חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 416ראשיהפצה

"חורבן שלישי לא יהיה"

ישיבת ההסדר נווה דקלים נעקרה מימית ונהרסה שוב בגוש קטיף, ממקום משכנה החדש באשדוד, מפיצים את הבשורה התורנית והערכית ...
11/11/10, 10:54
עפרה לקס


"גם יישוב של 50 משפחות יכול לתת שיחה חוצבת להבות על כך שישיבה יכולה לתת המון כוח וחיזוק לאנשים. אבל העניין הוא סדר עדיפות לאומית. היום, אם תיתן דירות ביו"ש הן תתאכלסנה בין אם יש ישיבה ליישוב ובין אם לא"

"האדריכל טבע אצלנו משפט: 'זיכרון ללא התאבלות'. וזה מקפל את הכל. אי אפשר להיות כל הזמן אחורה. אנחנו רוצים להביא לעיר הגדולה את הרוח שהיתה שם, את החיבור והפסיפס האנושי, את תורת החיים, הרבה דברים מאוד חזקים שהיו שם"

הרב דוד גבריאלי על פינוי הישיבה מנווה דקלים: "דיברנו לפני כן, שאנחנו עושים מאמץ עד הרגע שזה קורה, ואחר כך אנחנו לא נלחמים בכוח. יש כאלה שעד היום לדעתי חיים בסרט, שטיפה יותר כוח והיינו מצילים את העניין. אני לא חושב שהיינו משרתים את התהליך הגאולי של עם ישראל בצורה הזאת"

על התקופה בימית: "האווירה היתה פחות נגד, אלא יותר של אחיזה ויציבה של ההתיישבות. ההחלטות התקבלו בפורומים מורחבים של רבנים ובסך הכל האווירה היתה מרוממת. מרגע שצה"ל סגר את האזור לקראת פינוי, נהייתה שם מדינת תורה"

רוחות מדבריות ניסו לפזר את גרגרי החול הרבים מהדיונה הסמוכה למקום משכנה הנוכחי של ישיבת 'נווה דקלים', אבל לא יכלו לה. הגבעה ניצבת שם, כמו מנסה להודיע לעוברים ושבים "הישירו מבט לצד השני, יש כאן ישיבה משם, מגוש קטיף". הישיבה נמצאת כיום באשדוד. את ההיכל המפואר מחליפים קראוונים חומים שכל אחד מהם נושא שם של יישוב אחר. הפגישה עם מנהל הישיבה ועם העומד בראשה התקיימה ב'גן אור', ובדרך לשם חלפנו על פני 'גנים' ו'כדים'. גם 'עצמונה' הציצה עלינו מקרוב. "התלמידים ביקשו שנביא להם שלטים עם שמות היישובים", מסביר שלמה ונחוצקר, מנהל הישיבה, "והם חילקו אותם כראות עיניהם. אני, למשל, התגוררתי בגן-אור, לכן הם הציבו את השלט הזה דווקא ליד המשרד שלי".

השלטים, הדיונה, שבתות ואירועי זיכרון מבקשים להזכיר את מה שאיננו נמצא עוד בגוף. אבל נדמה שרוחה של ישיבת נווה דקלים, ששכנה בעבר בעיר ימית, חיה וקיימת. לא יכלו לה שני פינויים, לא משבר כלכלי וגם לא 'עופרת יצוקה' שהביאה את טילי הגראד לסביבותיה. נכון, האווירה הסובבת שונה בתכלית מאשר זו שהיתה בגוש, אבל לימוד התורה והרצון לפעול עם ולמען עם ישראל, שרירים וקיימים.

 הקודקוד השישי של שרון

אחד המבנים המפורסמים והמרשימים ביותר בגוש קטיף, היה בניינה של ישיבת נווה דקלים. המגן-דוד הגדול נראה למרחוק, וחמשת קודקודיו לא הותירו מקום לתהייה על הזהות הלאומית של היושבים בו. הקודקוד השישי היה טמון עמוק באדמה, מספר ונחוצקר. "אריק שרון אמר שכדאי לבנות כך, כי 'מפה אנחנו לא זזים'".

ראשיתה של הישיבה לפני למעלה משלושה עשורים בכפר דרום. הרב משה צבי נריה זצ"ל, שעמד אז בראש מרכז ישיבות בני עקיבא, אליו משתייכת הישיבה, ביקש להפיץ באמצעותה תורה בדרום הארץ. כשהוקמה העיר ימית בחבל סיני, ביקש הרב מן הישיבה לרדת לשם. הרב צבי שוורץ, שהיה אז ר"מ ועודנו מעביר שיעורים בישיבה, מספר על אווירה מיוחדת: "ימית שכנה לחוף הים. הישיבה העתיקה את מקומה לשם, כדי להיות גורם ממתן וערכי". עם זאת, מספר הרב, לא היו ימים רבים של פסטורליה, שכן הגזירות על היישובים ניחתו מיד אחרי ביקור סאדאת. אז הגיעו ימים אחרים. "הישיבה היתה ראש גשר לתנועת עצירת הנסיגה מסיני, ומעבר לכך, הגיעו אליה הרבה ישיבות, כך שהיא הפכה למרכז לציונות דתית ערכית. אכלו במשמרות וגם למדו במשמרות". הרב שוורץ מזכיר גם את גרעין הלומדים ביישוב אופירה, שעלה אחר כך לרמת הגולן. "האווירה היתה פחות נגד, אלא יותר של אחיזה ויציבה של ההתיישבות. ההחלטות התקבלו בפורומים מורחבים של רבנים ובסך הכל האווירה היתה מרוממת. מרגע שצה"ל סגר את האזור לקראת פינוי, נהייתה שם מדינת תורה". הרב שוורץ מזכיר שהישיבה היתה האחרונה שפונתה מן העיר. "ההתנגדות היתה פסיבית. אמרו קינות, התיישבו על הרצפה וכל ארבעה חיילים פינו תלמיד אחד". אחרי שבועיים לערך, בתום חופשה קצרה, נפתחה הישיבה מחדש בנוה דקלים, אז היאחזות הנח"ל 'גדיד', שהתפתחה מאוחר יותר ליישוב המרכזי בגוש קטיף.

בהיכל הישיבה בנווה דקלים שכן דרך קבע מיצג גבס, שהציג את חבל ימית, "כדי להגיד שימית של מטה נחרבה אבל ימית של מעלה לא, על כל הרוח שבה", מספר הרב. אולי כחלק מהרגישות שהבטיחו כוחות העקירה, אותו קיר זיכרון נגרס ונהרס כליל על ידי צה"ל, לאחר ששומר בתנאים לא נאותים בתקופה שלאחר העתקתו מבניין הישיבה, ונשחק.

הרב שוורץ מחדד את השוני בתחושה בין שני הפינויים. הפינוי מימית היה אחרי זמן קצר של התיישבות, מלווה בהסכם שלום ובלי התנגדות גדולה מצד העם. הפינוי מנוה דקלים היה עקירת גוש יישובים שכולו תורה, אחרי עשרות שנים של התיישבות ובלי שום טיעון ערכי. "כשנגזרה הגזירה של ההתנתקות, זה היה כאב שאי אפשר להכיל. זו היתה תחושה של חורבן בית".

בשנות קיומה של הישיבה בנוה דקלים, בחרו למעלה מ-100 בוגרים שלה לבנות את בתיהם בגוש. מעבר לכך, עצם הימצאותה של הישיבה האירה לתושבים: אם בחברותות עם ילדים ומבוגרים, אם בסיוע בחממות בעת מצוקה חקלאית ואם בקיומה שם, כמגדלור של תורה.

לפני כ-15 שנה עברה הישיבה משבר, כלכלי בעיקרו. הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות, ניאות לסייע ושלח 20 תלמידים ובנוסף את הר"מ דוד גבריאלי שהיה לראש הישיבה, ושני אברכים בכירים, שהיו לר"מים. תקופה קצרה היתה הישיבה שלוחה של ישיבת ההסדר במעלות אבל אחר כך יצאה לדרך עצמאית.

מעורבותה של ישיבת נוה דקלים והיותה חלק בלתי נפרד מגוש קטיף באו לידי ביטוי באופן מודגש מאוד בחודשי המאבק נגד תכנית העקירה. הישיבה שחררה את הרב קובי בורנשטיין, שהלך לעמוד בראש מטה המאבק של המתיישבים. ר"מ אחר, הרב בניה ליפשיץ, הגה את הקמת קרן 'מאמין וזורע', ואליו חברו התלמידים שפעלו ממשרדי הישיבה וגייסו יחד עם מתנדבים נוספים 10 מיליון שקלים. התלמידים היו שותפים גם במשאל מתפקדי הליכוד, ולא דילגו על הפגנות במחסום כיסופים ומבצעי 'פנים אל פנים'. סמוך לעקירה התגייסו התלמידים לעבוד בחממות בשל מחסור בפועלים, ועוד ועוד.

"שנה כזאת", אומר ראש הישיבה, הרב דוד גבריאלי "היא כמו 20 שנה בחיים, ושמעת את זה מהחבר'ה. כל האווירה בגוש, מבצעי החיזוק שעשינו למשפחות, כינוסים שדיברו על דרכי מאבק, כולל הבירורים הרעיוניים, המוטיבציה הפנימית שזה לא יקרה ועד הקושי כשזה קרה".

בואו של יום הגזירה לא הפתיע את הרב, שעוד בימי המאבק ביקש מתלמידיו להוסיף את המילים 'בעזרת ה'' לשלט הגדול שנתלה על הישיבה - 'התנתקות לא תהיה'.

ואולם, כשהרב מתבקש לחזור ליום העקירה עצמו הוא נאנח ואומר בשקט: "זה מן הדברים הקשים".

ישיבת נווה דקלים גורשה ביום הראשון לעקירה. הרב גבריאלי תיאם דרך יונה גודמן ואישים נוספים פגישה עם המח"ט, "שהיה אחראי על הגיזרה הזאת של נווה דקלים", הוא מגחך בעצב על ההגדרה המבצעית ליישובו. "החלטנו שהעקירה תיעשה בצורה לא פראית, שהחיילים פתאום יבואו ויקחו את התלמידים. עשינו תכנון בסיסי של העניין". הרב סיכם עם הצבא שתהיה תפילה, קריעה, קריאת מגילת איכה ושיחה שלו, ושהוא ידריך את תלמידיו לא להתנגד באופן אלים לפינוי.

"דיברנו על זה הרבה חודשים לפני כן, שאנחנו עושים מאמץ עד הרגע שזה קורה ואחר כך אנחנו לא נלחמים בכוח וחושבים שבזה נפתור את העניין. יש כאלה שעד היום לדעתי חיים בסרט, שטיפה יותר כוח והיינו מצילים את העניין. בעיניי פרקטית זה לא נכון, כי הם היו הורגים כמה מאיתנו ובזה גומרים את הסיפור, וגם מבחינה ערכית זה לא פותר שום בעיה. כי היינו מחזיקים בכוח בחבל הארץ הזה ועוד כמה מיליוני אנשים היו עוד יותר מנותקים מחבל הארץ הזה. אני לא חושב שהיינו משרתים את התהליך הגאולי של עם ישראל בצורה הזאת. אני שלם עם מה שעשינו".

 חורף של שיחות

בשיחה שנשא הרב מול תלמידיו, הוא גער בחיילים ותמה איך הם לא התעלפו בכניסתם לבניין וכיצד הם מסוגלים לקיים את שהוטל עליהם. "אבל, אמרתי, יש את האישה שאומרת 'גזורו' ויש את האישה שאומרת 'לא לגזור'. ואנחנו מאמינים שאנחנו האישה האמיתית ולא גוזרים את הקשר עם עם ישראל וצה"ל לדורותיו". תלמידי הישיבה ורבניה יצאו את הבניין בשירה כשבידיהם ספרי תורה. "לא התחבקנו עם החיילים", מבהיר הרב את הרושם שיכול היה להיווצר מהצצה בתמונות מהיום ההוא, "היתה סיטואציה שהחיילים נכנסו לתוך השירה של החבר'ה, אז לא זרקנו אותם החוצה".

חמש שנים אחרי, מעיין הדמעות כבר לא נובע, אבל הרב גבריאלי מספר שמאז ועד עתה הוא מוסיף בתפילה לשלום המדינה תת-משאלה, כעצתו של הרב חנן פורת. "אני מוסיף 'ושלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם הטובים'. אני לא יכול לבקש עוד פעם ברכה והצלחה לדבר כזה".

תלמידי הישיבה הגיעו באישון לילה לישיבת הכותל בירושלים, כשחולצותיהם קרועות והם נושאים את החנוכייה הגדולה של הישיבה. הרב גבריאלי עצמו, שאשתו ילדה שבוע וחצי לפני כן, הגיע רק למחרת. "הייתי צריך לתמרן בין הבית לישיבה, כי היו אמורים לגרש אותנו באותו זמן. בסופו של דבר גירשו אותנו מהבית רק למחרת".

עד הגירוש לא עשו ראשי הישיבה דבר כדי לתכנן את 'היום שאחרי'. "היו כל מיני פניות מכל מיני גורמים שאמרו 'נסדר לך, בשקט'. אבל שוחחתי על כך עם התלמידים והסברתי שיש מחיר להחלטה כזאת. הם, בכוח של נוער, אמרו 'הולכים על זה'. אני חושב שהם לא ידעו את כל ההשלכות".

אז למה באמת?

ונחוצקר: "חשבנו, שאם אנחנו בתור מוסד מרכזי שהרבה עיניים נשואות אליו נתחיל לטפל בדברים שאחרי, זה יחליש את המאבק".

נורא קשה לעמוד בראשות מוסד ולא לדאוג לו.

הרב גבריאלי: "נכון, זו היתה החלטה קשה. אמרתי לתלמידים, אנחנו לא אומרים שזה לא יהיה. אנחנו לא יודעים מה ה' רוצה. אם חלילה יקרה משהו, לא יהיה קל. כשזה קרה, הסתכלנו ימינה ושמאלה, וחשבנו 'איפה יש ישיבה תיכונית שיש לה מבנים פנויים?'. עד היום אשתי מזכירה לי שבאוטובוס, מיד אחרי הגירוש, במקום לחשוב על המקום ממנו יצאנו ועל הסיטואציה, דיברתי בטלפון עם אנשים על הישיבה, על איפה נהיה בראש חודש אלול".

בראש חודש אלול, שבועיים בלבד אחרי הגירוש, פתחה הישיבה את השנה בכפר מימון, "שיש לנו כלפיהם תחושה עמוקה של הכרת הטוב. גם האברכים היו איתנו. תוך חודשים ספורים הרימו 12 קראוונים במושב שוקדה הסמוך".

גם השנה שאחרי לא היתה פשוטה מבחינה אישית וחינוכית. מספר תלמידים, מצומצם אמנם, התקשו להתגייס לצבא, "זה היה חורף של הרבה שיחות". רבני הישיבה הסבירו לתלמידים שחולשת ההתנתקות לא מתחילה ונגמרת בצה"ל. "החולשה של חוסר האמונה בארץ ישראל, בעם ישראל ובכוחות שלו, זו חולשה שלא מגיעה מהצבא", אומר הרב גבריאלי "התפישה שלנו, וזו גם הסיבה שהגענו לאשדוד, שהבעיה היא מערכתית. יש ביטוי בחז"ל שהפרנס הוא לפי הדור, שהדור מצמיח מנהיגים לפי מה שמתאים לו. אנחנו מאמינים שיהיו מנהיגים אחרים, שיש לעם הזה כוח. אבל זה לא יכול לבוא במנותק: מנהיג ינחת פתאום, יגיד 'אחריי' והופה, כל עם ישראל יילך אחריו".

איך משקמים צוות אחרי הגירוש?

"כשאתה ממשיך לפעול במה שאתה מאמין, ברגע שאתה עובד בשביל דברים כלליים-לאומיים, ערכים שאתה מאמין בהם, שנותנים לך את הכוח והחיות, אז זה לא אמור להפסיק גם אם קרה לך משהו קשה, מאוד קשה. הלוז המרכזי נשאר אותו הדבר. אם זה מחייה אותך, זה נותן לך את הכוח הבסיסי. אני לא אומר שאין אחרי זה עבודה, יש הרבה עבודה".

 פניות מחמש עשרה ערים

למרות הקירבה לים, ההתמקמות בדרום ושמות היישובים על הקראוונים, אשדוד היא לא גוש קטיף. ממש לא. ההחלטה להיבנות מחדש באשדוד ולא בניצן, המרוחקת רק 10 דקות נסיעה מכאן, לא היתה מובנת מאליה. "זה לא למה לא ניצן, אלא למה כן אשדוד", מדייק הרב גבריאלי "השאלה היתה אם להקים ישיבה ביישוב שיהיו בו 300 משפחות דתיות, או בעיר של 250 אלף תושבים, שאין בה ישיבת הסדר ולא משהו בכזה סדר גודל". אגב, אומרים הרב גבריאלי וונחוצקר, הישיבה קיבלה הצעות מלא פחות מאשר 15 ערים, מה שמבהיר את רוחב ועומק הצימאון.

הרב גבריאלי: "אמרנו בזהירות שבניצן בסוף יהיה משהו, החבר'ה שלנו תמיד יחפשו תורה. אם לא הישיבה שהיתה איתם, יהיה משהו אחר, כי זו דרכם של היישובים הדתיים. באשדוד אם לא יבוא מישהו ויחליט שהוא מקים ישיבה, לא תהיה".

ובכל זאת, למרות השכנוע הפנימי העמוק, ההחלטה לא היתה פשוטה, גם במובן הכי בסיסי, החברי.  ונחוצקר מזכיר שחלק מתושבי היישוב היו בוגרי הישיבה, מה שהגביר את הרגישות בסוגיה. כאן היה מקום לשכל, פחות לרגש.

האנשים הקפידו איתכם?

הרב גבריאלי: "תלוי. יש אנשים שפגשת, ואמרו 'קשה לנו אבל אתם צודקים' או 'לי קשה ללכת לעיר, כל הכבוד שאתם הולכים', אבל לחלק מהציבור היה מאוד קשה. אני חושב שככל שהשנים עוברות, זה חולף. בשנה שעברה עשינו פרויקט לימוד משותף עם תלמידי בית הספר משם, והשנה גם נפתחה שם ישיבה גבוהה".

לאחרונה נהיה מקובל לפתוח ישיבות בערים מרכזיות או בפריפריה. לעומת זאת ביו"ש כמעט ולא נפתחות ישיבות. האין זו טעות?

"אין ספק שגם יישוב של 50 משפחות יכול לתת שיחה חוצבת להבות על כך שישיבה יכולה לתת המון כוח וחיזוק לאנשים. אבל העניין הוא סדר עדיפות לאומית. בהתחלה היתה פריצה של ישיבות ביו"ש כדי לתת תנופה להתיישבות. היום, אם תיתן דירות ביו"ש הן תתאכלסנה בין אם יש ישיבה ליישוב ובין אם לא, כי לציבור יש עוצמות. אבל אם מסתכלים באחריות לאומית על המצב של עם ישראל, רואים שהדברים בכלל לא פשוטים".

אחרי שנים בגוש קטיף, פתאום פגשת את עם ישראל, כאן באשדוד?

"בתיאוריה אתה יודע שזה לא פשוט, אבל כשבפועל אתה מגיע לאנשים לבית ורואה המון מורכבויות של המשפחות, זה עוד יותר מודגש. קיימים צרכים עצומים מבחינה רוחנית וערכית. החלל מאוד גדול, למרות שאנחנו מאמינים וגם רואים שיש עוצמות".

ישיבת נווה דקלים הגיעה לאשדוד כדי ללמוד אבל גם ללמד. למבוגרים היא מפעילה כולל יום שישי ושני שיעורים שבועיים לנשים. הישיבה פתוחה לחברותות מן החוץ ובשנה שעברה פעלה בה תכנית ללימוד הלכה.

שכבות ו' של שני בתי ספר ממ"דים בעיר לומדים עם תלמידי הישיבה, כל אחת פעם בשבוע, גם כדי ללמוד וגם כדי למנוע נשירה טבעית לכיוון החינוך הכללי. גם סביב מעגל השנה הישיבה פתוחה לציבור, החל מראש השנה ויום כיפור בהם מתקיימים מניינים גדולים, המשך בהשתלבות בבתי הכנסת בשמחת תורה, קיום אירוע מרכזי ביום העצמאות, לימוד פתוח בשבועות ועוד.

המעגלים שמצטרפים אל הישיבה, מסביר הרב גבריאלי, הם לא רק הציוניים-דתיים התורניים, אלא גם הציבור הדתי הפחות טריוויאלי, זה שדרכו לא מספיק ברורה לו, ושעצם הימצאותה של הישיבה נותנת לו המון כוח.

כפועל יוצא מהרצון לחזק את התושבים, הישיבה היתה "המוסד התורני החינוכי היחיד שלא ברח בעופרת יצוקה", מספר ונחוצקר "נשארנו כדי להראות לאנשים שלא בורחים". בכל תקופת המבצע שכנה הישיבה במרתף אירועים בבית כנסת קרוב. שם, באולם הגדול היה בית מדרש, איזור שינה ופינת חדר אוכל. התלמידים קיימו שם שבתות כסידרן ואפילו מצאו זמן ללכת לחזק את התושבים שנשארו ולהודיע שהנה, גם הישיבה לא ברחה.

 לחזור לגוש, להישאר באשדוד

ועם כל העשייה המרשימה הזאת, מבהיר הרב גבריאלי לשמיניסטים שמגיעים להתראיין, שהם באים ללמוד ולהתגדל בתורה ושאין זו שנת שירות. "בסופו של דבר החבר'ה צריכים בעצמם לעבור תהליכים בתקופה הזאת. מצד שני, אני כן מדבר איתם על שליחות. אם כל אחד ייתן שעה וחצי בשבוע, זה רק ייתן לו, ויהפוך אותו לערב יותר לעם ישראל. אני חושב שהם מאוד נבנים מזה. הם רואים אנשים ונחשפים למציאות הזאת. חלק מכירים את זה, כי הם בעצמם מגיעים ממקומות כאלה. אחרים מגיעים ממקומות יותר סגורים".

ראשי הישיבה מבקשים במפורש: "תכתבי שאנחנו מודים מאוד לעיריית אשדוד שהשקיעה כאן משאבים". מבנה הקבע, הם מבטיחים, כבר בדרך, למרות שנותרו עוד כמה פלונטרים שמינהלת 'תנופה', שגם עליה הם מרעיפים דברי שבח, עוד צריכה לשחרר.

אז מה, יהיה כאן מבנה מגן דוידי חדש?

ונחוצקר: "לא, אבל הוא גם יהיה מבנה מרשים מאוד שיכיל אלמנטים מן המבנה הקודם".

הרב גבריאלי: "האדריכל טבע אצלנו משפט: 'זיכרון ללא התאבלות'. וזה מקפל את הכל. אי אפשר להיות כל הזמן אחורה. כשאתה כל הזמן נמצא אחורה בגעגועים ובזיכרונות ובכאב זה סוגר את הכוחות ולא פותח אותם. מצד שני, הבעל שם טוב אמר: 'בזכירה סוד הגאולה'. אז יש שמות ותמונות, שמטרתם להזכיר מאין באת, זה חשוב כל הזמן. יש יום זיכרון לפינוי ימית ואירוע לכלל הציבור בשבוע של הגירוש, שכולם יראו ויזכרו. אנחנו רוצים להביא לעיר הגדולה את הרוח שהיתה שם, את החיבור והפסיפס האנושי, את תורת החיים, הרבה דברים מאוד חזקים שהיו שם. קל לעשות את זה בחבורה של כמה מאות או אלפי אנשים, הרבה הרבה יותר מסובך לעשות אותם כשמדובר על מאות אלפי אנשים".

הרב צבי שוורץ ממשיל את מסע הנדודים של הישיבה למאורעות שעבר בית ה' בירושלים. "ימית דומה לבית ראשון שנחרב, והישיבה בנווה דקלים לבית שני. הבית השלישי, באשדוד, לא ייחרב". השאיפה, אומרים ראשי הישיבה, היא להקים שלוחות, בבוא העת, בגוש קטיף ובחבל סיני המחודשים. את אשדוד הם לא מתכוונים לעזוב, גם כשחבלי ארץ אלה ייבנו ויכוננו מחדש.

 ליווי ישיבתי גם באקדמיה

לפני כחצי שנה, באיסרו חג של שבועות, התקיים יום עיון גדול לתלמידי ישיבות על תיכוניות ולסטודנטים, שעניינו היה ההתמודדות התורנית עם היציאה לאקדמיה על פניה השונים. יוזם הכינוס, בו השתתפו כ-400 איש מכל הארץ ומגוון רבנים, היה הרב בניה ליפשיץ, ר"מ בישיבת 'נווה דקלים'. "הרקע ליוזמה", הוא מספר "הוא העניין של ישיבת נווה דקלים בצד החינוכי-ערכי של תלמידיה לא רק בשנים שהם בתוך הישיבה, אלא גם באופן שבו ייושמו הדברים אחר כך, בחיי המעשה".

הרב ליפשיץ מסביר שעם השנים הוא ועמיתיו שומעים מבוגריהם על הקושי במעבר מהישיבה ללימודים האקדמיים. "מדובר על חוויות לא פשוטות. זה שוני גדול במישורים רבים". סוד גלוי הוא שהתלמידים היוצאים לעולם האקדמיה חווים ירידה רוחנית וגם מעשית. "והדבר הזה נופל בין הכיסאות, כי הישיבות עוסקות במה שבתוך הישיבה ולא במה שמחוצה להן והאקדמיה בוודאי שלא לוקחת אחריות בתחום הזה". התחושות האלה הולידו אצל הרב ליפשיץ את הרצון לעשות משהו בנושא. הוא חבר לרב אביב זגלמן, המנהל את עמותת 'בית מדרש ישיבתי לקהילות', עמותה שחבריה הם ראשי יישובים ורבני ערים ויישובים, שמקימה בתי מדרש לקהל בוגר. השניים ארגנו יחדיו את יום העיון, שהוגדר כראשון בסדרה, והם ממשיכים לפעול בכיוון. בקרוב, אומר הרב ליפשיץ, יתחיל לפעול פורום אינטרנטי "כדי שחבר'ה יעלו התמודדויות שהם עוברים, הצלחות ועוד, ושהנושא יתסוס". בנוסף, מתוכנן בקרוב מפגש ר"מים להגברת המודעות לנושא בישיבות עצמן.

מעבר לאלה יש רצון לקיים בית מדרש לסטודנטים תוך כדי שנות הלימודים באקדמיה, ושם ילובנו סוגיות הקשורות בעולם הרוחני והאקדמי. כבר היום, אגב, מתרקם בבית המדרש הישיבתי בפתח תקווה, אותו מוביל הרב עזריאל אריאל, דיון הלכתי הנוגע לחיי המעשה באקדמיה ובשלבים שאחריה.