כשלמצרים נמאס מהמכות..

ברוך שומרון, כ"ו בשבט תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

בלי שיעורי אזרחות..

אלפי האזרחים המצריים שיצאו לרחובות בימים האחרונים, הבינו את העיקרון החשוב ביותר לכל עם וציבור. הם הבינו שהמציאות, ומה שיש בה, הינם האחריות הבלעדית שלהם.

הם לא למדו בשיעורי אזרחות על זכויות וחירות, אבל הרגש הטבעי של לקיחת אחריות על מצבם, לבסוף פרצה פנימה לליבותיהם, והשמידה את הפחד ממוסדות השלטון שרמסה אותם ללא רחם.  

בלי מנהיגים..

אחד המאפיינים המעניינים בהפגנות המצריות, שאין שום הנהגה, אין שום מפלגה או אנשים גדולים שמוליכים או יוזמים את הפעילות. הפרטים זועמים, ובתיאום דרך האינטרנט, יוצא אדם פשוט לרחוב ואחד מצטרף לאחד ויוצר שניים, ואליהם מצטרף שלישי ורביעי וחמישי, ולאט לאט כולם נוהרים לכיכר, והם הופכים לאלפים, ולעשרות אלפים. איזה רגע אדיר זה לאנושות.  

כבר ראינו יחידות צבא לוקחות את השלטון, ראינו את המושכות של מדינות עוברות מיד עריץ למשנהו, אך הפעם זה שונה, וגל של גדולה אנושית יוצאת לרחובות. אזרחי תוניס ואחריהם אזרחי מצרים טוענים לשלטון, לאחריות על עתידם, לפשר המציאות שהם כלואים בו.

אין זה כבר מהפכת יחיד כמו המהפכה האיראנית, מהפכה עממית, שהעלתה לשלטון דיקטטורים אחרים. זוהי מהפכה בעולם המוסלמי, זוהי מהפכה של מדינות העולם השלישי. והגל שהתחיל בתוניסיה מרעיד את כיסאותיהם של כלל מדינות הדיקטטורים. אזרחי העולם השלישי מביטים ומפנימים. עד היום הם ראו את החירות והחופש של המערב מחד, ואת המשטרה החשאית בארצם מנגד, ולא הבינו איך השינוי המיוחל יבוא. אזרחי תוניסיה גילו את הסוד הכמוס, הכוח שייך לעם. האחריות שייכת לאזרחים, ולשום דיקטטור אין רשות קיום.

 ואיך זה קשור למדינת ישראל?

כמו לכל מטבע, יש כאן שני צדדים. בעוד הצד הראשון מאפיין את הגדולה האנושית, את הכוחות הטבעיים של האדם והציבור שלוקח אחריות על עתידו וגורלו, הצד השני הינו ההסתכלות הישראלית.

זהו אינטרס ישראלי שהמצב יישאר רגוע במצרים, שמובארק יישאר בשלטון, וישלוט במדינתו ביד רמה. למדינת ישראל אין שום עניין לראות גורמים שעוינים את ישראל עולים לשלטון, הגדר העתידי לאורך גבולה הדרומי של המדינה מיועדת לעצור את נחילי הפליטים מאפריקה, ולא את טורי השריון המצרי. אומנם שלושת העשורים האחרונים גילמו שלום קר, אבל בשיקול האסטרטגי, ישראל ישנה בביטחון תחת הידיעה שגבולה הדרומי שקט. ואפשר להוסיף אי אלו בונוסים לשלום, כמו כמויות חיוניות של גז טבעי.

מאידך, מצרים לא הייתה מציאה גדולה. תמורת "השלום" הקר, הם קיבלו נשקים וכספים רבים מהמערב, ויצרו את הצבא הגדול והחזק ביותר במזרח התיכון, המצויד בכל מה שהמערב יכל לספק.

היחסים עם סוריה לעומת זאת, שלא עשתה אתנו שלום, לא שונים עקרונית מהיחסים עם מצרים, אולם לפחות הם לא זכו לחימוש המאסיבי, שבזכות "השלום" עם ישראל, מצרים קיבלו.

ראש הממשלה נתניהו הטיב לתאר את המדיניות הישראלית לאירועים במצרים: "השלום בין ישראל למצרים נמשך זה יותר משלושה עשורים ומטרתנו להבטיח שיחסים אלה ימשיכו להתקיים", האינטרס הלאומי מחייב את ישראל להסתכל צעד קדימה לתוך העתיד, ולפעול כבר עכשיו בהתאם. כמובן שמדינה דמוקרטית טובה ממדינה דיקטטורית, וכמובן שזכויות האזרחים חשובות מכמעט כל דבר אחר. אבל כישראלי, האינטרס הישראלי קודם לכל אינטרס אחר.

שני צדדים למטבע, ושניהם עקרוניים וחזקים כל כך.

טוב לאזרחי מצרים אבל רע לאזרחי ישראל.

מה העתיד צופן לנו?

כל דבר יכול לקרות. מובארק יכול לשמור על כוחו, ומאידך לאבד אותו. ההמונים יכולים להשתלט וליצור אנרכיה או דמוקרטיה. אולם הפתרון האידיאלי מבחינתי, (וטוב שיהיה פתרון אידיאלי, בכדי שיהיה למה לקוות), שמובארק יישאר על כסאו, וישמור על כוחו. ומאידך שירפה במדיניות הפנים, שיעשה רפורמות בכלכלה וישפר את זכויות הפרט, שכל אזרח יחיה באיכות חיים, בכבוד עצמי ובחירות. ומאידך שמדיניות החוץ, ומוסרות השלטון יישארו בידיו של מובארק, ובכך יבטיחו את המשכו של השלום הקר אך מספק, לעוד כמה שנים טובות.  

אין טוב ממראה עיניים: תמונות!