ה' בכסלו תש"פ 19:58
אני לא יכול לתאר לכם (לא באמת)
מה זה לרצות למות.
ביום שהגעתי לכלא- מה שהרגשתי באותו היום
גם אלף שנים מהיום לא אוכל להביע.
את הכאב, והזעם מהולים בתחושת הבגידה
והחוסר אונים.
להסביר לכם את מלוא המשמעות של הרצון הבוער
לא להיות קיים.
כאבחת סכין גודעת חיים- לעקור את הכאב עד העצם.
לחלל הריק והשחור שבתוכי כבר למדתי להתרגל בעל כורחי
אך לכאב ההוא לא יכולתי להתרגל בשום פנים ואופן.
זה צורב את עצמו אל תוכי בלהט רדוף שדים
שידעתי שהדרך היחידה להיפטר ממנו
היא להיפטר מעצמי.

איך אפשר להסביר?
איך אפשר להכיל?
כאב שכזה...

והימים עברו
והשנים חלפו
ולמות אמנם כבר אינני רוצה
אך גם תאב חיים- אינני.
רודף יום יום, שעה שעה אחר עוד שביב תקווה
אחר עוד רצון חרישי ללטיפת הרוח
וטיפת חיים חרישית.

ולך תסביר לאחותך שהרצון שלך לראות
את האחייניות שלך הוא הרבה יותר מרצון פשוט
של דוד.
ולך תסביר לה שעבורך זה למצוא שנית
טעם לחיים.
טעם לאושר, לתקווה ערפילית בלילה חשוך
שאף הירח לא מארח לך לחברה.

ולך תסביר להם על לילות ללא שינה
ולך תגיד להם שכבר שכחת איך להפסיק לברוח
מהם
מעצמך
מהכאב

ואין למי
ואין למה.






אולי יעניין אותך