לילה אחד בקראוון קפוא

משה למפרט, ט' בכסלו תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בשבוע שעבר, לאור העובדה שהייתי בתורנות עד שישי בצהריים (תורנות, שהונחתה עליי ביום חמישי, מה שלא אפשר לי להתארגן), נאלצתי "לסגור" לילה בבסיס.

מכיוון שאין לי חדר קבוע, ישנתי במזרון על רצפה של מבנה יביל בבסיס.
 
את התורנות סיימתי בשעה 22:00. הגעתי לקראוון הנ"ל ושם התחלתי להבין שאני בצרות. היה פשוט קר.

היה שם מזגן עתיק שעובד מעולה בדרך כלל, אלא שמנגנון החימום של הנ"ל לא ממש עובד.
 
הצלחתי איכשהו להירדם בסביבות השעה 24:30 בערך, התעוררתי באמצע הלילה, נרדמתי איכשהו שוב, והתעוררתי בחמש. לא יכולתי לישון. רעדתי מקור כמו עלה נידף בסופת טורנדו. מתישהו בבוקר התחילה לצאת השמש מה שהפך את החיים במבנה לקצת יותר נסבלים.
 
 
בשלב הזה, התחלתי לחשוב על אלו שגרים בקראוון כל השנה.
התחלתי לחשוב על אותם צדיקים הגרים בקראוונים עתיקים במצב מזעזע שהובאו בדרך לא דרך לגבעות, אוטובוסים ישנים שעברו "הסבה", על תוושבי הגבעות ביהודה ובשומרון.
 
התחלתי לחשוב על אלו שנעקרו מבתיהם היפים בלב גוש פורח וגרים במבנים מתפוררים המכונים "קראווילות". מבנים, שאולי צבועים יפה מבחוץ ועם גגות אדומים (וכמו שפירסמתי בעבר - לא כולם), אבל מתפוררים, קפואים בחורף, לוהטים בקיץ וקטני-מידות. הג'וקים חוגגים שם ביום והעכברים חוגגים בלילה.

ואם תקרה שריפה - נוזל הבידוד בגג ימס ויצית את כל המבנה, אם לא יתפורר עוד קודם בדרך בטבע.
 
במקרה שלי זה היה רק לילה אחד, אמנם זוועתי אבל רק לילה, ואת השבת שלאחר הסיוט כבר עשיתי במיטה החמה שבבית.
 
הם, גרים שם כל השנה. אין להם בית אחר.