אתם חייבים "ריענון"..
תמצאו לכם זמן להנות יחד, לצאת החוצה, לדבר ולהרגיש אחד את השני..
זה דורש כוח, אבל זה יהיה שווה כל רגע
אז.....תהנו!

כל יציאה זה מבצע צבאי🙈
והדיבורים... מסתבר שרק לי מפריע הקטע הזוגי.. מבחינתו הכל בסדר ואפשר להמשיך כרגיל.
לי קשה עם המצב הנוכחי

השאלה היא אם בעלך פתוח לשינויים..
כי אחרת זה בעיה רצינית יותר..
גם אם הוא בטוח שהוא בסדר,
הלווו האישה שלך סובלת!
זה כבר אמור להזיז אצלו משו בלב..
קטונתי מ-לתת עצות, אבל תנסי לדבר איתו ולפתוח ה כ ל!
אסור להשאיר שום דבר בלב..
ואם כבר ניסית וזה לא הלך, אולי יש מישהו שכן יוכל להשפיע על בעלך ולפקוח את העיינים שלו קצת...

מצד אחד מעריכה מה שהוא כן עושה ואומרת לו כמה אני מעריכה את זה, מצד שני משתגעת שזה במינון קטן מדי, (לדעתי, כן?, יכול להיות שבשבילו זה המון...).. כנראה שצד שלישי זה באמת פתרון.
תודה

שנישואין וזוגיות זו עבודה קשה!!
אולי העבודה הכי קשה בחיי אדם נשוי.
ובגלל שכך,על הבעל והאשה לעשות הכל על מנת שהזוגיות הזאת תצליח.
אם עובדים קשה ברצון רב,יש תגמול ויש תוצאות טובות.
יש הרבה דרכים לשמור ולתחזק זוגיות בכדי שתצליח.
בבסיס העבודה צריכה להיות הערכה גדולה וכבוד גדול לבן/בת הזוג.
מעבר לכך לדעת לוותר,לבוא לקראת,להתחשב...
בצד החומרי/מעשי-
לצאת מדי פעם לדייט(הליכה,טיול רגלי,בית קפה,מסעדה,נופש זוגי,להיפגש עם חברים,ללכת לסדנה כייפית יחד,ללכת לחדר בריחה...
ובכלל-כל פעילות זוגית מעשירה תעשה טוב לחיי הנישואין).
נכון שבסוף היום עייפים ורק רוצים להתקלח ולזחול למיטה...אבל צריך גם לדעת לפנות זמן לזוגיות.

הכל מובן מאליו..
לפעמים כ''כ חסרה לי ההערכה שלו למה שאני עושה זקוקה למילה טובה..
וזה לא שלא אמרתי לו, דיברתי איתו על כך כבר כמה פעמים..אבל די...כמה אפשר?
משתדלת בעצמי לפרגן לו כדי ליצור הדדיות, אבל הוא לא מרגיש צורך בכך אז האפקט לא עובד⁦⁩

בדר''כ, אם יש נקודה אצל צד אחד שמפריעה לצד השני, היא לא תתוקן חיש קל ע''י להגיד כמה פעמים וזהו. אם זה לא בא לו הטבעי קשה לסגל את הראיה והאמירה הזו. כי הוא בעצם לא מרגיש שעכשיו הזמן לומר...
ולכן, צריך להיות כנים וסבלניים ולרדת לפרטים. כשאת מרגישה צורך בהערכה, תגידי לו. ''וואי, השקעתי הרבה בזה, היה לי קשה ובעל זאת עשיתי. תראה מה עשיתי" ו אפילו יותר- ממש חשובה לי ההערכה שלך עכשיו, המילה הטובה.'' אפשר גם שתסבירי לו, נפשית, מה המשמעות של ההערכה שלו.
ואז הוא ידע שצריך להגיד...
בהתחלה זה יהיה מאולץ, ולאט לאט הוא ילמד לזהות את המצבים האלה בעצמו יודע מה לעשות...

למרות שלפעמים מרגיש שאם זה לא בא לו טבעי אז לא משנה, מייאש כזה..מרגישה כמו קבצנית מחמאות

כל זוג והענינים שלו.
אבל אין זוג בלי ענינים.
לכל זוג יש ת'נקודות האלה שיש בהן פער בין האיש ובאישה. פער בהבנה, פער ברגש, פער בצורך, וכו'.
ולומדים. חייבים ללמוד. אחרת בשביל מה באנו לעולם והתחתנו? לא כדי לשבת רגל על רגל...
זה קשה, העסק הזה. צריך הרבה הכרות עם עצמך, הכרות עם צרכייך, רצונותיך וכו'- במקביל להבנה והכרות עם כל הנ''ל אצלו!
אבל רק מתוך רצון משותף להבין ולהיטיב אפשר להתקדם.

שהחליטה באיזה שיעור תורה שהייתי בו לתת טיפים לכולן לחיי זוגיות טובים ;) זה שאת יכולה להיות דוגמה אישית לא רק בפירגון לו, אלא גם בפירגון לעצמך.
היא נתנה דוגמה בזה שהיא ערכה את השולחן ואמרה לו: תודה אשתי היקרה שהכנת ארוחת ערב וערכת שולחן. החמיאה לעצמה על האוכל...
כל מיני רעיונות כאלו - כשאת צריכה את המחמאה- פרגני אותה לעצמך בקול! שישמע יודע שיש מה להעריך!
אני אישית קצת פחות מרגישה בנוח לשים לבעלי מילים בפה, אבל כן דואגת לוודא שהוא שם לב: ראית איך ניקיתי את הבית? לא הרגשתי טוב היום ובכל זאת הספקתי כך וכך... ואי הארוחה יצאה ממש טעימה...
ככה אני גם לא מרגישה קבצנית מחמאות, כי אני מתארת לו מציאות/ מפרגנת לעצמי. ועשיתי עבודה שזה מספיק לי. אם הוא אחר כך מגיב תגובה שמחממת לי את הלב - זה בונוס. (וזה קורה יותר ויותר עם הזמן...)

הוא בטח עובד קשה מחוץ לבית או לומד-לדעת להעריך שהוא עושה זאת למען משפחתכם.
נניח עושה קניות-להעריך זאת,לומר תודה אולי.
שלמרות העיסוקים הרבים שיש,מצא זמן לזה.
נכון שהחלוקה של מטלות הבית צריכה להיות משותפת לשני הצדדים,אבל ההערכות הקטנות האלה,החיוך,התודה...מאוד קושרים ביניכם,מאוד מחזקים ומעודדים.
זה חשוב!

ב)יוצאים פעם בשבועיים חודש לבילוי משותף בלי התינוקת ג) יוצאים לחופשה יומיים שלוש אם אפשר בלי התינוקת
ד)מנסים לעשות חלוקת תפקידים כדי שלא הכל ישאר הפוך

זוגיות היא הדבר הכי חשוב בבית.
בלעדיה אין עבודה אין חינוך ילדים ואין תורה.
להעמיד אותה בראש סידרי העדיפויות.
לתקוע מסמרות בעניין.

העולם היום מאוד תובעני אסור שזה יפגע בקודש הקודשים של הבית!

מאוד קל להסתכל על הצד השני ולחשוב שאני מתאמצת יותר ולי קשה יותר והוא לא עושה מספיק וכל זה

אבל האמת היא ששני הצדדים מתאמצים ורוצים שהצד השני יכיר בזה ויעריך את זה

ברגע שמעריכים את מה שהצד השני עושה ולא מתחילים להשוות מי עייף יותר ומי עובד יותר נמנעים מהרבה וויכוחים שבאים מהרקע הזה

לגבי התשישות והעייפות- זה חלק משינוי הסטטוס של חייכם, אין הרבה מה לעשות אלא לקבל את זה

וללמוד למצוא זמן משותף בתוך כל זה- אולי פעם בחודש שכל אחד יצא מוקדם יותר מהעבודה ותדאגו לזמן לעצמכם או כל מיני דברים קטנים כאלה

וגם אם הזמן המשותף מצטמצם עדין אפשר לחזק את הזוגיות את התקשורת והאהבה 

 

פעם זה היה נשמע לי הזוי היום אני מבין שלא.
קובעים פגישה פעם בשבוע/שבועיים גם שיש ריב או מטלות אחרות.
כל פעם מישהו אחר מארגן משהו..
חבל שאשתי לא מעונינת...

כפי שנאמר פה זה אכן חידד לי שחלק מהותי מהשחיקה זה חוסר ההערכה ..אנסה שוב לדבר איתו על זה ולשמוע קצת יותר ממנו.
בע''ה נשתדל לעבוד על זה ומקווה ומתפללת שזה ייתן גם כוח פיזי לעשות דברים שוברי שיגרה יחד.
שבת שלום וחג שמח!

א. לעשות שבתות בבתי הארחה/מלון. היציאה מהבית משחררת. פחות לחץ של בישולים וארגונים. מארגנים תיק ונוסעים, משאירים את הבית כמו שהוא.

ב. להוריד משרה...

ג. להקל על עצמכם במה שאפשר. להביא עזרה בתשלום לכביסה, כלים, ניקיון. אם אתם עובדים כל כך הרבה, אתם אמורים להיות מסוגלים לאפשר את השפיות הזו לעצמכם.

לקבוע דרכי התנהלות בבית ישעזרו ליום יום יותר לחבר בינכם.

אין מצב שנלך לישון בלי לדבר אפילו 10 דק על מה היה היום, מה היה משמח, מה היה מבאס...

יש לנו כללים לדיונים ומריבות. איך מותר לריב ומה אסור לעשות לא משנה עד כמה אני כועסת ועצבנית

תודה, סליחה, בבקשה- משתדלים להשתמש במילים הללו כמה שיותר, על כל דבר הכי קטן. כל הזמן.

אא"א.
אני אוהב/ת אותך.
כל הזמן להזכיר. כל הזמן להגיד מילים של אהבה והערכה.


מעבר לזה מדי פעם אנחנו עושים שיתוף של "מה אני מעריכ/ה ואוהב/ת בך" או דיונים על מה שמפריע לנו
וכמובן דייטים וכו'
(מעולם לא יצאנו לטייל בלי הילדים יותר מלילה אחד)

אז זה לא שאין מריבות או פיצוצים או שחיקה או קושי.
אבל הבסיס הוא חזק. והיום יום הוא מחבר.

לגבי החוסר פירגון-תעריכי את עצמך. הטיפול בתינוק אינטנסיבי ביותר, ומשומה כל עניין ההורות מתקבל כמובן מאליו בחברה. אך למעשה לא כולם יוכלו לעמוד בלהישאר בבית ולטפל בילדים, כל אחת והקושי שלה מפריע...
להיות הורה זה לא מקצוע מוערך במיוחד בימינו. וגם לפעמים בן הזוג לא מודע לקושי ולמאמץ שבלטפל בתינוק ובבית. אולי אם הוא יצטרך כמה שעות להיות האחראי, באופן קבוע, הוא יפנים מעט מהקושי ויעריך. בינתיים תפרגני את לעצמך, תהיי שלמה עם עצמך, עם התפקיד החדש. יש סיכוי שכשאת תוקירי לעצמך תודה זה גם יגיע מבחוץ.
לגבי העייפות-מבחינה מסוימת הקושי פוחת ככל שהחודשים עוברים, העייפות היא כנראה מנת חלקנו ההורים הצעירים לשנים הקרובות, אבל בהחלט יש שיפור מאשר בחודשים הראשונים של התינוק. וגם לזכור שלגוף לוקח שנה להתאושש ממש מהלידה.
אפשר לקבוע להיפגש בבוקר כשעדין רעננים. לאחר קצת לעבודה, לשים הילדה במעון ולצאת לארוחת בוקר ביחד.
ואם יש יום חופשי משותף (שישי?) צריך להפוך אותו למשמעותי.

ובהצלחה בעבודה החדשה הצפויה, זה בטח מוסיף לכל המצב את הלחץ שלו, איך להסתדר עם כל המטלות, איך תספיקי וכו.

בעז"ה שתהיה לכולנו שנה של שלום בית, הכרת הטוב, וכוחות....

פגישה שבועית קבועה היא חובה לזוג טרי שרוצה לבנות זוגיות טובה.
טרי זה עד 10 שנים.
נדמה לי שהרבנית אסתר לבנון אמרה את זה.

בפגישה הזו מעלים הכל. מה שנעים ומשמח, ומה שמטריד ומצער.
לדעתי כדאי לקיים אותה בבית, כדי להרגיש בנוח לפתוח הכל (אני לא אתחיל לבכות לבעלי במסעדה או בפיקניק...).

וכדאי גם לקבוע זמן קבוע לזוגיות אינטימית, ולהיערך מראש (לנוח לפני, להכין אוכל טעים, משחק שאתם אוהבים...)

הזוגיות זו עבודה רצינית שדורשת זמן. וחשוב ששני בני הזוג יבינו את זה ויתייחסו בהתאם.

עדיף ככל הניתן בשנתיים שלוש הראשונות לא להיות בעבודות מאד אינטנסיביות של 10 שעות ביום וכדומה וגם אחר כך אם הולכים אז למצוא פתרונות כאלה ואחרים שיעזרו.

זה באמת אורח חיים אינטנסיבי מאוד, אולי יש אפשרות לשינוי שישפר את המצב? בנוסף, לעבוד בעבודה קשה עם ילדים כשגם הבעל לא בבית, מתי יהיה לך זמן הורות עם הילדה?

ב''ה דיברנו, מנסים למצוא נקודות לחזק בע''ה...
שבת שלום וחג שמח!