עבודה של דתיים

משה למפרט, ט"ז בניסן תשס"ז,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
השעה אחת. אף נפש חיה לא נמצאת בסביבה. הוא סוקר במבטו את שורת המבנים העתיקים אי שם בבסיס צבאי ליד נתניה. "הצבא הזה לא בנה שום דבר" חושב לעצמו. מרחוק נראה בית העלמין של הישוב הסמוך. אם מסתכלים היטב אפשר לראות את החלקה הצבאית. הוא נזכר דווקא ברב היישוב שמעביר כבר שנים את פינת המשנה היומית בערוץ שבע.
 
הוא מתקרב לאחד המבנים, מוציא מהכיס את המפתח שהשיג מבעוד מועד ובלי היסוס ניגש ישר לארון הימני, אוסף את כל מה שהוא מוצא ומרוקן לקופסת הקרטון שבכניסה. לאחר שעבר על כל הארונות ווידא שהם לא מכילים משהו מעניין הוא עובר למשרד הבא, וגם שם הוא מרוקן את כל מה שהוא רק רואה. בדרך גם פותח את המקרר לוודא שלא השאירו משהו.
 
אחר כך הוא מגיע ללשכה. הוא מתקרב לארונות וגם אותם מרוקן לתוך ארגז. אחר כך הוא נכנס למשרד של המח"ט ולוקח איתו כמה דברים. משם עובר למשרד של הסמח"ט. על המסמכים שעל השולחן כתוב "סודי ביותר".
 
הוא נועל את הלשכה, לוקח קצת סלוטייפ ותולה שלט מאיר עיניים שהכין מבעוד מועד:
 
 
אחר כך הוא מתקשר למישהו "המשימה בוצעה", הוא אומר ומנתק.
 
 
 
 
חמש דקות אחר כך עבר שם חייל משועמם ורואה את השלט האחיד על כל המשרדים: "חמץ, אין כניסה"
 
__________________________________________
 
לא. כמובן שהסיפור הזה לא היה במציאות. מיותר לציין שלחיילים מהסוג שתואר אין אפשרות להיכנס למשרדים רגישים אלא בקושי לחדר האוכל, אבל מה זה משנה בעצם. בציבור שלנו יש תחביב (מובן בהחלט) לזלזל ברבנות הצבאית ולהתייחס אליה כאל עוד בורג חסר תועלת במערכת.
 
 
זה שחייל יכול ללכת לאכול בחדר אוכל גדול (להבדיל ממטבחונים ששם יש בעיות פה ושם) ולדעת שיש מי שדואג לכשרות שלו, זה שחייל יכול להתפלל בבית כנסת נעים ממוזג ונקי, זה שקצין יודע שאם הוא יחלל שבת בלי סיבה הוא יועמד לדין משמעתי וזה שהחיילת הדתית יכולה לדעת שיהיה מי שילחם על הזכויות שלה.
 
 
גם זה הרבה, ואין סיבה לזלזל בזה בכלל, עם כל הביקורת על המערכת וראשיה (לשעבר).
 
 
חג כשר ושמח.