משנכנס אדר מר... בום!

משה למפרט, י"ח באדר תשס"ח,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
לפני כעשור וקצת, פסעתי את צעדיי הראשונים בכיתה ד' של בית הספר הפרטי הקרוב למקום מגוריי. יחד איתי היו עוד כ-25 תלמידים שהוריהם שילמו 400 שקלים חדשים טבין ותקילין עבור האפשרות לנכוח שם.
עברו עוד כמה חודשים, ט"ו בשבט החל להתקרב וכך גם לחשושים בהפסקות  בצידי הכיתה. אם עד אז כ-95% מהתלמידים בילו את ההפסקות על המגרש, הרי שמעכשיו אחוז גדול של ילדים בילו את זמנם בכיתה בסחר-מכר. דקות בודדות הספיקו לי לקלוט במה העסק הפעם. "נפצים".
יודעי דבר סיפרו לילדון תמים כמוני כי מדובר בחומרים שעיקר התמחותם הוא "בום", וכל המרבה הרי זה משובח. היה גם מי שטרח לספר שהחומרים הללו לא חוקיים, ושההנהלה אוסרת על קיומם.
האיסור על קיומם איפשר גם, כדרך אגב, גניבות של הציוד האסור. איש בל יעיז להודות שגנבו ממנו את החומרים האסורים.
 
את החומרים הנפיצים ניתן לחלק לשניים: אלו שרק עושים רעש, ואלו שמבצעים משהו מעבר. אם באחרונים היה משהו מעניין כלשהו (זיקוקים למשל, או שריקות) הרי שבראשונים למעט קצת חירשון - אין תועלת.
אותי זה לא שכנע. בתור מי שחונך לחיסכון ולניהול נכון של כספים מילדות, היה נראה לי די טפשי להשקיע כסף בקצת בום בום, אם כי - נהנתי לעיתים מההווי שמסביב לשטויות הללו, עם דגש על האורות והצבעים.
 
עברו השנים, ושום דבר לא השתנה. ילדים גדולים מפוצצים נפצים גדולים, וגם כשהתופעה גוועה בשכבה שלי, הרי שהיא עדיין חיה ובועטת בקרב גילאים נמוכים יותר, וכך תקופת קדם-פורים עוברת לה מלאה בפיצוצים מפיצוצים שונים.
בתור מי שמשתדל לשמור על בריאות אוזניו ולשמוע מוסיקה בווליום נמוך (במיוחד באוזניות), מיותר לציין שאני לא מחבב את התוצאה במיוחד. קל וחומר מבוגרים.
 
 
הצרה היא הזאטוטים הקטנים שמתלהבים מכל הזבל הזה בלי לחשוב על הסיכון הבטיחותי, בזבוז הכסף (בעיה בפני עצמה) והנזק לעור התוף.
אולי למישהו יש רעיון יצירתי שיזרוק את הזבל הזה מהאוזניים שלי?