"כי גרים ותושבים אתם עמדי"

יונתן , כ"א באייר תשע"ה,

הר הבית
הר הבית
צילום: סלימאן חאדר, פלאש 90

מעמד הר סיני כל כך נחרט בנו משום שהוא היה מעמד לא שיגרתי. גילוי שכינה ביננו בארץ הוא אירוע לא רגיל. ניתן לטעות ולחשוב שה' הוא זה שחסר לו מקום להשרות את שכינתו. לכן נסמכה פרשת שמיטה להר סיני. "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

העובדה שהשראת שכינה היא דבר שנראה זר לעולם היא לא חיסרון לה', אלא לנו. היא זו שלא נותנת לעולם מנוח. אנו אלו שזקוקים לדבקות במקומו של עולם. הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו.

לכן אנו שובתים מעיבוד קרקע מקומנו, למען נדע להכווין את צער ההצמחה לתיקון החטא הקדמון המושרש בעצם הבריאה. כדי שלא נתעה לבקש להתממש, להיות כאלוקים, מתוך מרידה בציוויו, אלא דוקא  מתוך איפוק וציות אליו ית', בדבקו בו, אנו נדרשים לשבות בשמיטה. האיפוק מהעבודה והקידום האנוכי משנות את מהות הכל. בזה שאנו נותנים מקום לה' במקום שהוא נתן לנו אנו הופכים את כל עמלינו לעמל דבקות בו ולא מרידה אנוכית.

מכאן באים כל ציוויי "כי ימוך אחיך עימך" שבפרשה. כשם שצער השכינה צערך הוא, כך גם צער חברך.

ומכאן איסורי הקמת פסל, מצבה, ואבן משכית שבפרשה. הפיכת המקום לדבר הניצב עצמאי במרכז ולא כשמש ל... השמיטה היא הפך העבודה זרה, היא הפיכת המקום לכלי שומם וריק, שאין בו אלא בקשה. היא זו שמגלה את עומק בקשת האדמה, המקום. היא זו שמגלה כמה המקום הוא מקומה. כמה המהווה הוא המקור לעצם הוויתה.

ומכאן לפסוק המופלא שבסוף פרשתנו: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'". מכאן מובן שעלינו לתת מקום לה' בכל מימדי ההויה היסודיים שלנו, בזמן ובמקום.

ובהשבתינו את הזמן והמקום למעלה, אנו שבים להיות כדרי מעלה. "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציויתי את בירכתי לכם בשנה השישית..." כשהשכר ניתן עוד לפני קיום המצווה אז נודע שקיומה וודאי הוא. כשגילוי רצון לבדו מבטיח ביטוי וקיום בארץ, אז נודע שארצינו, הארץ העליונה היא.