מזכירה שיש פה נשמה מאחורה, רגיש לה העסק, אז קחו נשימה לפני שמגיבים... טוב? טוב.
יופי. תודה לכם
אה ואשמח שרק מי שקרא/ה עד הסוף יגיבו.
אז ככה -
למה לבנים יש מוסדות ומסגרות מובנות בהגדרה לגדילה רוחנית, שאם הם ירצו הם יכולים להישאר בהם ולהיבנות מבחינה דתית עד שירגישו שיש להם בסיס רציני והם יציבים לצאת לעולם או להתגייס,
ולעומת זאת אצל בנות יש יציאה לעולם בום טראח.. שלום לחיים היפים.. שירות לאומי, לימודים, אולי יש שנת מדרשה אבל זהו, לא מעבר...
אז נכון שיש מסגרות צדדיות והגדילה הרוחנית היא לאורך כל החיים, אבל זה כ"כ אחרת לברר כשזה במקביל לעוד מליון תחומים אחרים שעוסקים בהם במקביל.
למה זה בנוי כך מלכתחילה שאין תקופה בחיים של האישה שבה היא גם בונה את עולמה התורני?
למה אין שום מסגרת לבנות שזה מה שעושים בה בלי שום דבר אחר שמעסיק?
שמעתי כמה פעמים שזה אופי האישה, שהיא פחות זקוקה לזה מגבר כיוון שהיא רוחנית מטבעה.
אבל אני קצת לא קונה את זה כי תכלס כ"כ הרבה בנות יוצאות לשירות לאומי ישר מהאולפנה וחוטפות וואחד כאפה לפנים..
הגיל הזה של אחרי התיכון בעיניי הוא הוא גיל ההתבגרות על אמת, שהאדם מתעצב ומתבסס, וזה אבסורדי בעיניי שבשלב כ"כ קריטי ומבלבל, יוצאים לחיים ומתמודדים איתם בפול גז כשלא בהכרח יש כלים נכונים ובסיס יציב דיו להתמודדות.
לא, אני לא חושבת שיפתחו ישיבות לבנות, זה גם לא מה שמבקשת.
תכל'ס גם לא מצליחה לדמיין את העולם מתנהל אחרת.
אז לא יודעת מה מנסה לומר בעצם.
אולי סתם לשתף בתסכול שמרגישה שמתערער לי העולם הדתי ומבאס אותי שלא הייתה לי הפריוילגיה לשבת כמה זמן שאני רוצה ואצטרך, כדי לדייק ולברר ולבנות את העולם התורני שלי כמו שצריך.
ומקנאה בבנים שיש להם את האופציה, מתי וכמה שרק ירצו.
באמת לא מבינה למה כאילו בנים צריכים את זה ובנות לא? זה באמת לא נצרך? או שזו טעות שצריכה לבוא על תיקונה?
ומתוסכלת, שאחר כך בדייטים אני לא נחשבת מספיק דוסית,
בעוד שברצון שלי, אני רוצה להיות בערך בשמיים אם לא יותר,
אבל בהווה אני עדיין מחפשת ועוד לא שם למראית עין, וזה לוקח זמן לבנות את זה כי זה במקביל לחיים עצמם ולא בתוך חממה,
והחיים עצמם מבלבלים ממילא, ועוד יותר מבלבלים לאדם שתועה בדרכו.
ואז בחור שיושב ולומד תורה רציני, או גם אם לא לומד כל היום כי זה לא מתאים לנפש שלו, אבל בעל יראת שמיים וברמה תורנית כמו שאני רוצה -
לא רוצה אותי כי אני לא מספיקה לו איך שאני כרגע, בלבוש, בדיבור, אני פתוחה מידי, מעורה מידי בעולם הזה בשבילו. (שזה לגיטימי, כן?)
אבל איך? איך למען ה' אני אמורה להצליח להיות דוסית כשלא היה לי זמן סטרילי ונקי מרעשים חיצוניים כדי לסדר לעצמי את הנשמה ולהיבנות בלי השפעות מבחוץ?
אם הבירור נעשה תוך כדי הבלאגן עצמו?
מעניין לראות מה היה קורה אם בנים היו יוצאים ישר לעולם אחרי י"ב... איך הם היו מתמודדים.
תכל'ס אפשר לראות את זה לפעמים על חבר'ה שעושים צבא בלי שום מסגרת תורנית לפני ובצבא יורדים מבחינה תורנית.
מרגישה שאין מספיק הבנה להתמודדות הזו של בנות עם היציאה לעולם ללא מסגרת שמלווה ובונה קומה רצינית בנפש לפני. שלא מבינים איזה קשה להגיע ליישוב הדעת בתוך כל הרעש.
ועשיתי מדרשה ולא, מדרשה לא נחשבת מבחינתי כמקום שמספיק לזה, לפחות לא עבורי.
יש אנשים שלא מספיקים להם כ-10 חודשים שמתוכם חודשיים זה בין הזמנים, לביסוס.
מבחינתי זה די הציף לי הכל ולפני שהספקתי לעשות סדר ולתת תשובות לעצמי, כבר יצאתי לעולם חזרה כשהכל מאוד נוכח ומוצף ובאיזשהו מקום זה רק סיבך יותר.
ויודעת שיהיה מי שיאמר שגם בנים אחרי הישיבה לא יציבים תמיד, זה נכון, אבל הנקודה היא שאם הם רק ירצו להתחזק יש להם מסגרות שיוכלו להיכנס אליהן חזרה תמיד (כולל, ישיבות וכו), או מסגרת שהיו בה ומלווה אותם גם בחוץ.
לבנות אין משהו מובנה, אשכרה אין.
הן צריכות ללמוד ליצור את המסגרת לעצמן ולעיתים אפילו לייצר אותה ממש מאפס.
נכון שלפעמים חתונה יוצרת את המסגרת אבל גם בזה יש תקלות:
1. בסוף זה מסגרת של הבעל, ישיבה זו לא באמת מסגרת תומכת לאישה לדעתי. למעט אולי כמה ישיבות מיוחדות שמבינות את הצורך של הנשים ובאמת משקיעות בקהל האברכיות בצורה רצינית.
2. קצת קשור לסעיף הקודם - אולי פעם ישיבה היוותה מקום מספק והעולם הרוחני של האישה היה מבוסס על זה של הבעל, והאישה הייתה מתמלאת רק מלראות את הבעל שלה לומד. זה עדיין נכון במידה מסויימת, כמו שחברה מתוקה מדבש אמרה לי פעם שלראות את בעלה רוקד ושמח בש"ת כ"כ משמח וממלא אותה בכוחות לתת לו להמשיך לשבת ללמוד. עם כל זה, בהרגשה שלי, כיום, הרבה נשים זה כבר לא מספק ויש צורך במשהו מעבר, שלא נסמך רק על התורה של הבעל.
3.זה לא יעיל לרווקות. (אולי זה מסביר קצת את השאלה שנשאלת פה הרבה על לבוש וצניעות של בנות)
אז איך אפשר לבנות בסיס ככה? בתוך החיים? כשהם רצים ככ ככ מהר?
אני לא מספיקה למצמץ וכבר יש משהו חדש לעמוד מולו.
וזה נפלא, באמת. העולם נפלא. ואני אוהבת את החיים. הם מרתקים ומלאים בטוב.
פשוט לפעמים מרגישה שהיתי רוצה לצאת לחל"ת מהעולם ומכל הרעש,
להתנתק וללכת למעין 'טיול אחרי הצבא' באיזה בית מדרש, בלי להתחשב בכלום,
לחפש ולבנות את עצמי וללמוד בלי זמן מוגבל ומוקצב של שנה, ובלי דברים אחרים על הראש שמטרידים. לזכות להכיר גם את התורה ממקום עמוק באמת.
אבל אין לי איפה, אין מסגרות כאלה לבנות דתיות שבאמת מובנות לזה.
וגם ובעיקר אופי החיים של האישה לא בדיוק מאפשר עיסוק טוטאלי של שנים בבניין הרוחני והאמוני.
וזהו, זה כואב לי.
זה כואב ללכת לאיבוד, ועוד בלי מקום תומך שמהווה בית רוחני.
נ"ב 1: לא נכתב ממקום פמיניסטי שחושב שמזניחים את העם הנשי, לא מבקשת להיות רבנית וכל היום ללמוד תורה
אז במטותא מכם נא לא לקחת את התשובות לשם..אעריך זאת מאוד
נ"ב 2: לא נכתב ממקום מדוכא שחושב שהעולם מקום נורא לחיות בו. אני יודעת שהחיים בעולם נפלאים על כל אתגריהם ועם זאת חושבת שיש צורך בבסיס כלשהו כדי לצאת ולחיות אותם בטוב ובשמחה.
לא ידעתי לאיזה פורום לשייך את זה, העליתי פה מלא נקודות...
בהתחלה רציתי צעירים מעל 20 אבל איכשהו בסוף זה גלש לי לענייני חתונה,
ותכלס הרצון הזה לשבת ולהעמיק את העולם האמוני שלי, והתסכול שאין לבנות מסגרת המאפשרת בנייה הדרגתית ועמוקה יושב לי על הנשמה בעיקר כי רוצה להתחתן ולבנות בית בדרך חיים מסויימת וכואב לי החוסר יציבות בעבודת ה' והפער בין איפה שרוצה להיות לאיפה שנמצאת.
ומפחדת שאי אפשר להתחתן ככה או שלא אמצא מישהו ברמה תורנית כמו שרוצה, אז שייכתי לכאן.
אולי יהיו כאן כאלה שיבינו, יזדהו, אולי גם יהיה לכם עצות או דברים חכמים לומר... אני אשמח לשמוע!
בכ"א, תודה רבה למי שקרא עד כה. מוערך בעיניי.
אל תרצו בשביל אחרים.
אתם לוקחים להם את הרצון וזה פשוט לא