את הגאולה.
יש שני חלקים למצווה: 1. להתיישב בארץ, ועוד יותר במקומות רחוקים ולהרחיב את גבול הארץ 2. לגאול אותה מיד גויים.

בסכנה וודאית או קרוב לוודאי, אז זה אסור. בסכנה מועטת או בינונית זה מותר.

איך יודעים אילו מקומות נחשבים ה"קרוב לוודאי" ואילו לבינונית?
איפה עומד הגבול?

האם זה לפי מה שאדם מרגיש, הסתברות, זמנים שבהם ח"ו יש יותר אירועים..
לפי מה נכנס מקום כלשהו לאחת הכותרות?

ברוב ערי ויישובי הארץ אנשים, נשים, נערים ונערות הולכים בלי חשש גם בשעות הלילה. בני דודי מארה"ב נזקקים להסעות של ההורים לכל מקום, כי מפחיד לעלות לתחבורה הציבורית. כשהם מגיעים לארץ, פתאום הם נוסעים באוטובוסים.

כמובן שגם בדורות שלא זה היה המצב, הייתה מצווה גדולה להתיישב בארץ. היות שנצטוונו להילחם על הארץ, משמע שסכנה אינה שיקול וכך עשו גדולי עולם. כדאי לראות את ההקדמה לספר 'פאת השולחן'.

הרשות שלא קשורה לכיבוש הארץ, לכן אי אפשר להביא ראיה מזה ליישוב הארץ.

בפשטות יש לתרץ קושייתך (למרות שכמה גדולים הסבירו אותה) - שמלחמת רשות היא היתר, בעוד שכיבוש הארץ הוא חובה. ועוד שבפשטות למלחמות רשות יוצאים רק בתנאים גשמיים ורוחניים כאלו שיש הבטחה שלא יפגעו. (ומדוד אין ראיה, שטעה בזה שסמוך לפלטרין וכו').

כל מה שאנו צריכים להסביר זה לגבי מקומות ספציפיים, או תקופות ספציפיות, שבהם באמת יש סכנה.

ביום יום אין יותר סכנה בארץ מבכל מקום אחר בעולם. והראיה היא שבעלי מקצוע נוסעים לצורך פרנסתם. (זה גם ההסבר היחיד ללמה מותר לחצות כביש בארץ ובחו"ל)

לצאת למלחמה על אף הסכנה, לא היה דין מהותי בדיני המלחמות.

לא מכיר הבטחה כזאת.

מסכים עם הנקודה שהארץ הזאת יותר בטוחה מארה"ב והרבה ארצות אחרות.

אבל בטוחה יחסית... אוקיי.

רק במקום שיד הצבא תקיפה וחזקה למנוע פיגוע פוטנציאלי (גם אם הפוטנציאל לא תמיד ממומש לדאבון הלב). למשל נצרים היה צריך עיון גדול עד כמה ניתן היה שם לקיים מקום יישוב. שהרי כל נסיעה לגן ילדים הצריכה משאית משוריינת מלווה בליווי חיילים חמושים ועניין זה לא נפתר עד שעלה הכורת על היישוב. ובוודאי אין זו המציאות בתל אביב ואין זו המציאות בירושלים ואין זו המציאות בכרמיאל. והתקדים הגדול והחשוב לזה היה עם פרוץ המלחמה בקנה מידה מלא לאחר הכרזת העצמאות. אז נערך מבצע בשם "תינוק" לפינוי רוב הלא-לוחמים מיישובי קו החזית במישור החוף הדרומי עקב פלישת הצבא המצרי. הכוונה היתה ברורה, חייבים לשמור על חיי הלא-לוחמים גם במחיר של ריקון יישובים עד אשר ינצח הצבא את הפולש וישמיד את התוקפים. רק אז ניתן יהיה להחזיר ילדים, תינוקות ובלתי-לוחמים לבתיהם. איש לא חשב שצריך להסתכן בהיעלמות ילדים ותינוקות אל חיק משאיות שבי מצריות שייקחו אותם לקאהיר ויאסלמו אותם לכל חייהם. לוחמי ההגנה והצבא יצאו לקרבות במסודר ובפקודות הממשלה הזמנית, חירפו נפש בקרבות הגבורה של בלימת הפולשים המצרים, היכו בהם להומם ולאבדם, הביאו במצור את נשיא מצרים לעתיד ג'מאל נאצר עם חטיבתו בכיס פאלוג'ה עד שביתת הנשק וטיהרו את השטח כולו, טרם שהוחזרו ליישובים קולות הצחוק של פעוטות וילדים.

מסירות נפש על ארץ ישראל זה למסור את הנפש קרי למות ואם את במקום שאין סכנת נפשות את אולי מקיימת מצות ישוב הארץ אבל לא מסירות נפש

מספיק לגור על גבעה בלי מכולת ושאר שירותים עירוניים, עם שכנים בגבעה הסמוכה שמפעילים רמקולים 5 פעמים ביום.
המהדרים במצוות יישוב הארץ מוכנים לוותר על החיים הטובים ולהסתכן בשאיפת אוויר מזוהם ובחציית כבישים סואנים.

האוויר מאוד נקי.
אוירא דארץ ישראל

בעז"ה בעתיד