שבוע ראשון על מדים

משה למפרט, א' באלול תשס"ו,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
אחרי 3 שבועות של הפסקה שוב אני כאן, הפעם עם קצת פרספקטיבה על מה שעוברים טירונים בצבא.
 
ברשותכם אחזיר אותכם כ-3 שבועות אחורה בזמן, בשלב שבו הגענו לבקו"ם, קיפלתי את הסרט הכתום וקיבלנו מדים.

באותו היום, בשעות אחר הצהריים שובצנו במחלקה שבה נהיה עד למחרת. אותנו, קבוצה של 4 חיילים דתיים שלמדו בשנה שעברה במכון לב באותו המסלול, שיבצו במחלקה הכוללת בעיקר חיילי נח"ל (ובניהם אני). אנשי תנועות הנוער החילוניות בעיקר, אנשים שלא חובה להסכים איתם בשביל לעריך את עבודתם האידיאליסטית במה שהם מאמינים בו.
 
אין הרבה, אבל יש עדיין אנשים כאלה.
 
 
בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום.
 
באותו הערב הייתה הופעה של להקה ששואפת להיות המשך של להקת הנח"ל ההסטורית. בתור מי שמאוד אוהב להקות צבאיות ידעתי שהיום הם לא משהו, אבל הייתה לי ציפיה כמוסה שהם ינסו לפחות לחקות את העבר המזהיר.
 
כמובן שתקוותי נכזבו. מתוך הופעה של שעה אפילו שיר אחד לא היה בעל מטען אידיאולוגי כלשהו (ולו שירי שלום, אפילו זה כבר לא). הכל היה שירי אהבה או שירים מוכרים מהעולם שבחוץ (למשל השיר שנתן את הכותרת). גם המילים אגב, לא היו משו.
מה שכן - היו רמקולים אימתניים והיה מזגן טוב, ובסך הכל היה נחמד להעביר את הזמן באולם הלהקות במקום בלסדר מיטות ולקפל שמיכות.
 
 
 
אתה דתי ? רד מהאוטובוס ולך לקפל שמיכות
 
4 בבוקר השכמה, 5:30 תפילה וכיוצא באלה, ועד השעה 8:30-9:00 כל אחד מקבל מדבקה שבה כתוב מספר, שעל פיו הוא ישובץ הלאה. בהמשך היום הזה ניתן היה לראות אותנו עולים על האוטובוס לכיוון מחנה שמונים.
 
קצת לפני שנסענו המפקדים באוטובוס שאלו ברמקול: "יש פה דתיים שלא רוצים מפקדות ?", הרמנו את הידיים. תגובת המפקדים הייתה להוריד אותנו מהאוטובוס, לאפסן את הציוד הצבאי שלנו ולשלוח אותנו לעוד יום בלתי נגמר בבקו"ם.
 
את המשך היום הזה בילינו בלהוציא כמה אלפי שמיכות ממכולה, להוריד אותם לסככה, למיין אותם לפי צבעים לקשור ולהעלות חזרה למכולה.
 
מכאן והלאה הכל פחות או יותר התחיל לזרום. הובאנו לבסיס בניצנים, שובצנו בפלוגה שמכילה ברובה ביני"שים ומשם פחות או יותר העניינים התנהלו כסדרם.
 
בפעם הבאה: עלילות הטוראי בבסיס הטירונים. פחות סיפורי צבא קלאסיים ויותר מסקנות אישיות שלי מאיך שמתנהל היום הצבא.