תזכורת: בורא עולם

נתנאל קראוס, ו' באב תשע"ו,

למה אנשים רוצים שיצביעו עבורם על בורא עולם * איך אדם מאמין נוהג ברכב * לפי האקדמיה - הציבור, ברובו הגדול, מסורתי.

כנס. יש רוגלעך בכניסה. יש ג'ארה ענקית מלאה בתה מבקבוקי שתיה קלה בתוספת קינמון ופרוסות לימון. אדם שתפקידו לקבל את פני הנרשמים מחלק חוברת ולו"ז וכמה ניירות חצי פרסומיים לטובת המוסד המארח.

ההרצאה הראשונה עסקה בערכים בקולנוע. כיצד מוסר משתלב בפועל או באופן פוטנציאלי במדיום הקולנועי. ראינו סרטון משעשע של גרובייס. והמרצה המעורה בתעשייה הקולנועית בארץ, וגם בוגר אחת הישיבות המרכזיות בארץ, העלה את השאלה מדוע אין עיסוק מפורש באלוקות בקולנוע. מסתבר שבקולנוע הרוסי יש עיסוק מפורש - כלומר, מתייחסים אליו, בדיון משמעותי, כחלק מהותי מן הסרט. ולא רק אצל הרוסים. אך בארץ, מנגד, לא באופן מפורש.
המרצה אמר שדווקא עיסוק מרומז ישנו. ואולי בא זה לומר משהו. סיפר על דמותו של סלאח שבתי, כשהוא מתבוסס בבוץ וזועק לשמיים לאחר שיחה קשה על מצבו הפיננסי, לפתע ברק מאיר שלט שעליו יש מסר רלוונטי.
מענה מרומז.


בתמונה: לא סלאח שבתי. צלם: אנדרו וובר.
 

דתיים במעגל. מרצה לא חובש כיפה, אולי חילוני, כנראה מסורתי. באקדמיה טוענים שהציבור היהודי-חילוני הוא מיעוט מובהק. כאשר באופן גס יש 70% מסורתיים ובנוסף להם הדתיים והחרדים. על כל פנים המרצה עסק בזהות יהודית. אחד המאזינים שאל בסוף ההרצאה למה "הוא" לא הוזכר באופן מפורש. היכן "הוא (או היא, אם תחפצו, אולי אפילו זה)" בכל הסיפור הזה. 
למה צריך להזכיר? למה ה' הוא לא המובן מאליו. למה שלא, מתוך הנחה ראשונית, נתפוס כי הכל מתחיל ממנו, מדוע נצרך הסבר. הסבר מפורש. לציין שזה בגללו, ורק אז לעבור לפירוט הדברים.

רק לכאורה מוזר כיצד עולם אנליטי המוסבר באופן הגיוני, בעל חוקיות שבסופו של יום נראית, בדרך כלל, מובנת - משתלב בעולם מיתי לא ברור. בחוויה הקולנועית לאדם אין בעיה להאמין במלאכים ושדים אך ברגע שנדלקים האורות, כאשר מחלצים רגליים בדרך לשירותים, האנליטיות שוב דומיננטית והנסתר חוזר להסתר. האדם החושב לא מוכן לקבל הסברי כי ככה. בדיוק כמו שאינו מוכן להאמין באל המושג בקלות, כי אם זה כל מה שצריך בשביל להיות אל אז גם הוא יכול.

"בשום פנים לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים כזה,
שדרכיו יהיו מובנים על פי שכל של כל טיפה סרוחה"

הרבי מקוצק

הבקשה לציון המסובב באה למלא צורך. לפעמים כרצון להוכיח. לפעמים לפיצוי על הקושי שבהיעדר הידיעה המוחלטת. כחיזוק. חוקר המתחקה אחר רמאויות העיד כי כאשר מוזכר בורא עולם בראשית דבר פוחתים הסיכויים כי האדם ירמה. כאילו האדם נצרך לתזכורת מתמשכת שתמנע ממנו להישאב מעולם הרוח אל פיתויי החומר. אך אם הבורא אינו מוזכר הסיכוי שירמה גבוה. זו סוגה של התעלמות. הכרה סלקטיבית, טבעית.
יוצא כי בכל דרכך דעהו אינה הנחיה פשוטה כלל וכלל. משמעותה מאמץ מתמשך אפילו כשמישהו ברכב שלפניך מצריך סבלנות. להתנהג "כאילו" (באמת..) הוא רואה אותך בכל שניה. אמונה היא דבר קשה. היא יכולה לרומם רגעים, ובחוויה אחת לאחר אותו רגע של הארה להיעלם כלא הייתה. להיעלם בדרך ל.. ובדרך מ.., בתור, מול פקיד מתיש, לצד עמית מביש.
לצוץ מחדש בעת הודיה, ולהטמע בצללים ברגעי שגרה.

לקינוח - הסרטון של גרובייס על חרדים בצפירה: