מי אוהב לחגוג בעיות ?

משה למפרט, כ"ה באייר תשס"ו,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
השבוע נחגוג את יום ירושלים. רבים תהו מדוע יום זה שייך לציבור הדתי לאומי בלבד.
אני הגעתי למסקנה שצריך לנתח את הבעיה מכיוון אחר:
 
הנה שני משפטים, המייצגים משמעות זהה:
אהוד אולמרט, שם רשעים ירקב, יוזם גירוש ביהודה ושומרון לבעלי מוצא אתני יהודי, ולאחר מכן להרוס את בתיהם ואת השטח לתת לאוייב.
-או-
ראש הממשלה, אהוד אולמרט רוצה לעביר בממשלה את תוכנית ההתכנסות, במסגרתה יפונו מתנחלי השטחים הכבושים ויפורקו בתיהם.
 
משך שנים, החל מקצת לפני חתימת אסון אוסלו, התקשורת הישראלית בנתה טרמינולוגיה שבמסגרתה "החזרת" שטח ונתינת נשק לאוייב הערבי זה "הסכם שלום", שלאוייב יש "זכות שיבה" (שמדינת ישראל דוחה אותה כמובן), שאת ה-"התנחלויות" המשוקצות וזוללות התקציבים צריך לפנות וכיוצא בזה.
 
בהקשר שלנו, קול ישראל וגלי צה"ל אומרים תמיד "בעיית ירושלים". ירושלים היא לא "בעיה" אלא עיר בירה, כנ"ל גם יהודה ושומרון ("השטחים", אי שם מעבר להרי החושך... זה לא ארץ ישראל וזה לא חצי קילומטר מכפר סבא) וגוש קטיף תובב"א ("רצועת עזה" - ביטוי שבה לחפות על זה שהגוש היה קרוב יותר לשדרות מאשר לעזה).
 
"חזקה על תעמולה - שאינה חוזרת ריקם" (הרבי מליובביץ זצ"ל)