טוב הייסורים

יונתן , כ"א בטבת תשע"ג,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

יוסף קורא לבנו הראשון מנשה, "כי נשני אלוקים את כל בית אבי ואת כל עמלי". יוסף גורש ממשפחתו. כדי לגדול במצב של ייסורי גלות צריך לשכוח את העבר. צריך להסיר את הכאב. רק מתוך כך אפשר לפרוח ולראות פירות. "ואת שם השני קרא אפרים, כי הפרני אלוקים בארץ עניי".

כשיעקב מבקש לברך את בני יוסף, יוסף מסדר את  מנשה, בכורו, כנגד ימינו של יעקב, ואת אפריים כנגד שמאלו. יעקב משכל את ידיו ומסביר ליוסף: "ידעתי בני" את דעתך, אך גם "ידעתי" רובד נוסף. בני, אני מבין את הסדר שסידרת. אני מבין את הקושי שלך במצריים ואת הצורך להקדים את מנשה, קודם לשכוח אותי. אך עכשיו אני אומר לך שאפרים ומנשה "לי הם". "כראובן ושמעון יהיו לי". הם שבים לקבל חלק ונחלה בישראל.

עכשיו בניך חוזרים לרשותי. עכשיו אינך צריך להבדל כדי להתממש וליראות פרי. עכשיו חזרנו והתאחדנו. עכשיו אפרים יכול להיות הבכור. אני מבין את דעתך, אך עכשיו אני משלים את דרכך, את חיבורי אתך.

תורת חו"ל מצריכה גבורה בראשיתה. היא צריכה קודם בידול מסביבת אויר ארץ העמים. בא"י האהבה היא הבכורה. עצם הקשר הוא במרכז. הגבורה רק באה אח"כ, כשמירה על הדרך והגבולות.

...

הגעגועים והכיסופים הנוראיים בין יוסף ויעקב בגלותם יצרו ביניהם קשר הרבה יותר גבוהה כשהתחברו שנית. זיכרון פרי שבא אחר עזיבה ושכחה, הוא הרבה יותר מתוק. יוסף היה צריך לעבור תהליך דרך שני בניו כדי לשוב ליעקב. בזכות כך שני בניו הם כשבטים בפני עצמם. אורך וקושי הדרך בסופו של דבר מתגלה כבעל ערך עצמי אדיר.

"אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה...". לקראת הקושי באים. "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו...". הקושי הוא זה שמאפשר את המימוש העצמי. "למען שיתי אותותי אלה בקרבו...".

...

כתבתי שלשום להורי חבר שנהרג במלחמה: "מי יודע, אולי בגלל הגעגועים הנוראיים הקשר איתו יהיה הרבה יותר מיוחד לעתיד לבא".

במהרה בימינו אמן!