אני זוכרת שעל הבת הראשונה שלי גם הרגשתי אותו דבר.
ידעתי שהיא מבינה אז ציפיתי ממנה גם לעשות מה שאומרים לה.
עכשיו השלישי שלי בגיל הזה, אני לגמרי לא מצפה ממנו להקשיב להוראות בצורה כזאת.
ברור שאני מדברת איתו המון, מזהירה אותו כשעושה משהו מסוכן, מזמינה אותו לאסוף איתי צעצועים אחרי ששיחק, וכו', אבל לגמרי לא מצפה ממנו לעשות משהו רק כי אני אמרתי.
זה לא רק עניין של הבנת השפה, זה הרבה מעבר לזה.
איך שאני מרגישה, ומקווה שמנסחת בצורה ברורה מספיק - בגיל הזה ילד לא יעשה משהו כי אני אמרתי, אלא כי רוצה להיות שייך, להיות קשור, ולכן אם כולם אוספים והוא מרגיש שזה כיף אז הוא יאסוף, ואם זו הוראה שנתתי לו והוא כרגע במצב רוח של משחק אז אין סיכוי שהוא יעשה את זה, לא כחוצפה או כחוסר הקשבה אלא כי הוא פשוט לא מבין שיש סיבה שהוא יצטרך לעשות את זה.
אני אפילו לא חושבת שנכון להגיד לעשות משהו ואז להתעקש כדי לעמוד במילה שלי. אני מזמינה אותו, אם לא מתאים לו אז אני עוברת למשהו אחר. מבחינתי עוד אין מקום לכעס בגיל הזה ופשוט מראש אני לא נכנסת לעימותים.
(ושוב, זה עם ילד שלישי. עם הראשונה בהחלט כעסתי כשלא הקשיבה, וציפיתי ליותר, היא הרגישה לי מספיק גדולה אז. היום אני יודעת שכמעט תמיד או אולי אפילו תמיד זה היה מיותר).
ובמשפחתון זה ברור שיהיה שונה לגמרי. זה לא אומר עלייך שום דבר. זו מסגרת שכולם עושים ביחד, זה דמות אחרת וסביבה אחרת. גם אצלינו הוא אוסף הרבה יותר כשהוא במשפחתון, ומקשיב יותר יפה לסיפורים, ומקפיד להתפלל כל בוקר...
בית זה אחרת, ולא מצופה שיהיה כמו משפחתון.