ספירת העומר: הקודש המתמטי

יונתן , י"ב באייר תשע"ה,

מחשבון, כלכלה, מתמטיקה
מחשבון, כלכלה, מתמטיקה
ShutterStock

כמו שכתב הרב קוק זצ"ל, יש ערך בשיבה אל המקוריות. בעולם המפותח והמתועש של ימינו יש ערך בהתבוננות וההכרה ביסודות שמהם הורכבו הארון שבחדר והמרצפות שתחת רגלינו. היציאה מ"הסרט" הנעים שלנו אל הטבע, אל העוצמה הראשונית, מעוררת בנו הבנה נכונה יותר של המציאות וממילא חיבור שלם יותר אליו. רק בדרך זו אנו מוצאים באמת את ה"מקום" שלנו ומגיעים ליישוב הדעת והנפש באופן עמוק.

וכעולמנו החומרי, עולמנו הרוחני אף הוא התפתח ונדרש לשיבה אל המקוריות. לדוגמא, בעניין ספירת העומר נכתבו הררי אלף רעיונות ותובנות עומק. לכל יום יש חלק מחלקי הספירות והמזמורים. כדי להבין לעומק את עניינו של כל יום מימי הספירה אנו נדרשים ללכת לאורם של גדולי ישראל. בהאזנה למשלי העומדים בראש האכסדרה אנו מגיעים רחוק יותר, עמוק יותר, בהבנת התורה וביטוייה במציאות.

אך פעמים רבות השקיעה המוחלטת בדברי העומדים בראש האכסדרה משכיחה מאתנו את האופק עצמו אליו הם צופים. אנו עלולים לשקוע בשמות ספירות ולשכוח את אופי ציוויה הפשוט של התורה אשר בפרשתנו.

" וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'."

מפשט הכתוב אנו מבינים שאנו מתחילים מאחר הפסח תהליך של ספירת שבעה שבועות וחמישים יום. ספירת מספר מתמטי של ימים ושבועות. לרוב מספר נספח אל עצם מסוים. בציווי להביא שני כבשים בני שנה בשבת, עיקר העניין הוא עצם ההקרבה. כמות הכבשים וימי חייהם הם רק תנאי הקשור לעיקר. עצם הפעולה היא ההקרבה והמספרים הם תנאי התלוי בעיקר במציאות. לעומת זאת בפעולת הספירה, אף שהימים הם הנספרים עצם הפעולה היא הספירה. מכאן נסיק שנקודת הדבקות בצו ה' טמונה בעיקר בעצם התפיסה המתמטית של מספר הימים.

"חסד" היא ביטוי להשפעה. כל פורץ דרך ראשוני יהיה בבחינתה. "גבורה" היא ביטוי של הכוונה, הגבלת מהלך לצורך הכוונתו לכיוון מסוים. כל מי שממשיך את פריצת הדרך הראשונית יהיה בבחינת "גבורה", שהרי הוא מביא נופך חדש לפרץ הראשוני. בנופך זה טמון מכורח המציאות חידוש, מה שמגדיר כיוון. היוצר נקודה שנייה ביחס לראשונה הוא זה שיוצר קו, מהלך מנקודה לנקודה, דרך, כיוון, ולא רק מסתפק בעצם המציאות המחודשת של הנקודה הראשונית.

נראה שבאופן זה יש לנתח ולהבין את כל חילוקי משלי הספירות וכל משל בכלל. המשל מקצין נקודה מהמציאות כדי להבהיר לנו את משמעותה. מכאן נסיק שהמשלים הקבליים ביסודם מובנים במציאות, מושרשים מעצם המבנה הפיזיקלי והביולוגי של הבריאה. העובדה שאברהם הוא בבחינת "חסד" ויצחק "גבורה" היא עובדה. היא הגדרה שנובעת מתוך עצם המציאות הפשוטה שאברהם הוא הראשון שגילה בעולם את אור ה', ויצחק הוא בנו, ממשיך חידושו הראשון, וממילא מייסד וממשיך דרכו, מכווין אורו.

נראה שמכאן ניתן להבין יותר את הערך שיש בעצם הספירה המתמטית, בה מיוסד הכל וממנה הוא נובע. התהליכים שאנו עוברים בימי הספירה הם מתבקשים בסדרם ואופיים מכח עצם הצורה שבה המציאות בנויה.

אנו נדרשים להמשיך ולהביט במשלי חכמינו, אך גם לשוב ולהתבונן במקור הראשוני שממנו הם נובעים. הקב"ה הסתכל באוריתא וברא עלמא ואנו באור חוזר שבים להסתכל בעלמא ולהבין אוריתא.

"ובצאתי לקרתך, לקראתי מצאתיך".