הזכרונות שבין הריסות ביתי

יפה אילנה אוביץ, י"ח באדר תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הגבעה שלנו היתה כה קדושה, כה טהורה, מלאה בלומדי תורתך, בתפילותיהם של ילדך, בזיעה של עבדך. כל בית, כל שביל, כל עץ, הכל למען שמך. אז למה? אז עוד כמה?

 

מצאנו יהודי צדיק עם רכב 4X4, חיברנו אותו לעגלה של "חסדי מאיר" ויצאנו, יצאנו לבית ז"ל בגבעת ישא ברכה שיחיה, להציל את מה שאפשר.

הנסיעה בהרים המוכרים היו מוכתמים באפר שחור מהצמיגים שבערו, בשמן שהיה אמור לעקב את הטרקטורים שמוסעים ע"י בני דודנו הישמעלים, והכביש היה משובש, מעשה ידי המשטרה אשר רצתה לדאוג שלא יהיה לנו נח לחזור ולבנות על אדמתנו.

עברנו את המכשולים, ואז לנגד עיני התגלה ערמת הריסות, הריסות של בית יהודי שנחרב.

לא חשבתי שיהיה לי כה קשה לראות ערמת עצים שבורים, לא חשבתי שהקשר שלי עם ביתי יהיה כה עמוק. צעדתי בצעדים כבדים לעבר ביתי, לרגע ההריסות לא היו שם כלל, הנה הרמפה שבעלי ואני בנינו, הוא רק זמני עד שנבנה מדרגות, והנה המרפסת עם הנוף המדהים ביותר לים המלח והרי הערבה. בדמיוני המשכתי ונכנסתי דרך דלת ביתי, שלט ברוכים הבאים שהכנתי לפני כחודש קיבל אותי בחיוך, נשיקה חמה למזוזה ולרגע שמעתי את קול צחוקם של הילדים ואז ואז...., התעוררתי.

לא אין מזוזה, המרפסת נפלה ונשברה, והרמפה- מכוסה בעפר ארץ ישראל אשר נראה שמנסה להגן עליה מכל רע.

המשכתי בצעדים כבדים בין ההריסות, מצאתי את הנעל הקטנה של שלמה בן השנתיים וחצי אשר בליל ההרס הוריד את נעליו ושמם ליד מיטתו, לרגע לא חשב שיש רשע כזה בעולם שיבוא ויוציאו מביתו באמצע הלילה וזו בעצם הפעם האחרונה שיזכה לראותם. כל הקפלה של הילדים פזורים בין העצים האחרים. הקפלה היקרים שזכו לבנות בתי יהודים קטנים עם אנשים קטנים שכה שמחו להיות מוגנים בין הבתים של תינוקות של בית רבן, אתה הם מצאו את מקומם עם הריסות ביתינו שלנו.

המשכתי לצעוד, הנה הסלון שלנו, פה בסלון זכיתי אני ומשפחתי להתענג עם צלילי הגיטרה המדהימים של  בעלי , אשר שר וחיבר שירים על אהבתו לארץ ישראל ולאלוקים, פה בסלון זכינו לקדש שם שמים, לארח את עם ישראל בחנוכת הבית שהכנו, פה זכינו לערוך סעודות שבת משפחתיות עם דברי תורה וזמירות מהבל פיהם של ילדינו הצעירים והטהורים.

הסתכלתי הצידה, שם על ההר נח לו המקרר הפגוע, פתחתי אותו בלב כבד, ומצאתי שם את כל הסלטים שהכנתי בלילה של הפינוי לכבוד שבת קודש. שמעתי גם את בכיתם, במקום להיות בתפארה על שולחן שבת "זכו" להתמלא בעובש על דפנות המקרר.

אוי אלוקים, כמה, כמה צער עם ישראל צריך לעבור בטרם נזכה לראות את הגאולה כמה כאב נפשנו יכול לשאת. האם קץ הגלות נמצא בפתח? האם ילדי יזכו לגדול באור הגאולה או שהם יצטרכו לגדול ולסבול את סיבלנו הקשה?

הגבעה שלנו היתה כה קדושה, כה טהורה, מלאה בלומדי תורתך, בתפילותיהם של ילדך, בזיעה של עבדך. כל בית, כל שביל, כל עץ, הכל למען שמך. אז למה? אז עוד כמה?

אנחנו מרימים ידינו וראשנו אליך אבינו שבשמים הרם אותנו ותן לנו כח להמשיך, תן לנו יד, תן לנו אצבע, רק תן לנו משהו שנדע שאתה פה איתנו ולא עזבתנו.