לפעמים זה פשוט כפרת עוונות. ב"ה

יפה אילנה אוביץ, כ"ב בשבט תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
הצצה אחורה 1.1.2012 לפני הרס "ישא ברכה"
סיימתי לצחצח את הבית, ארוחת ערב מדהימה ובריאה מוכנה לילדים, כל הכביסה הייתה מכובסת ואז משום מקום אני שומעת צליל מחריד אוזניים, ניסיתי להבין מאיין זה מגיע, ואז התעוררתי, כמובן הכל היה מושלם מידי בשביל חיי האמיתיים.

בקושי פתחתי את עייני העייפות, לקחתי את הפלאפון בידיי, השתקתי את השעון המעורר ואכן הוא הצהיר לי שהשעה הינה 5:00 לפנות בוקר, כל עצמותי אמרו יחד, "הישארי לישון" וכל מחשבותי התנגדו בכל תוקף. במידה ואקום עכשיו למרות אי רצון עצמותי, תהיה לי אפשרות לשהות במחיצת ילדי מוקדם, אם לא, עד שאגיע הביתה, ועד שאסיים להכין להם ארוחת ערב אצטרך כבר לנשק אותם בנשיקת געגועים של "לילה טוב".

התלבשתי במהירות ובשקט- לא רוצה להעיר את הילדים. היה יום גשום ורוחות חזקות סתרו לפני. היבטתי לשמים לחפש נחמה אך שום הבטחה מלטפת לא הגיעה משם. הכל היה שחור משחור, ויחד עם הגשם והרוחות התחלתי לצעוד לכיוון הישוב. לאחר כ-10 דקות הליכה נכנסתי בשערי הישוב השקט. אני כנראה המשוגעת היחידה שקמה ביום ראשון בבוקר בשעה כה מוקדמת.

לא היה לי היכן לשבת בטרמפידא, הכל היה רטוב. החלטתי לעמוד מתחת לעץ, שם הגשם התקשה יותר להרטיב אותי.

שקט. אין טרמפים, אין אנשים, אין כלום. רק אני, ממתינה והגשם כבר חדר דרך מעילי לחולצתי. לפתע. אור. כן- יש אור בקצה המנהרה, מרחוק עיני צדו אורות של רכב המגיע לכיווני. רכב ביטחון של הישוב עצר לידי בחריקה, השומר פתח את חלונו, פתח צר, מספיק כדי להחליף מילה או שתיים.

"את ממתינה לטרמפ?"

בחיוך מגוחך עניתי "כן, כמובן"

"ואת חושבת שיהיה לך טרמפ בשעה זו?"

כמה שאלות לאדם שבסך הכל צריך להודיע לי אם נוסע לירושלים או לא...

"כן, למה מה השעה?" (לא היה לי שעון)

"השעה 3:20!"

הייתי בשוק, אני עומדת באמצע הישוב, רטובה עד שד עצמותי, נעולה מחוץ לביתי הנמצא 10 ד' הליכה לתוך ההרים בשעה 3:20 וממתינה לטרמפ! לא ידעתי מה יהיה צעדי הבא.

לבית- זה סיכון לחזור. בדרך החוצה נעלתי עצמי החוצה ואין דרך פנימה אלא אם כן אצליח להעיר את אחד מבני הבית, פה בטרמפידא, אצטרך לסמוך על זה שאיזה משוגע שיצא בשעות אלו מהבית. החלטתי שיותר נבון לצעוד חזרה הביתה.

כל הדרך חזרה בחושך, רוחות, גשם ושמים לא מעודדים.

הגעתי הביתה, ניסיתי לפתוח את החלון, אך גם הוא נגדי, דווקא לא נפתח. דפקתי בעדינות, קראתי לבני. שום דבר. קראתי לבעלי, הוא הפתיע אותי בגדול- פתח את הדלת ועם עיניים חצי עצומות ניסה להבין מה קורה למול עיניו. אשתו רטובה לגמרי, נעולה מחוץ לבית, באמצע הלילה.

במשפט קצר הסברתי לו שבטעות יצאתי מוקדם מידי לעבודה, ללא הסברים נוספים נפלתי לתוך המיטה ונרדמתי לעוד שעה קלה, שוב קמתי הפעם בשעה 5:00, יצאתי החוצה ושוב, אותו הדבר, חושך גשם ורוח - ליוו אותי לכיון הטרמפידא. הפעם הרכב שעצר ליידי בהחלט היה מוכן לקחת אותי לעבודה.

למה זה קרה לי? ניסיתי לראות רמז מ-ה', ללמוד, לחזור בתשובה אם צריך, אך מה? לא הצלחתי לחשוב על משהו שישביע את רצוני. ואז מישהי אמרה לי בפשטות "כפרת עוונות". זה נשמע קצת פשטני, אך אז חשבתי על זה לעומק, אם זו כפרת עוונות על מנת שאוכל לישון יחד עם בעלי וילדי עוד לילה נוסף בגבעת ישא ברכה. אז זה שווה!

תודה ה' על כפרת העוונות!!!!

הצצה אחורה 1.1.2012