נתנאל קראוס
אי מייל: nat.kraus@gmail.com אתר הבית -------------------------------------- דף ראשי השליחות בסן פרנסיסקו: 01. מה העבודה הזאת לכם 02. אוי מינחה, צענטער! 03. שיעור תפילה 2-4 C 04. חיזוקים לא צפויים 05. חיי קהילה וגסיסתה, ההבדל 06. חויה שלא מן השורה - שניצל 07. שליחות?! 08. "המופע של טרומן" 09. לא טוב היות האדם לבדו 10. ביקורת בונה, ביקורת הורסת 11. שיגועים 12. סרט נע 13. גמרא מתמטית 14. גלות 15. התנצלות 16. הטובים לטייח 17. שמיניסט יקר 18. אנשים 19. ארוחת יום השואה 20. יום עצמאות בסן פרנסיסקו 21. האגואיסט החכם (חידוש) 22. משיכיר בין תכלת ללבן 23. מוֹרֵה 24. פנקוב 25. הצגת יחיד 26. THE END 27. הצוות 28. ישראלים יורדים השליחות בדרום אפריקה: 01. תחנה הבאה יוהנסבורג 02. כלוב זהב 03. אם קובי אוז היה יודע 04. איזה כיף להיות יהודי? 05. משיח, אממ... הלו משיח? 06. מה שעושים בשביל להגיע 07. בכל דרכך דעהו 08. תגיד גבינה 09....לא באמת מבינים...
אנחנו רוצים להאמין שאנחנו מבינים, סתם באופן כללי. שאנחנו כבר לא אנשים פשוטים בתוך עדר. שמגיע לנו דברים כמו משכורת טובה וחופשה לפחות פעם בשנה, וסמארטפון בשביל כל הדברים שאנחנו יכולים לעשות איתו, אפילו שאנחנו לא עושים. ושאנחנו יודעים להחליט, ולקבוע, והכי-הכי אנחנו יכולים לשפוט. לשפוט כל מיני דברים, וזה לא משנה שאנחנו לא מומחים בשום דבר כי בעצם הדברים די פשוטים. שכל ישר.
אנחנו יכולים להסתכל על משהו ולשלוף "זה טוב". או לצקצק "זה רע".
מה זה "טוב"?.
מה זה "רע"?
עצרו רגע, נסו לנסח משפט מסודר. אין...
זה אומר שאנו מכנים דברים ב-"א" או "ב" מבלי שאנו יודעים מהו אותו "א" או "ב"'.
אני אומר על דבר שהוא א' כי הוא נראה לי כזה, ואולי לך הוא לא נראה כזה.
אם כך מה מביא אותנו להחליט אם דבר מסוים הוא א' או ב'. טוב או רע.
היום, בגלל שאנו קוראים מלא (שטויות בעיקר) ורואים מלא (שטויות גם כן), ובאופן כללי די מכלים את זמננו בעשיית דברים שאינם באמת חשובים. זה לא אומר בהכרח שאנחנו מבזבזים את הזמן, כלומר, האם לשתות קפה עם חברים זה בזבוז זמן?
על כל פנים, היום, אנו מעריכים ומעודדים חשיבה עצמית. אינדיווידואליות וכהנה. משכנעים עצמנו שאנחנו די מבינים. אפילו מפרסמים אומרים לנו שאנחנו מבינים ויודעים עד כמה כדאי עבורנו לרכוש מוצרים.
הרב והאייפון
פוסעים בקטמון, ברחוב עם אספלט ומדרכה שצבועה באדום ולבן. אט-אט אחר ארוחת צהריים דשנה. שלוש דמויות בפינת רחוב על ספסל. חבר נואם לזוג על האייפונים שציוו לשבור בכדי להוסיף ימים לרב שאושפז. הוא אמר שלפי דעתו אם זה היה מוריד לו ימים הוא עכשיו היה שובר את שלו.
זה משנה אם הייתה לו כיפה על הראש?
ואם נאמר כן, האם משנה כיצד היא נראתה?
פעם כשהיינו דתיים
פעם באותו רחוב. טרם האספלט או המדרכה הצבועה אדום-לבן. כשהיה חול ועצים, שבילים קטנים לעגלות ואנשים על חמורים. כשהעיר העתיקה הייתה העיר. מבצר. ועמוד עשן היתמר מהר הבית. כשלא קראנו על כל התככים והמקורבים. כשהייתה הילה. כשידענו שאנחנו לא יודעים הכל, כשקיוונו שהם כן מבינים וסמכנו עליהם.
והיום כששואלים בתדהמה האם ראית מה היה כתוב עליו, הרב, בעיתון?
פעם לא שאלו אם ראית מה כתוב על דויד בעיתון.
פעם לא שאלו אם ראית מה כתוב על משה בעיתון.
למרות שגם למשה עשו בעיות, אם הוא יצא מהאוהל לפני הזמן הרגיל או יצא קצת אחרי..
ודויד על איך שרקד כשליווה את הארון..
זה קיטרוג? או שזה יותר עצוב...
איך שאנחנו שורקים ביקורות ומקבלים את כל מה שמנפנפים מולנו. את כל הפוסטרים שמשמיצים אנשים, את כל הפשקווילים. שאנחנו קוראים הכל. צורכים את כל המחלוקות ותמיד באופן עקבי נוטים לאמץ, רק ליתר בטחון, את הפרשנות השלילית.
"אתה יודע מהו פסימיסט? אחד שחושב שכולם מגעילים כמוהו ושונא אותם על כך".
- ג'ורג' ברנרד שו -
נתקלתי בציטוט הזה, לא הצלחתי לאמת את המקור.. אך, כציטוט, הוא עושה רושם.
אדם שחושב בצורה מסוימת, חושב שאחרים חושבים כמוהו. וכשהם חושבים בצורה שונה, והשיקולים שלהם ממניעים הטובים משלו - הוא לא מבין את זה. הוא לא רואה את זה.
הוא חושד שבסופו של יום הם כן כמוהו. אנשים חלשים שיינצלו כל טיפה לטובתם, ואף לרעתו.
אדם שכזה לא חולק אלא מבטל. לא מכבד אלא מבזה. לא אוהב. אדם שכזה - שונא.
כזה אדם עומד מחוץ לאוהל של המנהיג עם סטופר. או מזלזל במלך שנסחף בריקוד מול ארון הקודש.