שורשי בעיית הבנות בצה"ל

משה למפרט, ח' בשבט תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בעיית החיילות בצה"ל התפתחה מאוד בשנים האחרונות. בשלב מסויים של השירות הצבאי ניסיתי לשאול את עצמי מה בעצם קרה פה. מה שונה יום מיומיים.
מי שנתן לי נקודת פתיחה לניתוח הבעיה היה הרב אליעזר מלמד שבמאמרו ב"בשבע" לפני שבועות אחדים כלל את נושא הבנות בצבא כחלק מנושא רחב יותר - "הציבור התורני".
בשנים האחרונות מעודדות הפמיניסטיות את גיוסן של בנות לתפקידי לוחמות ותומכות לחימה. על מנת לפתור בעיות הנובעות מהתופעה הנ"ל הוציאה הרבנות הצבאית ו"מנהלת השילוב הראוי" נייר הכולל קווים מנחים בנוגע לפעילות מעורבת. בניגוד לנדמה לעיתים מהפרסומים בתקשורת הדתית, הכללים הללו בדרך כלל פחות-או-יותר נאכפים מתי שהחייל הדתי מעוניין שהם יאכפו (ולצערנו - לא תמיד הוא מעוניין).
זה לא שפתאום אין בעיות צניעות וכל הבעיות נפתרו, ולצה"ל יש עוד הרבה מה ללמוד בקשר לדיני צניעות. הבעיה היא הרבה פעמים במקום אחר, עמוק יותר.
 
משך שנים חיילים דתיים (וחיילי "הסדר" בכללם) שמעו קורסי-כיתה (להבדיל ממד"סים) מחיילות, ואיש לא ראה בכך בעיה.
נראה כי הבעיה צפה על פני השטח עם עליית ההיקף של חיילים שגדלו בחברה נפרדת לחלוטין, תנועת "אריאל" כמשל וישיבות בסגנון דומה. הללו, החיים בחברה נפרדת לחלוטין כל חייהם רואים בעצם המפגש עם החיילות (ולמעשה - כל בת/אישה אחרת בסביבתם) כבעיית צניעות. הבעיה הזו קיימת גם בהמשך חייהם אולם בצבא (היציאה הראשונה מן החממה) הבעיה מתפרצת בצורתה הקשה ביותר. תוסיפו לכך את ה"חיבה" שלהם כלפי צה"ל ותבינו מה פתאום קרה פה.
אם לרבים (ואני בניהם) העובדה שהחיילות בבסיס יודעות שבחיילים דתיים לא נוגעים מספיקה על מנת לשמור על אורח חיים דתי ונקי מבעיות צניעות פחות או יותר, אצל הללו ישנן נורמות אחרות, שבהן, כנראה, צה"ל יאלץ להתחשב.
 
 
בפעם הבאה: המשך הדיון בתופעה ואלמנטים אחרים שלה. חזרה לימי תנועת הנוער ועוד כמה נושאים מעניינים נספחים.