל. הזוג הבין שמדובר במחבל. תרצה ניסתה להימלט, אך צרור היריות ששיגר פגע בה בגבה והרגה. אורי רונן נמלט שמאלה מהשביל ולא נפגע. בעוד הוא רץ לאזור הרפתות של הקיבוץ להזעיק עזרה המשיך המחבל במסע הרצח.
בבית סמוך דלק עדיין האור. בפנים השכיבה רויטל אוחיון את שני בניה, ילדי הגן, מתן ונעם לישון. היא נחרדה לשמע היריות הקרובות ומיהרה לטלפן לבעלה לשעבר, אבי הילדים, אבי אוחיון. בעוד היא זועקת בטלפון נפרצה הדלת בבעיטה. רויטל מתן ונעם נרצחו בחדר הילדים שלהם, כשהאם מנסה לסוכך על בניה בגופה.
הרוצח יצא מן הבית ונתקל באיציק דורי, מזכיר המשק, שהיה באותו ערב בתורנות שמירה. איציק שמע את היריות ונזעק למקום במכונית המאזדה המשמשת את החברים לשמירה. בלהט הנסיעה המכונית נתקלה בברז המים הראשי ושברה אותו. המחבל התקרב למכונית וירה באיציק מטווח קרוב. איציק נפגע משישה כדורים ונהרג. כשהוא חוזר באותו נתיב בו נכנס נמלט המחבל לעבר השטח הנמצא בשליטה פלשתינית. כוחות גדולים מחפשים אחריו. בזמן ירידת הכתבה לדפוס הוא טרם נתפס.


ביניים: הערבים

מצר הוא קיבוץ קטן. הוא הוקם על ידי אנשי השומר הצעיר בשנת 1953, על הגבעות המתונות הצמודות לגבול דאז. על דגלו חרט הקיבוץ להיות ידיד ואח לשכנים, בני הכפרים הערבים: מדרום בקה אל גרביה, מצפון הכפר מייסר – שניהם ישראלים, ומעבר לקו הירוק ממזרח הכפר קפין. לאור החלטה זו פעלו כל השנים. כאן בנו בית בניה הטובים של ארץ ישראל הישנה והטובה, זו החולמת והמעשית, ההוגה והמבצעת, הנדיבה והרחמנית. ידיים צעירות נטעו כאן חורשות עצים, שנתגבהו והצלו על הילדים ועל ילדותם. ריחות רפת התפזרו אז כהיום בשטח המטופח, קונים מושב של קבע בנפשו של מי שגדל על הגבעה הזו. הרבה שירים נהגו פעם משוררינו לכתוב על התקופה הקסומה ההיא. אלה השירים שעורכי המוסיקה ברדיו שומרים היום לעתות של עצב קולקטיבי רב.

יחסי שכנות טובים טיפחו בני הקיבוץ מאז ומעולם עם שכניהם בני הכפר מייסר. שכנות טובה זו ניכרה גם במנחמים הרבים שהגיעו משם לנחם על מות איציק דורי, אותו הכירו כולם. הכפר מייסר, שנמצא כשלוש מאות מטרים מהקיבוץ, השתתף לאורך השנים בפעילויות של הקיבוץ, חוגים ומשחקי כדורגל. "היום" אומר נביל אבו רביע ממייסר, "כבר אין לנו קבוצת כדורגל משותפת, כבר לא משתמשים במתקנים יחד, מתראים פחות".
מבין חמשת הנרצחים – שני ילדים, שתי נשים וגבר, רק איציק הוא בן הקיבוץ. רויטל אוחיון ושני בניה התגוררו בקיבוץ בשכירות רק מקיץ זה, ותרצה דמארי הגיעה ממושב אליכין הסמוך.

ראיתי את החברים בבית הקברות מצטופפים בשקט כשברקע נשמע המואזין מהכפר הערבי, קולו מתערבב בבכי התמרורים של האלמנה הצעירה. קהל טוב היו לבטח מגדירים אותם בנסיבות אחרות.


ביניים: הנרצחים


איציק דורי איציק דורי, בן 44 בהירצחו, הגיע לקיבוץ מצר מירושלים לפני כעשרים שנה. בתפקידו כמזכיר המשק שימש כשנה וחצי. איציק היה איש ארץ ישראל במלוא מובן המילה. הוא למד את הארץ ברגליו ולמד אותה בין כותלי האקדמיה. לאחרונה סיים את לימודי התואר השני בלימודי ארץ ישראל. קירות ביתו עמוסים בספרי היסטוריית ארץ ישראל. אהבתו הנוספת הייתה חינוך, והוא שילב בין השתיים בהצלחה רבה, מקנה לצעירים רבים מן הידע הרב שלו ומן האהבה לארץ. את זה הוא עשה בעיקר במסגרת בית הספר התיכון המקיף 'מבואות עירון', שם חינך וריכז את הטיולים. הטיול האחרון שלו היה עם ילדי הפנימייה לאזור ים המלח. מנהל בית הספר וידידו, ניצן ירמר, ניצב דומע ליד הקבר הטרי וסיפר לי עליו. "הוא היה מדריך טיולים מושלם. טיולים בארץ הייתה אהבת חייו. הוא ידע איך להעביר לילדים את ידיעת הארץ, איך לטייל בה, והם אהבו אותו".
את בית הקברות גדשו לא רק חברי הקיבוץ אלא רבים אותם הכיר בתחנות הטובות של חייו. ביניהם נראו גם חובשי כיפות וגם ערבים רבים. "הוא היה לא רק חבר שלי, הוא היה גם אח שלי", אמר עליו גבר בן גילו מהכפר מייסר. איציק היה מ"פ קרבי בצבא. למרות גילו נענה לפני חודשיים לבקשת המג"ד, שביקש ממנו להעמיד את יכולתו וניסיונו לטובת הגדוד במילואים בחברון. העיד עליו חבר קרוב: "הוא הרגיש שם מאוד קשה אבל האמין בשיטה בה ממשלה מחליטה ושולחת צבא".

לאחרונה היה איציק ממובילי שינויים ארגוניים שונים העתידים להתבצע בקיבוץ, שעדיין לא עבר תהליך הפרטה. איציק התגורר בקיבוץ עם אשתו תמר ובתם הקטנה.

רויטל אוחיון, מתן ונעם רויטל אוחיון, 34 בהירצחה, התגוררה בקיבוץ בבית ששכרה לה ולשני בניה. רויטל מתוארת על ידי שכנתה, שגית היזמי, כאשה שמחה וחיונית. היא הגיעה לכאן מפרדס חנה לפני שלושה חודשים. 3 שנים קודם לכן נפרדה מבעלה אבי, אך הם המשיכו לשמור על קשר טוב. אליו התקשרה רגע לפני הרצח, והוא היה מי ששמע 2את זעקתה האחרונה. הבית אותו שכרה רויטל מהקיבוץ שימש עד לשנה שעברה כגן ילדים, ומשחקי החצר נותרו על עמדם, לחדוות ילדיה. מתן ונעם הקטנים נהנו מן החירות שמעניק הקיבוץ לילדים הקטנים. במרפסת הכניסה של הבית נותרו אופניהם החדשים, ונעלים קטנות עם בוץ אותן הסירו, שלא ללכלך את הבית, בטרם נכנסו בדלת בפעם האחרונה.

לצד דלת הכניסה לבית עומדים שני כלובים קטנים. באחד ארנבת, בשני שני תוכים. חיות המחמד, אהבתם של הקטנים, נותרו עדים אילמים לרצח ילדי משפחת אוחיון, רכות, טהורות וחסרות אונים כמותם. המשפחה נקברה בבית הקברות צור שלום, שם בלתי הולם בעליל לקבורת משפחה שנמחקה, עולה קורבן על מזבח השנאה.

תרצה דמארי תרצה, 42, התגוררה באופן רשמי במושב אליכין. בפועל חילקה את זמנה בין אליכין למצר. כאן התגורר חברה אורי רונן, שהיה לצידה בעת שנורתה בגבה. היא נישאה בגיל צעיר ויש לה בן ובת בוגרים. הנישואים התפרקו, והיא ייחלה לרגע בו תוכל לעבור ולגור במצר. תרצה עבדה כמדריכה למוגבלים בחדרה. היא נקברה במושב אליכין.


ביניים: נמשיך לדגול בשלום

כמו בכל טרגדיה,
ההלם מכה בפתאומיות. בראשונה מתמודדים באמצעות הפרטים הטכניים. קל יותר לעסוק בטכניקה מאשר בכאב. כאן בקיבוץ מדברים החברים על גדרות, על חומות, על פטרולים ועל כיתות כוננות. מנסים להישען על מינוח בר מדידה. מחפשים אשם להפנות אליו אצבע, חצי אצבע. הכוונה לאשם מחוץ לרוצח עצמו, מחוץ לשולחיו. כאילו אלה פעלו בתוך טריטוריה אקס מציאותית, מופעלים בידי כוחות החזקים מהם, חזקים משולחיהם, כוחות שבוודאי באו מאיתנו, מפועלנו, בני העם החזק. דנים והופכים בסוגיית ה"אילו הייתה כאן גדר יותר רצינית" ובסוגיית גדר ההפרדה, בה נאחזים כפתרון שיביא מזור לאנשים שואפי שלום המבקשים חיי יום יום תקינים. הנה אך הייתה זו קמה והיינו יודעים שלווה וביטחון. הסמיכות לרצח, לקבורה, ממתנת את הלהט.

ייתכן ולו היו כל הנרצחים בני הקיבוץ היה הלם האובדן אחר, מטלטל יותר. והרי חברי הקיבוץ כמעט ולא הכירו את הנרצחים. התחושה כבדה בשל הדם הטהור שנשפך על אדמתם, בשל ערעור הביטחון האישי. לא, הם אינם חשים נבגדים על ידי מי שכה עמלו לטפח את יחסיהם איתם. לפחות לא עכשיו ולא במודע. מיקד תחושה זו מנהל בית הספר, ניצן ירמר, שאף שהקפיד לסייגה כתחושה אישית, אך אני יכול להעיד שהיא נשבה בשבילי הקיבוץ: "אמשיך לדגול בשלום. מי שרוצח כך יכול לרצוח כל אחד. אסור לתת לכאלה לממש את רצונם הקיצוני לחבל בשלום. צריך להמשיך ולחתור לכיוון השלום".
יש לחברים כעס המופנה כלפי גורמי ממשלה שכביכול לא השקיעו מספיק במיגון הקיבוץ. אלא שהמציאות שקדמה לרצח מפריכה את העילה לטענות. מספר מוטי הרוש, תושב לוד במקור, שאשתו עובדת כגננת ביישוביי הסביבה, והם מתגוררים מזה חודש בבית ששכרו בקיבוץ: "אני נמצא פה חודש ועד היום לא עצרו אותי בשער אפילו פעם אחת ולא שאלו אותי דבר. עד אתמול ניתן היה להיכנס בשער באופן חופשי במשך כל היום ללא כל בדיקה. שמירה בשער הייתה רק בלילה. אתמול שאלו אותי בפעם הראשונה אם אני גר פה. אף אחד הרי לא מכיר אותי".

קיבוץ גלויות

סיפורו של הרוש מלוד, שהקיבוץ הוא היום ביתו ובני הקיבוץ אפילו אינם יכולים לזהותו, הוא בעצם סיפורו הנוכחי של קיבוץ מצר. כמו הרוש, ישנם עוד רבים השוכרים את הבתים הקטנים ששימשו פעם את החברים. כך גם אביב, בן קיבוץ גן שמואל הסמוך, שבחר שלא להתגורר בקיבוצו אלא כאן. הוא אינו מכיר איש בקיבוץ ואיש אינו מכיר אותו. אינך חש פה בדידות? שאלתי אותו. הוא התפתל קצת והודה שכן, וכשזה קורה הוא נוסע לגן שמואל. תמורת מאתים ומשהו דולר תקבל כאן חדר וחצי כולל הכל, גם המרחב והשקט המדומה. במרחב חברתי סגור של כמה עשרות משפחות, אי אפשר שלא ייסדק המארג עם כניסת הזרים לשהות של קבע בלתי מחייבת. הערבים במייסר לא משכירים חדרים לזרים, וזר כי ייקלע לקפין ייוודע דבר בואו לכל הכפר בתוך שתי דקות, ושבעים עיניים תלווינה אותו בדרכו. פחות מטופח שם, אבל אולי השורשים יותר בריאים.

הנה סיפור על שורשים. שגית היזמי הגיעה לקיבוץ על מנת לעבוד כמדריכה בבית הילדים. כשהגיעה לא לימדו את הילדים דבר אודות חגי ישראל, ערכי ישראל. "הצעתי להם להקנות לילדים את הידע הזה והם הסכימו, ודווקא הייתה לזה הצלחה גדולה בקרב חברי הקיבוץ". דלתות החברים נעדרות מזוזות. שתי מזוזות ראיתי במצר. את זו של שגית היזמי שקיבעה אותה בבואה לביתה השכור, ואת זו העצובה שבבית משפחת אוחיון.

ביניים: ראש הממשלה בשטח


העולם שבחוץ מתחלק על פי הקיבוצניקים לקבוצות השחור והלבן. ראש הממשלה, אריק שרון נמנה ללא ספק על השחורים. על כן כשביקש לבוא ולהיפגש עם חברי הקיבוץ היו קולות לא מעטים שהביעו מחאתם. ראש ממשלה או שר בטחון – לא אצלנו בקיבוץ. מטבע הדברים הבינו גם המתנגדים ברגע עצוב זה שהוא ראש ממשלה של מדינת ישראל, ואין טריטוריה נפרדת לקיבוצי השומר הצעיר. נתרצו וניאותו לארחו. מי שמבחינתם הוא דורס הערבים וקובר השלום, אמר להם: "אין תחרות מי יביא שלום מהר יותר. כולם רוצים שלום. הטרור אינו מבחין בין ילדים, נשים, גברים, מתנחלים וחיילים, ולא עושה אבחנה בין ערים, יישובים, התנחלויות או קיבוצים. רק אבחנה אחת הוא עושה – מיהם יהודים, כדי לפגוע בהם". אחר כך נכנסה אל בית משפחת אוחיון רביעיית גדולי הביטחון – שרון, מופז, דיכטר ויעלון. חבורה שכל אחד מחבריה ראה כבר הרבה דם בחייו. בבוקרו של אותו יום הם התראו בשדה בוקר, לרגל עשרים ותשע שנים למות בן גוריון. אין עוד ארץ כזאת.

שם, בבית הקטן שקירות חדר הילדים שלו ספוגים בדם וצעצועי הילדים מפוזרים באין יד מסדרת, קיימו את ישיבת הביטחון שלהם. יגיד הקורא מה שירצה, אבל זה מעשה חזק.
ומסביב הכל שטח סטרילי, שזה אומר עשרות מאבטחים חמושים במדים, ולא מעט חברים שנותרו מחוץ לשטח המגודר בצהוב ובאין יכולת להגיע לביתם. כשבישר האחד שראש הממשלה יצא נשמו כולם לרווחה.

ביניים: מתנחלים

ידע אריק שרון מדוע הוא מזכיר בפני שומעיו במצר את המתנחלים. ידע מה דעתם הנחרצת על דרכם. הנה כי כן, יש אשמים ידועים למצב הקשה. נאמר בביטחון שהמילה מתנחלים מעוררת ברוב החברים ויברציות שליליות. ניכר שיש אחדות חשיבה מושרשת כלפי הגוש הגדול וה'פאנטי' הזה. שבויים עד צוואר בקונספציה שאינה שונה במהותה מהאנטישמיות האירופאית של ימי הביניים ותפישתה את היהודי מעוקל החוטם. המכות שמוכים תושבי יש"ע כדבר שבשגרה, הכו גם כאן. חמש עשרה שעות לאחר הרצח אינן זמן מספיק לשנות דעה. אולי רק להוציא ביתר עצמה דעות קיימות. כך אנחנו, נציגי 'בשבע', חשנו את החרון נושב בפנינו. המנומסים השיבו פנינו ריקם כשביקשנו מהם לספר על חברם איציק דורי. ונמצאו גם הפחות מנומסים, דוגמת זה שהשיב "מוכן לדבר על איציק, אבל לא למען המתנחלים. תשמחו בכלל שמקבלים אתכם היום באווירה נוחה". ביקשנו לשמוע מה יש לחבר הכנסת רן כהן שהשתתף בהלוויה לומר על הרצח בקיבוץ. "שבע? זה קשור לערוץ שבע? זה פיראטי, ואני לא אהיה שותף לדבר עבירה".

ביניים: החברוני

פגשנו גם איש אחר, הרכז החברתי של מצר, אדם הנושא את השם העמוס בן ציון חברוני. איש שהיית יוצא אתו בביטחון לקרב. עם שם כזה יש לו לאדם שורשים עמוקים עד מאוד באדמה הזאת. בנצי, בשנות החמישים שלו, מבולבל. עמיתו , חברו הקרוב, שותפו לדרך ולניהול הקיבוץ, הורד לפני שעה קלה אל הבור. דומה שביקש לתת ביטוי לנפשו הכואבת. אחיו, שהיה גם אח לרעיונות ולדרך, עבר לצד שני. חסיד ברסלב שיש לו היום תשעה ילדים שכולם כמותו. כדאי להקשיב לבנצי: "המדינה נהרסת מיום ליום. אין דרך לחיות למענה. בני באמריקה כעת. הוא דיבר איתי משם ואמר שאולי ירצה להישאר. ואני חושב, מבחינתו, בשביל מה בעצם שיחזור לכאן? אני כאן משהייתי נער בן 16. במלחמת יום כיפור לחמתי אצל אריק שרון. ואני שואל – האם אנחנו צריכים את הצדק המוחלט על כל ארץ ישראל ?! משפחתי גורשה מחברון במאה השביעית, ואני לא מרגיש שרוצה לחזור לשם אפילו שיש לי קושאן בטאבו. אני רוצה גבולות ברורים, שגם לנוער יהיו גבולות ברורים, ולהם לא ברור היום בכלל מה הם עושים. על הגבול הברור שלנו הם ייצאו באופן ברור ומובן להגן בחירוף נפש. היום הנוער חסר ערכים, הפער הכלכלי מעוות".

ואם יהיה עליך לפנות את אחיך מהגבעות ביש"ע ?

אני לא אעשה שום דבר רע לאחי, אבל אעשה הכל על מנת שיעזוב. בואו ניתן להם דגל, חתיכת אדמה, המנון, כל מה שאנחנו רצינו. אני רואה את הילדים שגדלים שם על כל כך הרבה שנאה. הילדים האלה ימשיכו להתפוצץ ולהתפוצץ עד שנזוז. אף מדינה לא הצליחה להחזיק כך עמים מושפלים. ולנו אין מה לדאוג, אותנו לא יכחידו, אני מאמין בחוזק שלנו."
ולו תידרש לפשרה ביישוב שלך, לפנות אותו מהקרקע הערבית לשעבר עליה הוא יושב ?

אני אשב על גלגלי הטנקים כי זה הבית שלי וזו האדמה שלי. חמישים שנה אנחנו מסקלים את האדמה, עובדים אותה, בונים. יצטרכו לקרוע אותי מאדמתי. ואם יקרה כך אז יהיו חיים גם במקום אחר. החיים חזקים מהכל והעם שלנו חזק מכולם."

בבוקר בנצי חברוני משכים לקום וגומע מרחקים. לא בשבילים הריחניים, על ההליכון שלו שבסלון הבית. מהחלון הוא רואה למטה בוואדי "טיילת של ערבים, חוצים בקלילות את הגבול. הירוקים רצים אחריהם הלוך וחזור, חסרי אונים. פעם הם פחדו לרדת לוואדי הזה, ואילו לנו יש הוראה שלא לרדת לשם גם היום".