ברח דודי

יונתן , כ"א בניסן תשע"ג,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

יצאנו שבורים ורצוצים ממצרים. "ואת ערום וערייה". לא היתה לנו זכות קיום התורה עדיין. "ואת" בחינת נקבה. היה לנו רק את קדושתינו העצמית, לא המפעלית. יצאנו מלאים בזכות אבותינו, זכות המשפחה הטבעית. זכות תורת משה רבינו, המפעלית, עדיין לא ניתנה לנו. (עיין אורות עמ' קנ, ובשמות רבה)

לכן כשהים מוחה כנגד משה ואומר שאינו צריך להבקע בפניו, שהרי הוא קודם לו בבריאה, משה מנהל דו שיח, בירור. ה' אומר למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו". משה, נותן התורה, מגלה הקדושה המפעלית עומד נבוך מול הים, שהרי עדיין התורה לא ניתנה. עדיין נראה מצד משה שסגולת ישראל שקדמה לעולם לא התגלת. אך ה' אומר למשה שלא כן. לא יתכן שעם ישראל, יהיה איך שיהיה, יכלה. אין מה לצעוק ולהתפלל על כך כלל. פשוט צריך ליסוע. ישראל בפני עצמם קדמו לעולם והים ייבקע בפניהם.

הים ראה ארונו של יוסף ונבקע. הוא ראה איך ישראל בפני עצמם שומרי הברית. הוא ראה איך ישראל גוברים על תאוות החומר. הוא ראה שישראל קדמו לעולם ולכן שולטים בו. לכן נבקע בפניו. הם "ידגו לרוב" ו"עלי עין".

לכן "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". יחזקאל ראה את מעשה המרכבה. הוא ראה את מהלכי וסידרי אורות הקדושה. (עיין "שערי קדושה למרח"ו) הוא גם ראה את תכלית בנינם, את תבנית הבית השלישי. אך השפחה, הנקבה, השבורה והרצוצה חסרת הכל חזתה רק במה שכן היה לה. היא חזתה בעצם ישראל. היא חזתה בגרעין שממנו הכל יצמח ויתפתח. היא השיגה את עצמות השרש. יחזקאל השיג את מלא תפארת הגילוי. "רק" אתו. השפחה השיגה את חיי העצמות היבשות.

לכן הים מיד נבקע. מול ישראל ראוי היה שיבקע עד לארץ ישראל, אך מטרת הבקיעה הייתה רק לגלות את הגרעין ועוצמתו. את היכולת והאידיאל. שבנו למקומנו בעיגול, ובהגנה והצלה ממצריים אנו נדרשים לגלות את סגולתינו במעשינו. לגלות בעצמינו. איננו ראויים עדיין לגילוי השלם, אך עוצם אהבתינו וקשרינו התגלו. כיסופינו הנוראיים צפו ועלו. דודינו, איננו ראויים עדיין, אך עוד נשוב.

"ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים".