ריאיון אחרון עם איש הלח"י משה סבוראי ז"ל

ברוך שומרון, י"ב בכסלו תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

באחד מימי הקיץ האחרונים בגוש קטיף בשנת תשס"ה, כמה חודשים לפני הגירוש, אחותי שלחה לזוג סבוראי מכתב בו היא מבקשת לקנות את הספרים של משה. הזוג סבוראי שלחו את הספרים עם הקדשה יפה. בהמשך אחותי שפרה שלחה להם שאלות שעלו לנו על אותה תקופה של המחתרות ובמהרה המכתבים הפכו לתכתובת עם הזוג היקר. עודני זוכר איך הזוג סבוראי שעברו את "הלילות השחורים של ייאוש" ניסו לעודד אותנו, נוער בגוש קטיף שכל עולמם עמד להיחרב עליהם.

הקשר נשמר גם אחרי הגירוש, ובשנת תשס"ז בחג החנוכה נסעתי עם אחותי לבקר את הסבוראים בביתם שביישוב שקד שבשומרון.

שפרה: " הגענו לבית של משפחת סבוראי בצהריים. הסתכלתי היטב. איזה בית נהדר, ומה מתאים שכאן יגורו שני אנשים מיוחדים כל-כך. הייתה להם גינה נפלאה – ירוק ופרחים. שמחתי שהם בסביבה נחמדה כל-כך; הישוב נראה מקסים, והחלקה הקטנה שלהם כמו גן עדן. אבל די להסתכל, הגיע הזמן להיכנס אחרי הנסיעה הארוכה... התחבקנו, לחצנו ידיים, דיברנו. בני-זוג חביבים כל-כך. אחרי כמה זמן, אחי ברוך ומשה נשארו בסלון לדבר, ואילו טובה לקחה אותי לתחום עניין משותף לשתינו: הספרייה. כשחזרנו, הם עדיין דברו, ונאלצנו להפסיק אותם בשביל ארוחת ערב טעימה שטובה הכינה. " 

משה וטובה סבוראי ברוך שומרון

שפרה ערכה את הריאיון, ומשום שבאותה שנה הייתה באמצע לימודיה לתואר ראשון בחינוך, אפשר להבין למה הריאיון נפתח עם המוטיב החינוכי.

"מדוע בחרתי להיות מורה?" חוזר משה סבוראי בקול רם על השאלה שכתבתי על דף; בחצי השנה האחרונה החמיר מצבו הבריאותי של משה סבוראי בן ה-94 ומכשיר השמיעה לא פעל כיאות באותו היום, היום השמיני של חנוכה, שבו ערכנו אחי ואני ביקור במושב שקד- בבית בני הזוג סבוראי.

משה עונה על שאלתי בלאט, כשניכר בו שהוא בורר את מילותיו בקפידה: " אני למעשה לא בחרתי, אבל אני הרגשתי שאני יכול (לתרום) בזה את מיטב ידיעתי.  [...]  ואני לא נואשתי והוצאתי הרבה כוח בשביל להשפיע על התלמידים שיבואו ויעשו משהו.  ואני נהניתי, ועשה לי רושם שגם הם נהנו, וזה נמשך הרבה זמן עד שנאסרתי. זהו. אתם צעירים", אמר ושלח מבט מחויך לעבר אחי ואני שישבנו מולו, "ואני כבר עברתי את התשעים, וכמובן אני מקנא בכם... ואתם תצליחו".

לאחר שעבד משה במקצוע ההוראה מספר שנים, ואף התחיל נהנה בה ורואה בה שליחות, התגייס למחתרת לח"י .  עקב כך נדרש להזניח את עיסוקיו האחרים ולהתמסר כליל לעבודת המחתרת.  באותן השנים, שנות השלושים המאוחרות עד שנות הארבעים המוקדמות של המאה הקודמת, מנה ארגון הלח"י כמה עשרות אנשים בלבד.  משה כבר היה נשוי ובני הזוג התברכו בילדה – חרות.  קשה היה למשה להיפרד מעבודת ההוראה שסיפקה לא רק משענת כלכלית למשפחתו, כי אם גם צורך נפשי לו עצמו.  בספרם המשותף של משה וטובה סבוראי "מאצ"ל ללח"י" (1989), שיצא בהוצאת המחברים, מספרת טובה: 

"בשנת 1940, לאחר הפילוג באצ"ל, התבקש משה לנטוש את עבודתו בהוראה ולרדת למחתרת באופן מלא, ובכך להצטרף לאותה חבורה מצומצמת שכל זמנה קודש לעבודת המחתרת.

 "התלבטנו.  גרנו אז בקרית-מוצקין.  משה עבד כמורה בבית-הספר בקריית-מוצקין, שהיה קשור לבית-הספר הריאלי בהנהלת ד"ר בירם בחיפה, ופרנס את משפחתנו הקטנה בכבוד.  המשפחה כללה את משה, אותי ואת חרות – ילדתנו בת השנה.  מלבד המשכורת הנאה הייתה העבודה בהוראה מקור של שמחה וסיפוק למשה, שכן ראה בה גם שליחות וייעוד.  הוא התמסר לתלמידיו ללא שיור וגם נודע כמורה מסור התובע מעצמו ומתלמידיו שקידה והעמקה.  ולמרות שלא התפשר גם בענייני משמעת וסדר הוא היה אהוד על תלמידיו והוריהם.  בנוסף לשעות ההוראה הרשמיות פעל עם הילדים גם במסגרת הצופים בשעות אחר-הצהריים ובבקרי שבת.  בשבתות היה מארגן טיולים לחיק הטבע.  בטיולים הללו הוא התגלה כאיש שובב, עליז ומלא שמחת-חיים.  הוא ניצח על השירה, הבילויים והמהתלות והשתולל עם הצעירים עד שקשה היה לדעת מי כאן מורה ומי כאן תלמיד.  ההורים סמכו עליו שינהג ברצינות ובאחריות בארגון הטיולים.  ואכן, ילדיהם היו חוזרים מן הדרך משולהבים ומאושרים, נושאי אגדים של פרחי בר שארצנו הייתה משופעת בהם באותה תקופה וקטיפתם לא נאסרה עדיין.  ההורים נהגו במשה חיבה והערכה והילדים ממש אהבוהו.

 "ועכשיו לעזוב כל זאת ולרדת למחתרת?"

"...ידעתי מה משה מרגיש וחושב.  אני אמרתו לו בפשטות ובבהירות כי אעמוד לצדו ואלך עמו בכל דרך שיבחר, והעובדה שנשא אותי לאישה והוא כבר אב לבת המרנינה את חיינו – לא תעמוד לו למכשול."  (עמודים 222- 223).

משה אכן נטש את ההוראה והתמסר לעבודת המחתרת. 

סבוראי נידון למאסר עולם jpress.org.il

מדוע לא חזרת לעסוק בהוראה, לאחר קום המדינה? 

יכולתי לחוש את הכאב בקולו של משה גם עתה, לאחר כל כך הרבה שנים.  "הם לא רצו בי כמורה.  פשוט, ממש, לא רצו בי כמורה.  והייתי צריך גם לחיות, להוציא כספים בשביל המשפחה.  [...] עבדתי כנהג מפני שהייתי צריך להתקיים ממשהו.  והדבר הזה היה אז קל לי באופן יחסי.  כמובן לא מצאתי כל עניין לעבוד כנהג."

יש לזכור שממשלת בן-גוריון הקפידה מאוד שהאנשים שעסקו בתחום החינוך לא יהיו אנשי מחתרת לשעבר. בן גוריון חשש שאנשי אצ"ל ולח"י ישפיעו לרעה על הנוער.  נושא זה עלה לכותרות הציבוריות כאשר התערב בן-גוריון אישית, תוך ניצול היותו שר הביטחון בנוסף להיותו ראש ממשלה, כדי למנוע מד"ר ישראל אלדד, חבר מרכז הלח"י לשעבר, להמשיך לעבוד כמורה.  ד"ר אלדד הביא את העניין לבג"ץ שהכריע לטובתו.

לימים התמזג קואופרטיב התחבורה "שחר" בחברת "אגד" ומשה סבוראי היה לאחד ממנהלי האגודה.  בעת עבודתו ב"אגד" למד משפטים וב-1957 הוסמך לעורך דין.

בית הזוג סבוראי בשקד ברוך שומרון


בשנות השמונים המוקדמות ייסדתם גרעין להתיישבות קהילתית והייתם בין מקימי הישוב "שקד" שבצפון השומרון.  מה הניע אתכם לכך?

טובה: "אני חושבת שלולא הרעיון שליווה אותנו אז בימי המחתרת, לא היינו מגיעים לשקד.  הייתה לנו דחיפה לפתח את הארץ.  [...]  ולכן אני חושבת שגם הרבה אנשי אצ"ל ולח"י התיישבו ביישובים.  זה נראה לי הגיוני מאוד.  [...]  היינו גרעין במשך שלוש שנים, ובסוף קיבלנו אישורים רק משום שלמשה היו קשרים עם אנשים שישבו בראש הממסד, אנשים שחלקם הגדול היו יוצאי התנועה הלאומית."

משה: "עברנו לשקד כי המקום מצא חן בעינינו מאוד.  וזה חלק מהארץ שהיא הייתה גם צורך אידיאולוגי וגם נחת - לחיות בארץ ישראל בחלקים של הארץ החיה.  אנחנו ציפינו להתקשר, להתיישב בכל מקום שאפשר, כדי שנחזיק חבלי ארץ, וזאת עשינו.  ואני שמח שהמקום הזה התפתח ונהפך למקום שהוא..."  משה מחפש מילה מתאימה.

"פורח, גדול, מתפתח!" משלימה טובה בסיפוק.

"ואנחנו שמחים בכך," מסיים משה.

בשעת הריאיון ברוך שומרון

משה סבוראי לוחם חרות ישראל, נפטר השבוע ביום שלשי י' כסלו בביתו שביישוב שקד שבשומרון והוא בן 97.