תעני לעצמך -

מה ההשלכות של הדבר על החיים שלך?

מה יהיו ההשלכות על קשר זוגי שלך בעניין הזה?

 

לפי הכירות אישית עם הנושא, אין מניעה להצלחה בנושא הזוגי.

הייתי מספרת מתי שהייתי מרגישה בנוח אבל כן בחודש הראשון.
בתור הצד השני זה תלוי בחומרה של זה וכמה זה משפיע על התפקוד של האדם והאם הוא לוקח כדורים. מניסיון, היו בחורים שיצאתי איתם וסיפרו לי שהם מאובחנים וזה בכלל לא הורגש אצלי כך שזה לא השפיע על ההחלטה שלי..לעומת זאת היו בחורים אחרים שכן הורגש לי שהם יותר מוסכים ואז סביר להניח שבהמשך הקשר הייתי יותר שוקלת ורואה עד כמה זה מפריע לקשר ואכן ייתכן שהיה משפיע על ההחלטה.

בהצלחה!

כי זה נשמע לי שולי וזניח ביחס למה שחשוב לבדוק באמת

אבל מצד שני יכול להיות שיש לזה כל מיני השלכות על החיים שאני אולי לא לוקחת בחשבון כי לא מכירה מספיק..

בכל אופן כשמדברים על נטילת תרופות וכדורים זה כן יכול ליצור איזשהי רתיעה (לפחות ראשונית) למי שלא מכיר על עצמו..בדיוק בגלל שלא מכיר..

לכן צריך להסביר בצורה שהצד השני יבין נכון את הדברים, לא להמעיט ולגמד וגם לא להלחיץ ולנפח סתם.

בהצלחה.

אני חושבת שבדור שלנו כולם עם הפרעות קשב וריכוז ברמה כזו או אחרת.

אם את מרגישה שזה חלק משמעותי ממך מוזמנת לספר זאת.. מאמינה שהבחור ישים לב אם זה ברמה גבוהה.

ובאופן אישי איני רואה בכך שום סיבה לפסול.

הרבה בהצלחה!
תאמיני בעצמך וב-ה' יתברך.

ואף פעם לא הפריע לבחורה..

וליקויי למידה?

 

לא משהו חמור במיוחד ב"ה הם באים לידי ביטוי  בעיקר שלומדים חומר לימודי אבל אולי יכולה להיות להם השפעה כלשהי על החיים כמו נושא של סדר וארגון...

חיי היומיום
אבל לא דבר שלכולי עלמא אי אפשר לחיות איתו.

שמעתי פעם הרצאה מאחת שמגיעה מהתחום הזה, על זוגיות עם מישהו שיש לו כאלו דברים.



בסופו של דבר זה לא הפרמטר היחיד לבחירת בן זוג.

והכל בסדר
נכון שיש חיכוכים פה ושם בעקבות חוסר שימת לב /הקשבה
אבל את זה יש בכל זוגיות גם בלי Adhd
אז הכל טוב

סליחה הפרעה 😏

ולפרט את המשמעות של ההתמודדות.

כל עוד זה לא פוגע בקשר

למי אין היום בעיות קשב וריכוז??!

לא כל קושי בקשב הוא הפרעה שמצדיקה ריטאלין

כמו כל דבר בחיים גם לזה יש יתרונות וחסרונות..
זה חלק מהאישיות של הבן-אדם, לטוב ולרע!
בתור היפר-לדעתי גם אם לא סיפרו על זה בהצעה-אז כדאי בדייט ראשון. לא כי זה בעיה אלא כי פשוט זה מי שאני...

הר"מ שלי מהחמישית היה אומר שהיום כל ילד שני עם בעיות קשב וריכוז ואת השאר פשוט עוד לא איבחנו...

שאפשר לפסול על דבר פעוט כזה?

 

כתבו פה כאילו זה בקטנה, זה לא.
זה לא סתם להיות יותר קפצן או לא חזק בלימודים. יכולות להיות לה השפעות משמעותיות בחיים כמו על כושר שיפוט, קבלת החלטות, יחס לילדים בעתיד, מצבי רוח ועוד.
תלוי בדרגת ההפרעה. לצערנו אין בדיקת דם שתקבע זאת, האדם יודע על עצמו מה זה עושה לו בחיים, וגם הוא לא תמיד יכול לצפות מה יהיה איתו בסיטואציות שונות בזוגיות ובחיים בכלל.
אין הכוונה שאנשים עם ADHD לא יכולים לנהל חיים טובים ולהיות הורים מדהימים. להפך, לפעמים הקושי שלהם מאפשר להבין יותר ולחשוב מחוץ לקופסה.
בעיניי, הכדורים הם ענין יחסית שולי ביחס להפרעה עצמה.
ולשאלה האם לספר על זה, ודאי שחובה. זהו חלק משמעותי באישיות וזכות הצד השני לדעת מראש לפני שמגיעים לשלב רציני ואפילו לפני שנוצר קשר רגשי. אבל לדעתי לא מיד, אלא לתת אפשרות לצד השני להתרשם מהאדם בלי דעה מוקדמת, באופן נקי, ואחכ לתת את המידע המדוייק והאמין.

על "כושר שיפוט, קבלת החלטות, יחס לילדים בעתיד, מצבי רוח ועוד".

 

על כל פנים, לא יותר מרכיבים אחרים באישיות.

 

באופן רגיל, לא מדובר על אדם שלא יכול להקשיב רגע לזולת - שזה נתון שממילא מבחינים בפגישה, לא משנה מאיזו סיבה הוא בא.

 

למשל, אדם עם מרכיב של היפראקטיביות, יכול להיות מלא מרץ, להשתולל עם הילדים, כמו שיכול לנתב לצדדים אחרים.

 

וסביר מאד, שלא מעט אנשים שיש להם קשיי ריכוז וקשב, בכלל לא יעלו בדעתם שזה משהו שאמורים "לספר".. אולי יעלה בדרך אגב.

 

כמובן, יתכן שאגב שאלות על תכנונים, יתברר שלאדם מסוים קשה ללמוד איזה מקצוע, כי יש לו קושי ריכוז. היום יש כדורים שעוזרים להתגבר על זה.

 

אז כמו עוד הרבה דברים - העיקר האישיות והאופי. המכלול. ובתוכם אפשר לראות איך נתונים שונים שיש לאדם משפיעים עליו.

אני רואה פה היום תגובות תמהות. כנראה אנשים שחושבים שADHD בא לידי ביטוי רק בזה שקשה לשבת בהרצאה ארוכה או ללמוד למבחן...
אבל בתור אחת עם ADHD.. הבעיות התארגנות הרבה יותר משמעותיות בחיי והרבה פחות קל לטפל בהן.
כשבן הזוג מבקש שאדליק לו דוד והוא חוזר הביתה עייף והמים קרים כי כשהייתי בדרך ללחוץ על הכפתור נתקלתי במשהו אחר ושכחתי, זה מבאס. כשהוא בונה על זה שאוציא את הילדים מהגן ובסוף אני מקפיצה אותו כי לא תכננתי את הזמן כמו שצריך, זה מבאס. כשמפספסים דברים חשובים, כשלא מגישים טפסים שיכולים לחסוך כסף, כששוכחים ושוב ושוב, כשמורחים תואר סך שנים ומישהו משלם בשביל זה....
בשביל באסה ועוד באסה ועוד באסה צריך הרבה סבלנות
ושיח כנה מכבד ומשתף
והבנה שזה לא רשלנות או אופי רע אלא אתגר נוירולוגי
ושמחה בפלוסים המקסימים של היצירתיות והאהבה והאנרגיות ועוד מעלות של ADHD..

וכן, כדאי להבין מה זה כולל לפני, לא חושבת שלפסול, בסוף לכל אחד יש חסרונות... אבל כן להיות מודע, וביחד בחיים המשותפים למצוא כלים.
)ואפשר גם ללכת לריפוי בעיסוק/CBT)

מתי מספרים? כשנתקלים בזה, אי אפשר לפספס

אני חושב שהשאלה הזאת תוסיף לדיון -

אם אדם כזה צריך מישהו שאין לו את הבעיה הזאת כדי שיהיה איזון

להיות מגניב אם גם לבן/ת זוג יהיה את זה, ואז יהיה אפשר להתעופף ביחד חחח
אבל תכלס גם בתור אדם כזה יהיה לי יותר קל לקבל ביקורת או תמיכה ממשהו שנמצא במקום שלי, לצמוח ביחד מהתמודדות זהה וגם אפשר לזרום עם זה אני לא חושב שבכל מצב כזה צריך להלחם בזה או לטפל או מה שלא יהיה אפשר לפעמים קצת להיות מעופפים, וכשזה מגיע בצוותא זה יותר נחמד
ולגבי ה "צריך" לא חושב שזה מוכרח ניראה לי אפשר להסתדר בכל מצב תלוי ביכולת הכלה וברצון לשינוי למען משהו שחשוב, אבל תמיד אפשר להעדיף...

מהזה טיפול תרופתי ה' ישמור?!
ואיזה "מצבו", אנשים הפכו את זה לאיזה תסמונת או מחלה, היום כל שוני חברתי כלשהו קטן ככל שיהיה נכנס כבר לאיזה הגדרה של אנשים שזקוקים לטיפול.

אין שאלה על האופי של האנשים. אתה בטח אדם מדהים ויופי שאתה מסתכל על זה כך. אבל להמעיט מהמשמעות זה לא נכון.
ואגב, טיפול זה ממש לא משהו שמעיד על תסמונת או מחלה כלשונך. כל אדם שרוצה לפתור דברים בחייו יכול להיתרם מטיפול. אין קשר.

ולגבי התגובה השניה שלך, זה כבר נושא אחר, אמנם משיק, אבל זה כבר שרשור חדש...
כל התחום של טיפול תרופתי הוא ודאי לא מלכתחילה, גם אקמול הוא לא פרס גדול. ויש אנשים עם ADHD שהיו רוצים מאוד להעזר תרופתית ולא משפיע עליהם.
בנושא זה כמו בכל עניין, לא מאמינה בקיצוניות. יש יתרונות וחסרונות לכן ולא, אנשים שנעזרו מאוד עם תרופות וראו שינוי מדהים לטובה, ואנשים שרק סבלו מאוד, ולא נעזרו. אני עדה מכלי ראשון לשניהם.
מנסיון, הרבה שהתחילו עם התרופות הותיקות ונעלמו בגלל תופעות הלואי, מדברים נגד, וכאלו שהמשיכו במסע החיפוש לתרופות מודרניות שיש להן הרבה פחות תופעות לוואי כמו אטנט, ויוואנס, סטרטרה ראו הרבה ברכה. וגם זה ללא הכללות.
יש מחיר לטיפול תרופתי, ויש מחיר לאי טיפול.

שצריך טיפול התנהגותי, תקשורתי, ללמוד איך ללמוד עם ילדים כאלה. ריטלין לא נותן שום פתרון, אחרי כך וכך שעות פגה ההשפעה שלה ואז יש התקפי זעם וכו'.
אני עובד לא מעט עם נערים כאלה אני רואה שאין להם תאבון, אוכלים בבוקר והארוחה הבאה שלהם אחרי 12 שעות במקרה הטוב, אין להם שמחה, אין להם חיות רק כי צריך ללמוד את הבולשיט הזה של מערכת החינוך וצריך להיות בשקט בכיתה. כואב לי הלב, פשוט כואב לי.

יש אנשים שהמוח שלהם צריך קצת עזרה חיצונית, מה הבהלה?

ב''ה ההורים שלי לא הסכימו לתת לי את הסם הזה.
ברגע שהבנתי בשביל מה, למדתי יותר טוב מכולם.
עשיתי תואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה פתוחה. הייתי קצין ביחידה מובחרת שהחוסר ריכוז שם זה מוות,
וגם... התחתנתי ונולדו לי ילדים שכמעט לכל אחד מהם ניסו לדחוף את הריטלין הארור הזה, ב''ה כולם מתוקים, כולם חכמים והכי חשוב חיוניים ושמחים.

ואגב, התואר באוניברסיטה באמת מפליא מאוד, כי הפרעת הקשב פוגעת בכושר הלמידה. לעומת זאת היותך קצין ביחידה מובחרת, בלי כל קשר להערכה שלי למי שנושא בתפקיד הזה, דוקא הפרעת קשב יכולה לסייע למקצוע מסוג זה, כי רמת האדרנלין הגבוהה הכרוכה בתפקידי סיכון מפצה על החוסר הכימי בדופמין.
הערכתי על שניהם, ובעיקר על המשפחה שהקמת!

הכל בחסדי שמים.
אבל ההורים שלי גיבו אותי, האמינו בי ונתנו לי את האפשרות לקחת אחריות.
היו לי תמיד רצונות להיות במקומות מסוכנים. כשהייתי מול קצין מיון ושאל אותי מה אני רוצה, עניתי לו שאני רוצה את ההכי קרוב למוות...היה צריך חתימת הורים והם חתמו תוך כדי שמיררו בבכי.
אני לא רוצה לחשוב איפה הייתי עכשיו אם הייתי על הכדורים האלה...
באמת, אני אומר מתוך הכרות אישית עם המון נערים, תחשבו היטב לפני שאתם מתקרבים לסמים האלה.
תנסו קודם את כל האפשרויות האחרות, טיפול בתזונה, אומגה 3, טיפול התנהגותי/תקשורתי, יש כמה מרכזים טיפוליים בכל מיני ערים (שכחתי את השם שלהם, אולי תבונה?) יש להם הצלחות.

סליחה שרכבתי על השרשור, פשוט הציף לי נשכחות

בגלל שהמוח הוא שריר, אפשר לאמן אותו בדיוק כמו שרירי הידיים.
ADHD זו הפרעה נוירולוגית (שכלית).
מניסיון- אפשר להגיע תוך 15 מפגשים שבועיים
(3-4 חודשים, תלוי בגיל וברמת ההפרעה) עם ילד שלא יכל לשבת דקה בשיעור למצב שהוא יושב מרוכז 45 דקות ויותר..

אשמח לדעת

בכיוון שזהו מקצוע, אני לא יכול ללמד אותך על רגל אחת ( איך בונים גיטרה?).
בעיקרון מדובר באימון קבוצתי של פעם בשבוע, עם סטופר למשימות שנועדו להארכת טווח קשב (לזכור ברצף משימה מורכבת, כשבאמצע מקבלים תרגיל לפתירה שקוטע את חוט המחשבה.. ועוד)

מתאים גם למבוגרים.
כרגע, הקבוצות שאני מכיר הן לילדים, ומלאות עד אפס מקום..

הריטלין (ויש היום גם מקבילות, שאינן עם תופעות הלוואי שנגרמות לחלק מלוקחי הריטלין - לא כולם), אינו בהכרח "ארור".

 

אני ראיתי ילדים שזה ממש הציל אותם. גאונים שכשרונם התגלה אחרי שלקחו את "הריטלין הזה". ראיתי מישהו שאימו בתחילה התנגדה לכך - בסוף משכנעת אחרים, אחרי שראתה באיזה אופן קיצוני זה קידם את בנה.

 

יש כאלה שההבנה "בשביל מה", לא תעזור להם להצליח ללמוד. בוודאי לא בכל תחום.

 

צריך לראות עניינית, כל אחד וכל מקרה לגופו.

אפשר לראות את הדברים מזווית קצת אחרת: האם נצפה מקצר רואי להסתדר בלי משקפיים / עדשות מגע? מכבד שמיעה להסתדר בלי מכשירי שמיעה? הריטלין

במקרים רבים הריטלין הוא לא פחות מקרש הצלה - בלימודים וגם בהיבטים אחרים.
דווקא ההימנעות ממנו יכולה לפעמים להיות 'ארורה' ולהרוס.
הפסיכיאטר והנוירולוג ד"ר אמנון גימפל חיבר ספר "אימון מוחי לריפוי הפרעת קשב וריכוז" וייחד בו פרק להשפעת ההפרעה על חיי מבוגרים ועסק בו בהשפעה על חיי משפחה ועל יחסים בין-אישיים. ההשפעות של ההפרעה - מפריעות בחיים. הפיזור המאפיין אותה עלול לגרום תקלות לא מעטות. בן הזוג עשוי לחוש פעמים רבות ש"לא אכפת לו / לה שהדבר הזה חשוב לי" ולהיפגע מאוד.
אין אנשים מושלמים, אבל כשיש קושי מוגדר כדאי להבין מהו, לדעת עליו יותר ולהיות ערוכים לקראתו (ואפילו תהיינה הפתעות...).
לפסול - לאו דווקא (וכדאי לדעת שהסיכויים שהילדים יירשו זאת במטען הגנטי). לדעת מה פירוש התופעה ולהיות מוכנים - מוטב.
טאטוא מתחת לשטיח ודאי לא יועיל.
בהצלחה.

בעוד שאדם כבד ראייה או שמיעה אינו יכול להסתדר ללא המשקפיים/מכשירי שמיעה, אדם בעל הפרעת קשב יכול ללמוד להתמודד ללא טיפול תרופתי, למרות שככל הנראה , כילד, לא יגיע להשגים לימודיים כפי בני גילו. וגם תפקודו היומיומי ללא קשר ללמידה - ייפגע.
כאן נכנסת שאלה הרבה יותר רחבה: מה ההישגים שאנו מצפים מילדינו? האם כולם צריכים ללמוד אותו דבר? האם הורים יכולים לקבוע עתידו של ילד ע"י מתן או אי מתן תרופות לשיפור הקשב? באיזה גיל ילד מוכן להחלטה עצמית בנושא? ובכלל, מחיר מול תמורה, שיקולי רווח והפסד.
אין תשובה אחת.
ילד שמבחינה חברתית מצפה לגדול בתורה, כמו בחברה החרדית למשל, (ובלי להכליל), או שבחברה אחרת, האקדמיה תופסת מקום רב, וירצה להיות בעל מקצוע חופשי ומלומד, ושתחושת הערך העצמי שלו עלולה להיפגע אם לא יצליח כמו כולם, אינו דומה לילד שצורת הגידול שלו פתוחה, ולומד בבית ספר המכיל את קשייו, ובעתיד שלו יוכל להיות בעל מקצוע שאינו דורש ריכוז ולמידה כל כך.
כל מקרה לגופו, וכל אדם לנפשו.

זה נסיון קשה ומאתגר מאוד מאוד מאוד מאוד.

 

להכנס למערכת יחסים כזו רק אם מעוניינים בללמוד ולהתייעץ עם מומחים בענייני שלום בית, הרגלי חיים וכו',

המפתח לנישואין טובים (בכללי ובפרט כשנוסף אתגר נוסף מבחוץ), הוא לדעת מראש שתצטרכו עזרה ולא לדחות בלקחת אותה.

 

 

יש בזה המון מעלות טובות וחשובות שאפשר די בקלות לראות אותן על האדם עצמו, אבל לגבי האתגרים:

זה משפיע על התנהלות הבית, על הפרנסה, על תקשורת זוגית על כל הכלול בה, וצריך לקחת את זה בחשבון.

 

ממליצה ממש לשוחח עם יועצים לזוגיות ועם יועצים לענייני קשב וריכוז (ממליצה מאוד על פגישה עם אישה מנווה דניאל בשם אביגיל גימפל)

אבל לקחת בחשבון שיש לזה השלכות.

מה שאומר שייתכן מאוד שגם חלק מהילדים יסבלו מההפרעה. וקשה לגדל ילדים עם הפרעת קשב. מניסיון. עם זאת, לא הייתי מחליפה את בעלי בשום מצב כי הוא פשוט בונבון טוב לב וחרוץ. אבל כן כעסתי שהוא לא אמר לי על זה לפני החתונה, כי הוא חשב שזה לא רלוונטי, וכשהגיעו הבעיות עם הילדים, זה מאוד הכאיב לי. גם הם מתוקים ברמות, אבל בהחלט התמודדות לא פשוטה.