י"א בתשרי תשפ"א 16:52

מנהלים-אשמח אם לא תעבירו לפורום אחר. למרות שאולי זה לא הכי מתאים לכאן.

 

שלום,אני רוצה להתייעץ איתכם לגבי מצב משפחתי בתוך הסיטואציה של הקורונה.

יש לי אח מאובחן עם סכיזופרניה מגיל 15,כיום הוא בן 35 .

הוא היה גר בדיור מוגן עד לפני מספר שנים ואחרי זה המצב שלו הפך ללא יציב עם חרדות ומצבים של לחץ .

אחרי זה הוא ברח מהדיור מוגן שלו כי היה לו שם פחדים וחרדות והוא עבר להתגורר אצלנו.

בערך 5 שנים הוא הולך וחוזר מהדיור מוגן לבית שלנו. ניסיתי להסביר לאמא שלי שהחיים לא יכולים להמשך כך.

זה כולל הרבה חרדות,וויכוחים קולניים,ולעיתים גם מצבים קיצוניים אף יותר. (לא אלימות פיזית) בכי, צעקות, ועוד דברים כדוגמת זה.

מיותר לציין שבסיטואציה של הקורונה והסגר המצב בבית הפך לקיצוני הרבה יותר. הוא לא יוצא לשום מקום גם בגלל חרדות שלו מהקורונה וגם בגלל שאני וההורים בקבוצות סיכון,הוא היה רוצה לצאת אבל ברוב הפעמים ניכר שהוא עומד על זה שהוא מפחד לצאת.

לפני כן היה יוצא קצת לשתות קפה וספרייה,אבל לא יותר מיזה.

 

אמא שלי במשך שנים התעקשה שהוא יחזור לדיור מוגן למרות שאמרתי לה שזה לא הפתרון , ובערך כל כמה לילות הוא היה בוכה לנו בטלפון שנסכים שהוא יחזור.

אמא שלי כמובן התקפלה תמיד. וככה המצב השתמר,ואז הגיע הקורונה שהשביתה לחלוטין כל פתרון אפשרי..

אני ואחותי במצב קשה נפשית, וניכר שההורים מפחדים מאוד מהסיטואציות האלה. ובכל זאת במשך שנים אמא שלי התעקשה שהפתרון הוא להחזיר אותו לדיור מוגן ו"שינסה לחזור ולהתגבר" . ברור שהבנתי שזה לא יתן כלום ורק יחמיר את המצב. עם השנים המצב שלו נהיה יותר ויותר נפיץ. וכאמור עכשיו כשהקורונה כאן המצב הפך בלתי נסבל. בחוץ סגר-ואנחנו בבית נעולים. עם מצב כזה.

 

המטפלים מהדיור מוגן שמעו כל הזמן על המקרים בבית. וגם דיברו עם הפסיכיאטרית שלו. 

לאחרונה החליפו לו פסיכיאטרית והיא אמרה לו שאם הוא מאיים בהתאבדות היא יכולה להוציא הוראה שיביאו אותו לשלוותה עם אמבולנס. הוא לא אחד שיתאבד,אבל מיותר לציין שהמצבים האלה פוגעים בנו נפשית. 

 

כרגע אני ואחותי אובדי עצות. ההורים שנים לא עשו כלום וגם לא נראה לנו שהם יעשו משהו.

זה לא שאמא שלי לא מבינה את המצב,היא אמרה לי הרבה פעמים שאני זורה להם מלח על הפצעים בהתייחס לזה שאמרתי לה "כל השנים אזהרתי אתכם ולא עשיתם כלום" . עכשיו במצב של הקורונה הדברים הפכו מסובכים בהרבה. גם פחדים שלו וחרדות שלו לעבור אולי להוסטל. וגם קבוצות הסיכון בבית שעדיף שכמה שפחות יסתובבו בחוץ. הוא יכול לחזור לנו גם מההוסטל. (למרות שהוסטל זה אחרת מדיור מוגן שם יש צוות מטפל וכדומה,ובכלל שיקום של הבנאדם. זה ברור שהוא לא מתאים לדיור מוגן)

 

חשבנו אני ואחותי,לפנות לרווחה. או משהו בסגנון.

מישהו מכיר מקרה דומה? מה ניתן לעשות? אשמח לעזרה אנחנו ממש נואשים.

תודה

י"א בתשרי תשפ"א 17:31


י"א בתשרי תשפ"א 17:41

אני מרגיש שהמצוקה לא ממש הובנה מהדברים שלי.

ניסיתי לערוך ללא הצלחה. מוסיף עכשיו גם קצת בתור פריקה..

 

מנסה להוסיף קצת שתבינו את הסיטואציות. למשל הוא שומע צפירות של מכוניות בחוץ קרוב לבניין שלנו,והוא מסוגל לשתוק ולהיות עם החרדות שלו ופתאום לתת צרחה. וכולנו קופצים. או למשל להיות בשקט ואחרי ריב קטן איתנו הוא שותק המון זמן ופתאום משום מקום נותן כזו צרחה שאם אני אגיד שכל הבניין רועד זה יהיה "נעים מידי" לצרחה הזו. משהו מאוד מחריד. כאילו בלי קשר לכלום. שתיקה שתיקה. ואז צרחה איומה מתמשכת בערך 5 שניות. היו פעמים שחשבתי "אוקי זהו. עכשיו מישהו מהשכנים בטוח הזמין משטרה" . ולא. אף אחד לא מזמין ולא עושה דבר. היה גם הפלת כסאות על הרצפה למרות שזה מקרים די נדירים אבל גם זה קרה מספר פעמים..

 

חשוב לציין שזה לא מישהו אלים מטבעו. 

הוא מאוד מחושב ומדבר ממש חכם לפעמיים. אבל המחלה עושה את שלה..

למשל אחרי סיטואציה שקרתה לפני שעה בערך . כרגע הוא מדבר רגיל ומפוקס ורגוע ..

מה שנותן לאמא שלי עוד "זמן אוויר" ...היא פשוט לא מבינה שאם היא לא תגיד "סטופ" זה לא יפסק.

י"א בתשרי תשפ"א 18:29

בגלל שהחליפו לו פסיכיאטרית והיא שמעה על כל המצבים בבית היא

העלתה לו מינון של כדור מסויים. בד"כ הוא היה חוזר לדיור מוגן ואז שוב לבית אז המצבים לא היו בתדירות גבוהה.

אבל בגלל הקורונה והסגר,המצבים החמירו ואמא שלי עם המטפלת של הדיור מוגן החליטו לספר יותר לפסיכיאטרית ולהבהיר לה את הקושי . המטפלת אמרה לפסיכיאטרית שאמא שלי התבטאה ש"היא קורסת" .. 

אז כאילו זה ידוע לגורמים המטפלים שלו . הוא אפילו אמר במפורש למטפלת שלו אחרי שהוא נלחץ ממשהו ש"אני הולך להתאבד" ואז היא אמרה לו שהיא מחוייבת להעביר את זה לפסיכיאטרית. ודווקא שהיה לו תור קרוב דחו לו את זה כי היא נכנסה לבידוד..

 

השאלה באמת אם אי אפשר להכריח בנאדם ,עם עובדת סוציאלית או משהו לעבור לדיור במקום אחר..

כלומר,ההיגיון שלי אומר לי שכן ועל אחת כמה וכמה בסיטואציות של מחלות נפש.

יש מצבים שהוא אומר שהוא לעולם לא יעבור להוסטל ויגור איתנו כל החיים,ויש פעמים שהוא אומר שאם אמא שלנו תחליט להוציא אותו אז הוא יצא לדיור אחר. אמא שלי מאוד רוצה. הבעיה שהיא מסוג האנשים שמושכים דברים וקונים את ה"שקט" הזמני. אמרתי לה במשך שנים את הפגיעה בנפש של כל בני הבית מהסיטואציות האלה..ורק לאחרונה בגלל הסגר והמצב הבלתי אפשרי , ניכר שירד לה קצת האסימון, היא אמרה לי "אל תחשוב שאני רוצה שהוא ישאר פה" היא אמרה הרבה פעמים שהם הולכים ומתבגרים ורוצים להחיות את החיים שלהם גם. הבעיה היא שהיא אחת שקונה "שקט" זמני...היא לא אחת שתקח יוזמה לדבר ולהזיז דברים בכח..והיא כל הזמן מתחרטת על זה כשמגיעים למצבים גרועים.. ואחרי זה חוזר חלילה , למרות ההפצרות שלי ושל אחותי שחייבים כאן גורם יותר חזק מאשר פסיכיאטרית שלו או מטפלות של דיור מוגן...

 

 

י"א בתשרי תשפ"א 18:35

אז התשובה היא לחלוטין לא..המינון שהיא העלתה לו לא שיפר בכלל את המצב..

רק בהתחלה קצת..אבל אחרי שבוע ומשהו הכל חזר למצב הקודם

י"א בתשרי תשפ"א 23:14
נכון, זה בעייתי מאוד בתקופת הקורונה, אבל אין לי רעיונות אחרים. כי רק באישפוז פסיכיאטר ופסיכולוג יכולים לעקוב מקרוב אחרי המצב שלו ולהתאים לו תרופות/ מינונים אחרים. בהוסטל זה לא יקרה.
י"א בתשרי תשפ"א 23:16
אני יודעת, על מה אתה מדבר וזה באמת קשה.

אולי אתה ואחותך צריכים איזשהו טיפול לעצמכם. אולי יש משהו לבני המשפחה של החולים.
י"ב בתשרי תשפ"א 00:04
עבר עריכה על ידי בורא שלום בתאריך י"ב בתשרי תשפ"א 00:16

רק ניכר שעם השנים המצב שלו מדרדר ואף אחד לא עושה כלום.

החרדות שלו הולכות ונהיות יותר ויותר קיצוניות. על דברים שטותיים. זה יכול להיות משהו שהוא יקרא עכשיו באינטרנט או דברים הזויים של לשאול כל יום איזה יום היום שלא לטעות בתרופות וכל מיני דברים כאלה. או למשל אם הוא בחרדות (מה שקורה המון המון פעמים במשך היום) אז כל הבית על קוצים. הוא מבקש מאחותי להיות בשקט והבית נכנס לסיחרור. ממש אסור לדבר גבוה או לצחוק ..השבתה של הכל פשוטו כמשמעו. אם ידליקו רדיו לשמוע חדשות הוא יבקש ישר לסגור או להנמיך. הכל מתנהל לפי המצבים הנפשיים שלו.

ברור לי שהוא צריך אשפוז. אבל בפעמים הקודמות לפני הקורונה כשהוא ביקר בשלוותה הפסיכיאטר שואל את אבא שלי אם קרה משהו בבית אבא שלי עונה לו שלא. הם פשוט הסתירו הרבה דברים וגם עכשיו אני לא בטוח עד כמה הם סיפרו את כל הדברים באמת. אמא שלי יודעת שיאשפזו אותו ופשוט מעלימה מידע. ואנחנו סובלים. למען הדיוק,היא דווקא מבינה שכלו כל הקיצים וגם סיפרה מצבים מסויימים אבל ניכר שהיא מקפידה לא לספר הכל כי היא לא רוצה שיאשפזו אותו וזה כל כך אבסורדי. כי המצב שלו רק מדרדר עם הזמן. היא טוענת כרגע שאם לא הקורונה היא היתה מכריחה אותו לעבור להוסטל...

למשל היה פעם ,בעצם כמה פעמים,שהוא שפך תה על עצמו על היד קצת. ואני בטוח שהיא לא סיפרה את זה לאף גורם עד היום חוץ מיום אחד שהגיעו מים עד נפש והיא זרקה את זה למטפלת מהדיור מוגן היא נדהמה היא ישר אמרה "מה? מה הוא עשה??".. אבא שלי אפילו לא בתמונה,עונה תשובות מאוד הזויות לצערי..הוא מהאנשים שלא מעורבים כל כך במה שקורה בבית וזה מתסכל. ואנחנו בתווך,רואים את המראות ושומעים את הקולות..ונהרסים לאט לאט..

 

אמרתי לאמא שלי, מה עדיף לך שהוא יתאשפז או שכולנו נסבול ואז הוא יתאשפז במצב קיצוני שלא יהיה לך שליטה עליו?.

ניכר שהסגר הזה והמצב הקיצון הזה שינה לה משהו במחשבה. אבל בינתיים זה לא התבטא בכלום. אמרתי לה,תתקשרי לפסיכיאטרית תתייעצי איתה! כאילו אני מדבר לקיר. רק רוצה שאני אהיה שוטר כל היום ויעזור לו נפשית. כאילו שאנחנו כאן מבריאות הנפש. היא לא מפנימה שצריך כאן מעשים קיצוניים.

 

לכן שאלתי,עם מי ניתן לדבר בכדי לקבל עזרה חיצונית? עם עובדת סוציאלית? הרווחה?

במקרה כזה שהאמא פשוט לא משתפת פעולה. והיא סובלת ושנים אומרת לי שהסבל שלה ענקי. אז למה את מחכה? לא ראיתי אדישות כזו בחיים שלי. כמה אפשר לסבול בכדי להגיד "עד כאן" . סליחה על האריכות זה פשוט תסכול של שנים..

י"ב בתשרי תשפ"א 00:59
יש דעות קדומות או פחד מפני אישפוז.
בתקופת הקורונה פתחו הרבה מוקדים בעיריות שאפשר להתיעץ בנושא של לחץ נפשי, חרדות וכו. אולי תמצא טלפון ותתחיל משם, והם כבר יפנו אותך לאן שצריך.

בן כמה אתה? יש מצב שאתה בעצמך מתקשר לפסיכיאטרית של אחיך ומדבר איתה?
ומי האפוטרופוס שלו - אימא? אם כן, אי אפשר לעשות כלום בלעדיה, אם אין סכנת חיים.

אני לא יודעת בן כמה אתה ומה המצב שלך בחיים. אולי עכשיו זה בעייתי, אבל כנראה היית צריך לעזוב את בית הוריך. אתמול.
ולמצוא ייעוץ/ טיפול כלשהו שמיועד לבני משפחה של חולי נפש.
י"ב בתשרי תשפ"א 19:41

ותמיד הדגישו לנו שאם אם אין סכנה לעצמו או לסובבים אותו אז לא יכולים לאשפז בכפייה.

הבעיה שלי היא שרציתי לעבור לפני החגים אבל זה גם היה אחרי המון פחדים בגלל הקורונה ובגלל שאני בקבוצת סיכון.

אמא שלי שיכנעה אותי שהחגים זה לא הזמן המתאים לצאת. ונשארתי. 

תמיד רציתי לעזוב כאן אבל הבעיה שזה גם עניין כלכלי,

כשרציתי לצאת ההורים אמרו שהם ישלמו עלי העיקר שיהיה לי שקט נפשי בחוץ..

אני יודע שעדיף לי פשוט לצאת ואני אומר את זה גם לאחותי,עדיף לנו לא להשאר כאן.

 

אמא שלי באה בטענה לאחותי שהיא זורקת לו מילים ומתווכחת איתה.

במקום להגיד,יש כאן בעיה שלמה שלא טיפלתי בה. זה מתסכל מאוד. 6 שנים בערך ועד היום שום דבר משמעותי.

 

אבל באמת השאלה שלי,לפי החוק,

האם אין אפשרות להוציא צו למישהו שמסרב להיות במסגרת שמתאימה לו וזה פוגע בבני הבית?

כלומר,אם אני היום מעל 18 וההורים שלי רוצים להוציא אותי הם לא חייבים לי כלום. 

למה כאן אף אחד לא מבהיר להורים שלי שאתם בכלל לא חייבים חוקית להחזיק אותו? אחי הוא אחד שאם יגידו לו שזה החוק ויוציאו צו הוא יגיד שלום וילך. ממש ככה,הוא ישלים עם זה כי לא תהיה לו ברירה. הוא תמיד אומר "אם יכריחו אותי אני אעזוב" . זה מאוד מסתכל שהפתרונות שעובדת סוציאלית מציעה למקרים בבית זה להזמין משטרה. כאילו מה? הבנאדם עם מחלת נפש מזה יתן? למה שלא תתנו הצעה קונקרטית של כפיית יציאה לדיור אחר?

 

שלא ישתמע מהדברים שאני להוט שהוא יצא בגלל שנמאס לי ממנו.

אני האחד שהכי עוזר לו בבית עד השעות הקטנות של הלילה שיחות עידודים,עד שנפל לי האסימון

שאני אחד הגורמים למצב להמשך. אני "מכבה השריפות" וככה המצב משתמר ולא מתקדם לפתרון מעשי.

 

י"ב בתשרי תשפ"א 01:20
בן כמה אתה?
יש זמנים שאפשר לדבר נורמלי עם אחיך?
מה איתו? הוא מבין שהוא צריך עזרה? הוא רוצה עזרה?
א"א לכפות עליו אשפוז אם הוא לא מסוכן באופן מוחשי לעצמו או לאחרים.
למי יש השפעה על אחיך?
אמא שלך נשמעת מאוד מעורבת רגשית, היא צריכה מישהו מבחוץ שיעזור לה לבחון את המציאות בצורה יותר שכלית-
למי יש השפעה עליה? דודה? שכנה? ולמה היא כ"כ מפחדת מאישפוז? היו חוויות טראומתיות בעבר מאישפוזים? היא נשמעת כמו אישה שצריכה המון תמיכה בעצמה. מי תומך בה?
יש עמותה שאני לא זוכרת את שמה שמייעצת למשפחות של מתמודדים, תעשה חיפוש בגוגל.
י"ב בתשרי תשפ"א 19:46

כן אפשר לדבר איתו בהיגיון,הוא יכול להשמע הכי חכם בעולם

ולפעמיים אומר גם דברים מאוד לא הגיוניים.. 

זה לא מישהו שכל היום צועק וכאלה. אבל כשזה בא,זה מאוד מלחיץ,ומסחרר את כל הבית..

לפני הקורונה המצבים האלה קרו אחת לשבועיים . עכשיו זה כמעט כל יום או יומיים.

 

לגבי אמא שלי,

נראלי לי שהקורונה והסגר שינו לה את המחשבה.

ניכר בתשובות שהיא עונה לו שפשוט נמאס לה. והיא מבחינתי הכי אדישה שיש.

מעולם לא נתקלתי בדבר כזה. היא פשוט קנתה שקט בזה שהיא הכריחה אותו לחזור לדיור מוגן כל פעם מחדש.

ואז בכי בלילה בטלפוון ו5 בבוקר הוא כבר דופק בדלת. כמה בנאדם יכול להיות אדיש או חסר הבנה של המצב?

את 6 שנים לא מצליחה להבין שכלו כל הקיצים? היית צריכה מצב של סגר בכדי להבין את זה?

אני פשוט מצאתי את עצמי מנסה להוציא ממנה הודאה שאני צודק. ובחיי,זה לקח לי שנים. עד לפני כמה זמן היא לא דיברה עם היגיון. אמרתי להם אני לא עוזר יותר איתו,נוח לכם המצב? תסתדרו לבד. נראה כמה תחזיקו מעמד בלי השוטר שמרגיע ומכבה שריפות. הפכתי לשוטר להעיר לאחותי, להרגיע אותו,לדבר איתו לתוך הלילה. ואני אחד שעבר מלא דברים בחיים עד היום והנפש כבר לא אותה נפש. אמא שלי לא פוחדת מאישפוזים אבל נראלי יש לה טראומה מסויימת ממחלקות סגורות שהוא היה בהם בגילאי העשרה. היא יותר אדישה ומושכת זמן וקונה שקט,מאשר מרחמת עליו..

י"ב בתשרי תשפ"א 21:40
בהצלחה רבה, נשמע ממש קשה
י"ב בתשרי תשפ"א 22:11


י"ב בתשרי תשפ"א 01:24
אין לי מה לומר, רק רוצה לאחל טוב ממש ובקרוב, ולחזק ידכם.

ואולי אני מדבר שטויות ואם כן תדלג, אבל אולי כדאי לנסות לשבת עם אמא שלך, אתה ואחותך, אבל שיחה אמיתית, שלמה, שלווה ונכונה.
להכין זמן לפני, את הזמן המושלם. לחשוב על לפחות פתרון אחד אידיאלי ופתרון אחד יותר 'פשרתי' למקרה שהראשון לא יתקבל. להכין את הדוגמאות מבעוד יום. לבוא רגועים, עם חיוך קל ורצון לעזור ולפתור.
לא מתוך אשמה על העבר. אלא מתוך הבנה והזדהות שהיא כנראה אבודה בדיוק כמוכם. הוא הבן שלה... לבוא מתוך הבנה, אך עם פתרון.
מתפלל ומאחל להצלחתכם.
י"ב בתשרי תשפ"א 19:50

אני יודע שהוא הבן שלה, אבל אחי תאמין לי.

6 שנים של המצב שתיארתי זה די ויותר. אנחנו לא חייבים להחזיק אח בן 35 שמסרב לקבל טיפול

בגלל חרדות שיש לו,זה פשוט בלתי נסבל. הוא פשוט אומר בפה מלא "אני נשאר כאן כל החיים" ואפילו שבתכלס אחרי כמה ימים הוא מסוגל להגיד ההפך הגמור והוא אכן אומר ההפך,אבל המשפטים האלה יכולים לשגע אותי דווקא בגלל האדישות ומשיכת הזמן של ההורים שלי. יום אחד הוא כל כך התמרמר, ובכה,וצרח וברח לנו לשירותים ונעל את הדלת. על דבר כזה היינו צריכים להזמין ישר אמבולנס בשבת. ולא. הם לא עשו את זה. ופחדתי שהוא עוד רגע לוקח ..ודוקר את עצמו.. עד כדי כך. אז כמה אפשר? צריך צו שפשוט יעבירו אותו למקום עם תמיכה עם צוות עם שיחות יום יום . שיקום מלא .. אני כותב מכאב ואני רוצה שיהיה לו הכי טוב שבעולם. אבל זה לא רק בא על חשבון הבריאות שלנו, אלא גם זה פגיעה בו עצמו. כי המצב הולך ומחמיר והוא לא מקבל טיפול למעט שיחה כל חודש עם הפסיכיאטרית.

י"ב בתשרי תשפ"א 21:51
ממש צרם לי ה"אנחנו לא חיייבים להחזיק.." ובכלל כל היחס.
אני מבינה שקשה ואני באמת לא שופטת ועדיין אם אתה צעיר ממנו (גם אם לא, אבל משוכנעת שאתה כנראה הרבה יותר צעיר ולכן צורם פי כמה) - אתה חייב לכבד אותו, חייב גם אם הוא אדם שמתמודד. להעיף מהר מהר את הביקורתיות. תהיה בטוח שכמה שאתה סובל הוא סובל הרבה הרבה יותר ממך. אתה יודע מה זה לדעת שהוא כביכול נטל על המשפחה? ולהוסיף על זה שהוא לא מסוגל (כנראה לפחות לפי ראייתו כרגע) לנהל חיים עצמאיים? וההתמודדות והקשיים עצמם?
לפני שאתה יורה אש, למרות שמאוד קשה, תעצור ותתבונן- הוא בן אדם מרגיש כמוך כמוני. מה עובר עליו. בטח איזו בדידות ואיזה סבל ואיזה חוסר אונים. מה זה לספוג זלזול מבני המשפחה שלו ועוד יותר מאחים צעירים ממנו. להרגיש לא יוצלח. אני רק עוצרת רגע לחשוב מה כנראה עובר עליו ובא לי לבכות. אני לא יודעת מאיפה אנשים כאלה מוצאים כוחות להמשיך לחיות.
מגיע לו שיהיה לו טוב. וגם לך.
אם אתה לא מסוגל להועיל, שזה אומר בראש ובראשונה לפתח יחס של אהבה, חוסר שיפוטיות וחמלה כלפיו לפחות תנסה לא להזיק-
תנסה כמה שיותר לפעול בצורה עניינית לפי צורך אבל גם לנטרל רגשות שליליים כלפיו. הוא לא אשם שהוא חולה, תהיה בטוח שאם הייתה לו אפשרות הוא היה בוחר להיות בריא ומתפקד.

סליחה שכתבתי קשה, ברור לי שמאוד קשה לך, לכם אבל נראה שתוכלו לעזור אלו לאלו רק אם יהיה שינוי ביחס הבסיסי למרות הכל.

בהצלחה וסליחה.
י"ב בתשרי תשפ"א 22:10

כמו שציינתי אני היחיד שעוזר לו להתמודד והשקעתי בזה כוחות אדירים על פני כמה שנים טובות.

תמיד כשאני רואה אותו בחרדה או בדיכאון אני בא ושואל מה קורה ועומד ומקשיב לו כל כך הרבה למרות שממש קשה לי כי אני גם עובר דברים. כך שלא הצלחתי להבין איך בגלל משפט אחד שכתבתי הסקנת שאני לא מתחשב בו..

אם לא אני,הוא היה מגיע למצבים נוראיים..אם לא אני שמייצב בכלל את כל הבית במצב הזה,הכל כאן היה קורס.

 

ככה מדבר אדם מיואש.

אם הגעתי למצב שאני כותב את זה,כנראה שיש סיבה טובה לכך.

לפעמיים צריך להפעיל שכל על פני הרגש,אם הבנתי משהו במשך השנים הללו,

זה שאם אתה נותן לרגש שלך לשלוט. אתה לעולם לא תוכל לעזור לו או לנו כמשפחה.

וככה גם הסברתי לאמא שלי,אם תפעילי רחמים עכשיו,לעולם הוא לא יצא מהסיחרור הזה. אסור להפעיל כאן רגש בסיפור הזה.

וניסינו אין ספור פעמים האמיני לי.

 

לשאלתך לגבי הגיל,הוא גדול ממני בכמה שנים בודדות

י"ב בתשרי תשפ"א 19:56

אני שומע עכשיו את אמא שלי ואת אחי מדברים עם מישהי 

והיא מנסה לקבל ממנה עזרה איך לייצב את המצב המתיחות בינו לבין אחותי.

והוא מסביר שם הסברים על סיטואציות בניהם. אני לא אחד שמקלל אבל בחיי, אני לא יודע מה לעשות כבר.

אתם מבינים את האבסורד? את משיכת הזמן? את זה שהוא לא מקבל טיפול והם משחקים בתפל במקום בעיקר?

סיוט..

י"ד בתשרי תשפ"א 11:48
והקושי שלכם

קראתי חלק מהתגובות ולא את כולן, אז תסלח לי אם אני חוזר על דברים. וכן אם הדעה שלי קצת 'שונה'.

אני הקטן חושב שההתמודדות שלך (ושל אחותך) כרגע היא קודם כל במישור מרכזי אחד- וזה לדאוג לעצמכם. לבנות את החיים שלכם

אולי הבנתי לא נכון, אבל הבנתי שאתם האחים- רווקים וחיים בבית.

המתח שמתלווה למציאות החיים שלכם, קשה מנשוא.

ויש פה הרבה מעגלים של צער- אחיכם החולה, קודם כל, בראש ובראשונה. החיים שלו בפח, ולא נראה שיש כרגע דרך מילוט.

ההורים שלכם. זה צער בל יתואר. לראות שהבן שלהם לא מתקדם- אלא נסוג אחורה. והאימה הנוראית מה יהיה איתו ביום שבו הם כבר לא יהיו פה כדי לתמוך בו. מי יעזור לבן שלהם. מי יחזיק אותו וישמור אותו בחיים, במיעוט צער וכאב, וברווחה מסויימת.
הצער שלכם כאחים. זה נורא. זה כאב מאד גדול, וזה רק מתעצם בגלל החיכוכים- שהם בלתי נמנעים, כשחיים יחד בבית איתו. זה לא שזה 'בגללו', הוא לא 'רע'. הוא מסכן, מסכן גדול מאד, ה' נתן לו תיק נוראי לחיים, שאף אחד לא היה מאחל לעצמו.
הוא מסכן, וזה עדיין מאד מאד מאד קשה לחיות איתו. וצריך ללמוד לחלק בין זה שלא מאשימים אותו אבל מבינים שקשה לחיות איתו- והקושי הזה הוא לגיטימי, אף אחד לא היה מצליח יותר טוב במקום שלכם.

אני חושב שההתמודדות שלכם כרגע היא לדאוג לעצמכם. לבנות את החיים שלכם.
לדאוג לעצמכם למקום לפרוק. אולי ביניכם, קודם כל. אבל גם ליווי מקצועי. זה עולה הרבה אבל שווה זהב. ללכת לפסיכולוג/עו''ס קליני עם המלצות טובות, ועם נסיון ורקע בקשיים המדוברים.
וגם, לעזוב את הבית. אולי אני טועה, אבל אני חושש שהמגורים בבית אחד כך גובים מכם מחיר בל יתואר. ומעבר למקום 'בריא יותר' תעשה לכם טוב. לרוגע שלכם, לרווחה הנפשית שלכם.
כמובן, זה יכול להיות הרבה יותר מורכב מאיך שכתבתי אתזה. שלל שיקולים- משפחתיים, כלכליים, תעסוקתיים.
אבל שווה לחשוב רגע על האופציה הזו, ולחשוב עליה ברצינות.
אתם לא 'אגואיסטים'. אתם לא 'בורחים'.
זו לא ההתמודדות המרכזית שלכם. ההתמודדות שלכם היא לבנות את החיים שלכם. ויש מידה מסויימת של אגונצטריות שחיונית עבורנו כדי שנוכל לשרוד ולהתפתח

מקווה שתמצא מה ממה שכתבתי כאן כמועיל עבורכם להמשך ההתמודדות הקשה. ה' ישמח אתכם ויהפוך לכם לטובה ולאורה. בהצלחה

הייליגע שמאטע

 

אולי יעניין אותך