החברה עושה את זה אוטומטית.
החל מלקרוא להם ״התאומים״ ולא בשמות שלהם, דרך זה שמחלקים דף אחד להורים בגן (זה שולי, אבל זה עושה משהו), ושלא נדבר על מתנות מהגננת... (אבל לשלם כפול תמיד מצפים
).
וזה ממשיך עם השוואות של הוא יותר יפה, אבל הוא יותר חכם. הוא יותר חברותי, אבל הוא תלמיד יותר טוב וכו׳ וכו׳ס
יש דברים שהם בלתי נמנעים, וגם אי אפשר לחנך בלי סוף את החברה.
אבל זה עושה משהו ההתייחסות התמידית הזאת למישהו כחלק מצמד. כאילו כל אחד הוא רק חצי בן אדם...
וזה גם אצלינו, ההורים..
הרבה יותר חמוד לצלם אותם ביחד מאשר כל אחד בנפרד.
הרבה יותר נוח שיהיו להם בגדים משותפים במקום למיין ולהתחיל לזכור מה של מי.
הרבה יותר נוח שיהיו באותו גן מאשר לאסוף ממקומות שונים.
וכו׳ וכו׳.
בעייני, לא נכון גם להפריד ״בכוח״. מה לעשות? הם באמת לא אחים רגילים... יש לזה ייתרונות וחסרונות.
אבל אלה איזונים עדינים וצריך כל הזמן להיות קשובים לצרכים של הזוג הספציפי.