י"ד בכסלו תשפ"א 02:14
חייבת את עזרתכן/ם.
שלום לכולם חדשה פה, אבל עוקבת כל הזמן ורואה את האנשים האיכותיים שיש פה ובאמת מעניין אותי מה דעתכם.
אז ככה אני נשואה כמעט שנתיים אני ובעלי הכרנו דרך חברים משותפים והקליק תמיד היה ב"ה.
בעלי תמיד עבד בתחום מאוד רווחי (לא רוצה לחשוף פרטים אישיים יותר מידי), ועקב ריבוי נשים בעבודה ולאחר דעת תורה הוא החליט להחליף מקום עבודה, שאני משבחת אותו בלי סוף על זה- עד כאן היה לפני שהתחתנו.
אחרי שהתחתנו, והוא כבר אחרי הפיטורין התבררו לי דברים אחרים כמו למשל סוג האופי של בעלי, אני כל החיייייים הייתי "מסודרת", הכוונה היא כלכלית וגם מבחינת מה אני רןצה מהחיים שלי. בעלי לא! הוא לא יבשל לעצמו, לא ינקה אחריו, לא יסדר את הלו"ז שלו, הכל בדקה ה90 פשוט כאוס!!!!
בגיל 21 היה לי 70 אלף ואני התכוונתי להמשיך לחסוך בשביל דירה חמודה כל זה בתוך לימודי תואר ראשון, כמובן בעלי ידע על החסכונות ןהמטרה שלי- בית, ילדים ויציבות לא אושר מופלג אין לי צורך בזה אבל חיים פשוטים ויציבים.
ב"ה לאחר שלושה חודשים גילינו שאני בהריון והיינו נורא שמחייייים, חלום שלנו התגשם.
מפה לשם - בעלי התחיל לעבוד בעבודה זמנית (לא בתחום שלו), והרוויח 3000 שח בהתחשב שהוא נכנס לנישואים עם חוב של 50 אלף לבנק, זה נבלע בחובות שלו ככה שיצא שאני המפרנסת העיקרית יותר נכון הבלעדית!
דיברתי איתו על זה והוא ראה כמה המצב ניהיה בעייתי הוא ממש התביית על מציאת עבודה ופה צצה הבעיה.
בעלי כל חייו סבל מכאבים בבטן והוא אמר לי עוד בפגישות שלנו שהוא מאוד רגיש לאוכל, וכמעט כל דבר עושה לו כאבים, לא התרגשתי מזה כל אחד והבעיה שלו מבחינתי זה היה כמו אלרגיה - דבר שחיים איתו וזהו, אז זהו שלא. בעלי סובל ממחלת מעיים דלקתית (קוליטיס), זה כואב, זה מנטרל והכי חשוב שזה לכל החיים.
נכנסו למסכת אישפוזים, תרופות, טיפולים הומופתיים וכו' כל זה שאני בשיא ההריון שלי, עובדת כפולות כדיי לממן את החיים שלנו ואת החובות שלו. מפה הבנתי שאני הולכת להיות המפרנסת היחידה בשנים הקרובות כי הוא עזב מקום עבודה עם וותק וקביעות ועובד בעבודה זמנית שהם לא חייבים לו דין וחשבון יותר מידי העדרויות ויפטרו אותו.
הוא תמיד מתנצל והוא מתבייש בושה שאין כמותה שהכל נופל עלי, ואני מנסה לא להראות לו שזה אכן משפיע, אני אומרת לו שזה יעבור ובעזרת ה' אתה תפנק אותי בחופשת לידה וככה דיפדפתי את הסבל שלי.

תודה להשם ילדתי בן, תפרים קשים, אבל עברתי את זה ואני בבית.
כשהגעתי הבייתה בעלי לא הביןןןן את חומרת הכאב למרות שראו את הסבל על גופי ופניי ולמרות שאמרתי לו מיליון פעם..
הוא היה עסוק בפידיון, בברית, באנשים בהמולה ואני הגעתי פשוט לשיברון לא יכולתי יותר! כאב לי היה לי קשה וכל יום כמעט מצאתי את עצמי מתלבשת ויוצאת והוא לאאאא מבין !
בכיתי את חיי בערך ורק אז הוא הבין ופשוט התרסק על זה שהוא רואה דברים בדילאי וכו'.
עברנו גם את זה הילד בן 7 חודשים כבר, לבעלי הייתה תאונת עבודה קטנה משהו לא רציני ואני מרגישה שהוא רוכב עליה כדי לתבוע ולקבל כספים, הסברתי לו שכל החודשים שהוא יושב בבית יסתכמו באותו הסכום שתקבל במכה אחת, תתעסק בלהבריא כמה שיותר מהר ולא בלהוציא כסף מביטוח לאומי.

אני באמת מנסה להריץ את הסיפור אבל זה באמת ארוך נורא מתנצלת!!

ד.א אני העברתי סכום כסף גדול מאוד על מנת לסגור את החוב שלו כמה שיותר מהר, כי שנה הבאה אני רוצה לקחת משכנתא לבית. הרעיון היה שלי לגמריי בעלי לא אמר לי לעשות את זה פשוט רציתי כבר לסיים עם ההוצאות המטורפות שהיו לנו כל חודש.

בעלי בתאונת עבודה אני בחופשת לידה ותודה להשם התחלתי תואר שני, לאחר שמצאתי מימוןןן מלאאאאאא לתואר, לא חשבתי בכלל לשלם מכיסי כי אין לי את היכולת. בעלי מאושר עד השמיים וגם אני מהצעד הנוסף שאנחנו עושים כמשפחה.
ההסכם עם בעלי היה שאני לומדת (בזום) הילד איתו אני כאילו לא בבית ואייך שאני מסיימת, הוא חופשי - אז זהו שלא קרה.
בעלי בבדיקות אין סוף אם זה התאונת עבודה ואם זה הדלקת בבטן ואם זה סידורים כלללללל היום הוא לא בבית!
דיברתי איתו על זה אני לא יכולה להיות גם בשיעור וגם עם הילד זה נורא קשה ובלתי אפשרי, לא רוצה להרחיב - אבל הכל אותו הדבר, אני כבר שלושה חודשים לומדת עם הילד.
חודש שעבר חזר הצ'ק של השכר דירה, חשכו עיניי, לא נרדמתי כל הלילה לא ידעתי מאיפה אני מביאה את הכסף.
וה' ברוב חסדיו הפתיע אותי וקיבלתי מלגה מהצטיינות שהייתה לי בפרוייקט בתואר הראשון, דיברתי עם בעל הדירה ולאחר כמה ימים הסדרתי את זה.
לא רוצה להגיד לכם כמה זה קשה אני לא רגילה להיות במצבים האלה, אני לא יודעת אייך נכנסתי למצב כזה.

בעלי אדם טוב, אכפתי והמשפחה שלו לפני הכללל!
אבל לפעמים אני מרגישה שזה לא מעניין אותי, אני מתחילה לחשוב למה אני צריכה את הנישואים האלה, לטפל בו בין האישפוזים שלו להתרוצץ עם תינוק ובין לבין לסגור כל מיני חובות.
הפיצוץ האחרון הגיע לפני כמה ימים הייתה לי בחינה בזום והתנאים הם מאוד קשים ופוסלים על כל דבר.
הסברתי לו את זה ואמרתי לו שהוא לוקח את הילד לשעה וחצי ולא להפריע לי, ומה באמת קרה - הוא החליט להכין לעצמו אוכל, התינוק בוכה, האינטרנט נפל והרגשתי שאני שנייה לפני שאני משתגעת. צעקתי לו פשןט קח את הילד וכנס לחדר זאת בחינה קצרה וזה לא פייר לעשות לי את זה.
הוא סיכם את זה בזה שלא צריך לדבר ככה.

זה קרה לפני שבוע ומאז אני לא מדברת איתו. אין לי למה.
אני אסביר, לא נתקדם לשום מקום. אני אשתוק, גם לא נתקדם לשום מקום.
אני באמת לא יודעת מה לעשות.
אני באמת לא חושבת שהקצר בתקשורת אני חושבת שזה ההבדל באופי אני לא מסוגלת להתמסכן, בעלי כן!
הוא כל יומיים כואב לו משהו אחר ופתאום הוא מצונן אההה והוא נדבק בקורונה, באמת כל הניסים והנפלאות.

ההורים שלו כבר לא יודעים מה לעשות. אני לא משתפת אותם כי אני לא רוצה להכנס באמצע.
אבל האמת, שמאז הנישואין אני מרגישה שקיבלתי חתול בשק כל מה שהוא אמר לי לגביו לא נכון, לא בזדון חלילה פשוט המציאות שלו התהפכה ואני מרגישה שעל חשבוני.
אין לי סבלנות כבר לעומס לוויכוחים ולמצב הבריאותי שלו, אם כמה שזה נשמע אכזרי. לא הספקנו להכיר בקושי והזיכרונות שלי ממנו זה רק לטפל בו, להביא לו..
אני מרגישה שנבלעתי בנישואין האלה אני כבר לא מי שהייתי, כלום לא מעניין אותי, כלום לא מרגש אותי. בקיצור קשה לי.


בטח זה רשום בצורה מבולגנת אבל ככה בערך החיים שלי כרגע.

תודה מראש.





י"ד בכסלו תשפ"א 08:20
עבר עריכה על ידי איש כריש בתאריך י"ד בכסלו תשפ"א 08:36
שולח לך חיזוקים גדולים. כמה שאת לביאה!!!.

1. בכל נישואין יש הרבה חתול בשק. כי אנחנו מוכרים לעצמנו אוטופיה. שאנחנו נהיה הזוג הכי מושלם והכי טוב ושהבן זוג הוא עתיד חיינו. אני לא אוהב לפתוח את השק שלי באמצע הכיכר, אבל מזדהה עם הרבה ממה שכתבת.

2. לכו לטיפול זוגי. יתכן ותיאום ציפיות יעשה לכם שכל.

3. הוא נראה לי בעיקר מבולבל ומבוהל מהסצינה. אולי תכוונח אותו למטפל ריגשי. יש מצב שברגע שמישהו יעשה לו טיפה סדר בחיים, בזוגיות, בלוז, בדרוש ממנו.. הוא יטוס ויהיה ווינר ענק.
י"ד בכסלו תשפ"א 08:38
קודם מילה טובה, אתם נשמעים אנשים מאוד ערכיים, את כבר שנתיים מכילה ומנסה לנהל סיטואציה מאוד לא פשוטה ש"נפלה" עלייך מהשמיים. הוא גם נשמע בעל ערכים שעם כל העבודה המסודרת ושמכניסה יפה ויתר על כל אלו בשביל להמנע מלהגיע למקום עם מכשולים ואווירה לא ראויה, אין מה להגיד לשמור על ערכים עולה כסף לכולנו לפעמים. כל הכבוד לכם.

אבל נשמע שעכשיו אתם בכאוס וזה גורם למתחים ולמריבות וכמובן כמובן תסכול גדול איך הגעת למצב הזה מהמצב הקודם שהיית מסודרת תרתי משמע.
לדעתי יש כמה דברים שכדאי לשנות:
1. לא לחשוב שעבדו עלייך, אמרת שהוא כן אמר שסובל ורגיש מאוד לאוכל, לבדוק איך הקושי הזה משפיע כמה שפחות על החיים ביומיום. הרי הוא כבר החזיק משרה מכניסה ומכובדת עם כל המצב הבריאותי. כעת אנחנו בשגרת קורונה וזה לא פשוט אבל חשוב מאוד להכנס לנעגל העבודה בצורה כמה שיותר מהירה. כרגע הביקוש לעבודה לא בשיא כי המדינה מנשימה באופן מלאכותי את אלו שאיבדו את מקום העבודה שלהם, אבל מתישהו זה יגמר ותהיה תחרות גדולה על כל משרה פנויה. אז חשוב מאוד לקדם את האופק התעסוקתי דחוף דחוף, משרה שמכניסה 3000 שח בחודש היא לסטודנטים וזה לא המצב אצלכם.
2. הוא צריך דחיפה קדימה לחיים, אתם הורים צעירים וזה בפני עצמו אתגר, אבל את לא יכולה לקחת את הכל עלייך, חס וחלילה את עלולה לקרוס. במידה והוא יחזיר במשרה יציבה עם הכנסה אפילו ממוצעת את תוכלי להביא עזרה בתשלום לזמנים של הלימוד והבחינות ואז תוכלו לצלוח את השנה וחצי-שנתיים לסיום התואר השני.

השנה הראשונה לנישואין היא הכי מאתגרת, תוסיפי לזה הריון וחידה עם כאבים וקשיים בפרנסה וקיבלת אתגר עצום על ההתחלה של החיים. אתם עוברים המון ובתקופה מאוד קצרה והתסכול שלך מובן לגמרי, נסי לסכם איתו על צעדים ולוחות זמנים כדי לצאת מהמצב הזה.

דבר אחרון מבחינה כלכלית, יש אנשים שמתקשים לאמוד הכנסות והוצאות כשהם לא ממשיים, חברות האשראי עושות על זה הון. אני מציעה לך להיות האחראית בבית על ניהול את העניין הכספי תוך כדי שקבלת ההחלטות נעשית בשותפות.

בהצלחה רבה יקרה, זו תקופה מטלטלת לכולם אבל היא זמנית וב"ה לא נשאר לה עוד הרבה זמן
י"ד בכסלו תשפ"א 08:39

תראי כמה אתגרים וכמה תהפוכות עברת בשנתיים בלבד.

 

לפני שנתיים עדיין היית רווקה,

ועכשיו את גם נשואה

גם בעלת בית משלך

גם היית בהריון

את גם אמא

גם עברת כאבים גדולים בלידה ואחרי הלידה

את גם עובדת

גם לומדת

גם מפרנסת עיקרית

 

איך לא יהיה לך קשה בתוך המציאות האינטנסיבית הזו?

 

ואת גם כ"כ צעירה ומקסימה, אמרת שבגיל 21 התחלת כבר לחסוך 70 אלף, אז עכשיו את גג בת 23, וואו בגיל כזה לעשות את כל מה שעשית - את באמת באמת חרוצה, תותחית ואלופה!

קודם כל תדעי את זה

 

אני חושבת שבאמת המילה המרכזית כאן מכל ההודעה שלך היא דווקא מה שכתבת בסוף - *קשה* לי.

קשה.

קשה.

 

וכשקשה לנו, אנחנו מגיבים אחרת מאשר במצב "נייטרלי" או טוב שלנו.

כשקשה לנו יוצאים מאיתנו צדדים  יותר קצרי רוח, יותר עייפים, יותר כאובים, יותר מותשים.

 

נשמע ש***מציאות*** חייך כרגע היא קשה אובייקטיבית.

אם כל אישה אחרת לצורך הדוגמא, הייתה בשנתיים עוברת את כל מה שעברת, וגם מפרנסת עיקרית, וגם תוך כדי הריון, לידה, התאוששות לא פשוטה, לימודים וכו' -

זה כבר הרבה מאוד מאוד על כתפיים, מדהימות ככל שיהיו, של אדם אחד!

 

ואני חושבת שהקב"ה בטובו לא סתם ברא לנו, בני האדם, מנגנונים בהם נרגיש דווקא את הקושי.

זה בעצם יכול לאותת לנו לעצור שנייה ולחשוב במבט "מלמעלה" על מציאות חיינו.

האם היא טובה לנו?

אם לא ממש, מה כן אפשר לעשות?

 

אז יש כאן בתוך הקושי הזה,

גם הזדמנות גדולה מאוד.

 

ואני מאמינה שההזדמנות הזו כוללת בתוכה כמה וכמה רבדים:

הרובד האישי - שלך מול עצמך

הרובד הזוגי - שלך מול בעלך

הרובד ההורי

הרובד המקצועי - את כעובדת ומפרנסת

ובעלך כעובד ומפרנס

הרובד שאת לומדת כסטודנטית

ויש עוד רבדים.

 

וצריך רגע לראות דבר דבר מה עושים?

מה עוד אפשר לעשות כאן כדי שיהיה טוב לכולנו?

 

כאשר נקודת המוצא צריכה להיות - זה אני ובעלי *מול הבעיה*

ולא *אני נגד בעלי* בגלל הבעיה.

 

ברגע שזו נקודת המוצא - הדברים יראו אחרת לגמרי.

 

יקרה שלי,

בעלך לא נגדך.

אני בטוחה שאת יודעת את זה,

אבל בגלל הקושי והעומס הרב בו את שרויה כרגע לפעמים קשה לראות את זה,

לפעמים לרגש דרכים משלו ומתגנבים ללב מחשבות ורגשות וכעסים קשים על בן הזוג.

 

אז צריך לנשום רגע ולענות להם.

להביט להם בעיניים ולענות להם.

 

מה לענות?

למשל,

לענות להם שהכרת את בעלך והיה קליק מיידי,

שהיה לך טוב איתו,

שבחרת בו מבחירה שלמה ולא מתוך מקום של הכרח,

שיש בו גם המון טוב

שיש בו גם המון צדדים ותכונות שמשמחות אותך

ממש תנסי להיזכר - מה אהבת בו כשהכרתם?

מה את אוהבת בו עכשיו? מה את מעריכה בו?

מה כן טוב בו?

מה הוא עושה/עשה במהלך כל ההיכרות שלכם שאת יכולה להוקיר לו תודה על זה?

 

 

ואז תמשיכי לענות -

התחתנו בשעה טובה.

צעירים ומאושרים וחמודים.

ואז מנסים להתרגל למציאות הזו של להיות זוג נשוי, ומי ומה ומו,

והופ!הריון! אחרי 3 חודשים בלבד!

ואז הגוף עובר שינוי, טלטלה, כאבים, מיחושים,

והופ! לידה!

ואנחנו כבר נשואים רק שנה וכבר עם תינוק ביד!

ומה זה התפרים האלו ומה זה הכאבים האלו למען ה'?

והלילות בלי שינה? והקשיים? והאתגרים? והכי שלו שמוציא מהדעת?

ולהכניס לכל זה עוד עבודה ועבודה ולימודים ובית לתחזק?!

ולמי נשאר מקום לזוגיות?

ועוד כל מה שעברתם בריאותית עם בעלך

או להתאוורוות אישית?

 

שוב, *אובייקטיבית* אתם כרגע בחיים "על ספידים" - ממש עומס, מהירות, אינטנסיביות, שינויים על גבי שינויים, עומס על גבי עומס, במרדף מטורף!

 

ואני אומרת שנייה רגע!

אחרי מה המרדף?

מה באמת הכי חשוב לכם בחיים?

אולי אחרי זה צריך יותר לרדוף?

האם לקנות כרגע בית ולקחת משכנתא זה באמת ראשון בסדרי העדיפויות בגיל 23 עם תינוק ועבודה ולימודים וקשיים כלכליים?

האם להספיק הכל הכל כמה שיותר מהר, עוד עבודה ועוד תואר ועוד לימודים - זה לא בא על חשבון רוגע נפשי?

האם לתינוק המתוק שלכם באמת הכי חשוב שארבעת הקירות סביבו יהיו בבעלות הוריו, או שארבעת הקירות סביבו יהיו אפילו עוד 10 שנים בשכירות, אבל ההורים שלו יהיו אוהבים ויציבים - כי זה באמת באמת מה שילד הכי צריך ורוצה וחולם עליו?

האם בעוד כך וכך שנים שיהיה לכם הבית שלכם ובאמת שלכם - יגורו בו שני אנשים שאוהבים אחד את השנייה עם ילדיהם?

או חלילה שני אנשים שצברו כ"כ הרבה כעס, טינה, מטענים וכו' - שאפילו הבית הכי גדול בעולם וכל הכסף שבעולם וכל ה"בעלות" על הנכס שבעולם לא יעזרו ולא רלוונטיים למצב כזה?

האם אנחנו אחרי החלום הנכון באמת?

ההכי חשוב באמת?

אולי צריך לעשות חושבים מחדש ולראות איפה מוסיפים רוגע לבית?

נחת?

זמן לעצמי?

זמן לזוגיות?

עוד אהבה?

עוד כיף?

עוד אור?

ואיך אפשר לעשות את זה בפועל?

 

כל אלו שאלות חשובות מאוד שחשוב שישאלו.

 

למשל,

כתבת שבעלך עבד בתחום מאוד רווחי - האם המצב כרגע לא מצדיק לחשוב שיחזור לתחום הזה?

ויתמודד עם הנשים שם במסגרת ההלכה וישמור על עצמו כמובן?

האם עדיף באמת בגלל נשים בעבודה - להגיע למצב שאשתו קורסת?

שיש חובות כלכליים?

שאת לא יכולה ללמוד בנחת? להחלים מלידה?

שאלה.

אולי לא?

אולי זה יותר חשוב?

אם בעלך יעבוד בתחום שלו וירוויח טוב וכמובן ישמור על עצמו כמו תמיד (גם בבית צריך לשמור על עצמך וגם ברחוב, לא שונה מהעבודה. אם מחפשים לחטוא - מוצאים תמיד. תמיד.)

אולי זה יתן לך מרווח נשימה?

תוכלי לא להרגיש שכל הנטל עלייך?

ויותר מכך, שאת קורסת תחתיו?

 

גם שאלה שכדאי לחשוב עליה.

 

- עכשיו לגבי המחלה של בעלך וההתמודדות הבריאותית שלו של כאבי בטן איומים, תרופות, בדיקות וכו' -

צריך להתייחס גם לזה כ*אני ובעלי מול הבעיה*

ולא *אני מול בעלי שאיך הוא מעז עוד לחלות ככה וכו' (ברור לי שאת לא אומרת את זה, אבל רק לצורך ההדגמה...)

 

אז באמת באמת יקרה שהוא לא עשה מעולם שום דבר נגדך או לרעתך,

להיפך, את כותבת שחור על גבי לבן שהוא כל כך מצטער ומרגיש בושה איומה שהוא לא יכול עזור יותר,

שהוא מתנצל ללא הרף,

שהוא מתבייש ללא הרף

את מצידך - מראה לו שזה באמת לא נורא מבחינתך ומדפדפסת את הסבל שלךך - אבל בסוף קורסת חלילה.

את "בולעת" עוד ועוד קשיים

עוד ועוד כאב

ובעלך *כן שם בשבילך* אבלפשוט לא מודע לחומרת הדברים - גם כי את תמיד אומרת לו שהכל בסדר ובולעת בשקט את הסבל שלך, 

וכאשר את כן מראה לו - הוא הבין!

כתבת שהוא הבין והתרסק אפילו.

וואו.

כמה הוא אוהב אותך.

כמה אכפת לו ממך.

 

כל הפרשנות והיחס לכל מה שעובר עליו כ"זה נגדי" או "הוא רוכב על זה" או "הוא מפונק" או כל פרשנות אחרת - היא מתוך הקושי שלך יקרה. כי קשה לך. אין אורך רוח כפי שהיה פעם.

אם שנייה יהיה לך מרווח נשימה, אפשר לדון אותו לכף זכות בכל הדברים ממש.

למשל, הוא דאג לברית כדי שאני לא אתעסק עםפ זה

הוא דאג לפדיון כנ"ל - כי צריך פדיון אז הוא לוקח זאת על עצמו

דואג לכל ההמולה

לכל האנשים סביב

משאיר לי רק את הטיפול בתינוק ודואג לכל המסביב שיהיה לי רוגע!

הייתה לו תאונת עבודה - והוא חושב איך יוכל להוציא מזה כסף, גם כי מגיע לו חוקית, וגם כי זה יעזור לנו כספית והוא חושב איך יוכל לעזור.

אולי מרגיש בעצמו כישלון ולא יוצלח.

אולי כ"כ מתבייש בעצמו ומתנצל וכואב לו כ"כ, וזו הדרך היחידה שלו לעזור כרגע?

גם את החוב שהחזרתי - בעלי במפורש לא אמר לי לעשות את זה! ואני עשיתי זאת על דעת עצמי בלבד!

בעלי מאושר שאני לומדת תואר שני. שמח בשבילי מאוד שאני  יכולה להתפתח.

מבטיח שינסה ככל יכולתו להיות עם הילד.

אבל המציאות?

במציאות קשה לו!

הוא רוצה להכין לעצמו אוכל - ובדיוק התינוק בוכה.

כואבת לו הבטן כאבים עזים. חייב להגיע לבדיקות וכו'.

 

ואז מה שכתבת:
"בעלי אדם טוב,

אכפתי

והמשפחה שלו לפני הכללל!"

 

כמה שיש כאן שני בני אדם.

יש אותך.

ויש אותו.

ולשניכם קשה כרגע.

ומציאות החיים שלכם השתנתה.

זה לא שהוא נהיה "דפוק"

זה לא שאת חלךילה,

זה פשוט המציאות השתנתה!

היא קשה!

היא מורכבת!

היא עמוסה!

היא כוללת בתוכה הישרדות כלכלית

תינוק

לימודים

בית לתחזק1

כל זה לא היה כאשר הייתם רווקים!

 

אתם בסדר גמור!

אתם זוג מדהים!

רק צריך לטפל בבעיה האמיתית - ***המציאות*** ולראות איך משפרים אותה

ולא אחד נגד השניה

אלא אחד *עם* השניה מול המציאות!

 

כמו שברור לך שילדך המתוק - כמה תפרים שעברת "בגללו", הריון שסחבת 9 חודשים, לידה כואבת, גידול כואב, לילות נטולי שינה - ברור לך שאת איתו תמיד!

שלא תעזבי אותו לעולם

שלא משנה מה את אוהבת אותו

 

בדיוק בדיוק כך - צריך להיות ה"מיינד" מול בן/בת הזוג.

ואפילו יותר, כי הם היוו שם כבר קודם.

הרי הילד המתוק הוא פרי של האהבה שלכם!

הוא נוצר משניכם!

ומה שהוא הכי הכי צריך וזקוק לו בעולם זה אבא ואמא ביחד. שמחים. אוהבים.

זו המתנה הכי גדולה שתוכלי אי פעם להעניק לו. ויותר מכל דבר אחר.

בית יציב, אוהב ושמח

מודל זוגי טוב ואוהב

שני הורים נוכחים ואוהביםץ.

וואו! איזה מאושר הוא יהיה בזכותכם!

 

לכן המשפט שכתבת:

"אבל לפעמים אני מרגישה שזה לא מעניין אותי, אני מתחילה לחשוב למה אני צריכה את הנישואים האלה"

 

אז ה"לא מעניין אוצי" - יכול חד משמעית לנבוע מתוך הקושי, כי כבר אי אפשר יותר.

וכאמור, בקושי צריך לטפל.

ו"למה אני צריכה את הנישואים האלה" - שוב, כדאי מאוד לשנות את המיינד שנקודת המוצא שלנו היא - אתה ואני כאן לנצח!

ולא משנה מה - נעבור את זה ***ביחד***!

כי אתה שלי

ואני שלך

ואנחנו אוהבים

והחלטנו להקים בית

אז נעבוד יחד כדי להגשים את זה

נהפוך את *זה* למטרת העל שלנו!

קודם זוגיות ואהבה

אח"כ כל השאר.

נשנה את סדרי העדיפויות.

נראה מה בפועל אפשר לעשות בחיים.

 

מי יכול לעזור לנו בשמירה על עתינוק?

האם אתה יכול לחזור לעבוד בתחום רווחי?

אולי נאט קצת את הקצת המסחרר למשכנתא ונדחה בכמה שנים ובינתיים נגור בשכירות שמקום זול יחסית?

איפה אפשר להביא עוד עזרה וטלצבור קצת כוחות?

קצת זמן לעצמנו?

ולזוגיות?

 

כי תראי מה כתבת יקרה: "לא הספקנו להכיר בקושי והזיכרונות שלי ממנו זה רק לטפל בו, להביא לו..
אני מרגישה שנבלעתי בנישואין האלה אני כבר לא מי שהייתי, כלום לא מעניין אותי, כלום לא מרגש אותי. בקיצור קשה לי."

 

זה אומר הכל.

 

לכן מה שצריך "תיקון" זה לא בעלך - אלא המציאות!

מציאות שכן תצברי זיכרונות טובים מהביחד שלכם וממנו|!

מציאות שלא תצטרכי להיבלע אלא יהיה לך שמן לנשום

מציאות בה הקושי שלך לא יהיה כ"כ ענקי.
 

אני חייבת חייבת לסיים עכשיו, אבל יש לי עוד מה לכתוב לך, אז בעזרת ה' במהלך היום.

 

בהצלחה רבה רבה יקרה

לקפוץ למים ולצאת מהאנונימיות לגמרי זה צעד מרגש

אז יש כרטיס אישי חדש, ועכשיו יש פרטים גם כאן 😊

יעל זק"ש

יועצת זוגית משפחתית ואישית,

מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות

ליצירת קשר: 0542-331193

[email protected]

יעל זק"ש - האגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי

י"ד בכסלו תשפ"א 13:27

לקפוץ למים ולצאת מהאנונימיות לגמרי זה צעד מרגש

אז יש כרטיס אישי חדש, ועכשיו יש פרטים גם כאן 😊

יעל זק"ש

יועצת זוגית משפחתית ואישית,

מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות

ליצירת קשר: 0542-331193

[email protected]

יעל זק"ש - האגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי

י"ד בכסלו תשפ"א 12:21

אוסיף ואומר שאני רוצה לקנות את הדירה כי אנחנו גרים בעיר נוראאא יקרה והשכירות שלנו על דירת 2 חדרים היא כמעט שלוש אלף, שנה הבאה אני חייבת לעבור דירה וזה כבר יותר ממשכנתא אז אני מנסה להוזיל עלויות מחייה בקניית דירה כמה שזה נשמע מצחיק.

 

לא בשביל הנכס!

לא בשביל ביסוס עצמי!

נטו בשביל להקל על החיים שלנו.

 

 

 

י"ד בכסלו תשפ"א 13:01
"שנה הבאה *אנחנו* חייבים לעבור דירה"
"..אז *אנחנו* מנסים להוזיל עלויות מחיה"

ממש סליחה, פשוט צרם לי
י"ד בכסלו תשפ"א 14:40
שהיא לוקחת על עצמה כזה הרבה שהיא כבר מרגישה לבד
מיד היה בא לי לצעוק לה הלו יש לו מחלה יש לו הרבה דברים. תתני לו להתסדר לבד מה את דואגת לו כאילן הוא בן חודש יונק
אשכרה חלום בהתגשמות בשבילן. התחתן ויש מישהיא שעושה לו הכל בכל מכל כל
י"ד בכסלו תשפ"א 14:50
גבר בדכ אוהב להוביל, להנהיג, לנהל, לתת.
לא להיות קטן שדואגים לו ומרחמים עליו...
י"ד בכסלו תשפ"א 14:53
היא גם נותנת את כל כולה שבא לי לנער אותה על זה
וגם יכול להיות שהיא בכלל עושה לו רע
כמה שתיאום ציפיות יכול לפתור כל כך הרבה דברים, רק ללמוד לדבר
י"ד בכסלו תשפ"א 17:54
מי שלא מבין את המחלה מדבר פשוט שטויות!
הוא לאאא יכול לעשות כלום, הוא מנוטרל למיטה לא עושה כלום, לא מנקה, לא מבשל לא מתפקד! אז אני עושה הכל ברור, אני לא מתלוננת אני פשוט אומרת שלא הייתי מוכנה לזה החולי הזה נפל עלי משום מקום וגם עליו.
אז בואו נמנע ממילים כמו "לנער אותה" "מסכנה" וכולי.

י"ד בכסלו תשפ"א 18:47
או שהיא תוקפת אחת ליום לעשר דקות? כי אם הוא עבד כל החיים זה אומר שהיו לו התקפים אבל שילב עבודה. גם אם יש התקף של חצי שעה זה עובר מה הקשר לא מנקה לא מסדר.
או שזה כל יום התקף של כמה שעות אני לא מבינה בזה וגם אחרי כמה שעות. עדין מאמינה שהוא קם שהוא יוצא מהבית אז לא מבינה את . ההקשר של תפקידים בבית בזמן שהוא במיטבו שיעשה דברים
י"ד בכסלו תשפ"א 19:38
בהתחלה עד שמגיעים לאיזון תרופתי ועד שמבינים מה עוזר להתקף יכול לקחת זמן. לפי מה שנשמע הם עדין לא הגיעו לאיזון...
לרוב צריך לקחת סטרואידים לתקופה כדי להגיע לרגיעה... לכן כתבתי למטה שהם צריכים ללמוד את המחלה.
בעז"ה כשיגיעו לרגיעה, יוכלו לחשוב על הפן הכלכלי.
י"ד בכסלו תשפ"א 17:56
אני רוצה לעבור דירה - לא בעלי ! וזה עבור שנינו!
אני מנסה להוזיל עלויות כי בעלי לא מתעסק בכספים!

וחבל שמכל המגילה זה מה שצורם לך.
י"ד בכסלו תשפ"א 18:30
י"ד בכסלו תשפ"א 19:24


י"ד בכסלו תשפ"א 13:29
האם יש אפשרות לחשוב אולי על מגורים במקום זול יותר?
אפילו אם זה כרוך בויתורים מסוימים?
כי גם במקום המגורים הנוכחי יש כרגע הרבה ויתורים בעיקר על הרוגע הנפשי שלכם, הזוגיות וכו' כפי שפירטת בהודעתך.
אולי יש מקום שגם יהיה טוב לכם וגם זול יותר?

לקפוץ למים ולצאת מהאנונימיות לגמרי זה צעד מרגש

אז יש כרטיס אישי חדש, ועכשיו יש פרטים גם כאן 😊

יעל זק"ש

יועצת זוגית משפחתית ואישית,

מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות

ליצירת קשר: 0542-331193

[email protected]

יעל זק"ש - האגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי

י"ד בכסלו תשפ"א 19:21

האמת שאני רוצה לעבור למקום יותר זול הוא לא, הוא לא מוכן לעבור למקום אחר.

י"ד בכסלו תשפ"א 21:17
ולשים על השולחן את כל מה שתיארת ואת הזוגיות והרוגע הנפשי שקצת הולכים לאיבוד בתוך המרדף אחרי סכום מסוים, ואם המגורים יהיו זולים יותר גם הערכים הכה חשובים הללו יוכלו לקבל מקום הרבה יותר מכובד.
גם בשבילו, בשבילך, בשביל המתוק שלכם, בשביל הזוגיות שלכם ובשביל כולם בעצם.

לשמוע מה הוא חושב,
מדוע בעצם לא מוכן לעבור למקום אחר,
מה הוא מציע שכן כדאי ואפשר לעשות כדי ששאר הערכים החשובים והמהותיים ביותר עדיין ישמרו וכן הלאה.

בהצלחה רבה רבה יקרה

לקפוץ למים ולצאת מהאנונימיות לגמרי זה צעד מרגש

אז יש כרטיס אישי חדש, ועכשיו יש פרטים גם כאן 😊

יעל זק"ש

יועצת זוגית משפחתית ואישית,

מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות

ליצירת קשר: 0542-331193

[email protected]

יעל זק"ש - האגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי

י"ד בכסלו תשפ"א 20:20
העיקר הבריאות והלחץ לא עוזר לבריאות...
אבל אני ממש מבינה גם את הקושי שלך ואת ההתנפצות החלום של דירה...
אני במקומך הייתי ממש משחררת מנושא הדירה, כי עכשיו הוא לא ממש יכול לתפקד, ואת צריכה להתאמץ לבד, מה שמלחיץ אותך ואותו גם כי לא יכול לעזור גם כי רואה אותך מתאמצת בטירוף.
תשחררי, תני לו את הזמן להתחזק, להבין את מקומו, בעז"ה הוא יחזור לעבוד ותוכלו בכוחות משותפים להגיע לחלום הדירה מבלי להקריב את הבריאות והזוגיות.
ותגידי לו: "בוא נשחרר מעניין הדירה ונחזור לחשוב על זה כשתתחזק ותמצא עבודה... חוץ מהלחץ שזה יוריד לו, זה יתן לו תקווה ויעודד אותו שאת מאמינה שהוא יחזור לעצמו"
י"ד בכסלו תשפ"א 08:42

שכתבתי על מהות הנישואין ועל המציאות בה קשה לשני בני הזוג בו זמנית:

 

 

הבנת המהות של הנישואין:

 

בדומה לכל דבר טוב בחיים שלנו, בעולם הזה -

צריך להשקיע ולעבוד כדי להגיע לטוב הזה.

אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה - אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.

בלי העבודה שלו - לא היה לו כסף - לא הייתה לו הנאה.

ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים - יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטסיבי וק-ש-ה - אבל האוצרות האלה שווים הכל!

וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד

אבל האור והאהבה והקשר עם הילדים שלנו שווה הכל, אז זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה...

 

עד לפני לא הרבה זמן,

אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,

היה להם ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה

וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים

ואם קשה - ממשיכים לעבוד

כך גם בנישואין.

היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,

ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.

 

היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין, וזה כאב לב גדול הדבר הזה,

היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה

או שהם כאן כדי לבדר אותי,

או שהם כאן כדי לעשות לי טוב

וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי - זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,

זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים

זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש

ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.

 

ובכן... זה לא נכון.

וזה לא עובד כך.

כל גבר או אישה אחרים - גם איתם יהיו קשיים

גם להם יהיו חסרונות,

גם איתם לא הכל ילך חלק.

כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!

כך הקב"ה ברא את עולמו...

תנועה כל הזמן

יום - לילה

טוב - רע

חושך - אור

קודש - חול

צירים - לידה

קושי ועבודה - הנאה

וכו' וכו'

 

העולם הזה הוא תנועה מתמדת

והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.

 

הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת

הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת

הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.

 

רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור...

כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,

מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,

החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.

 

אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה - שזה לנצח! ***ל--נ-צ-ח***

שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.

שהגבר שלצדי שייך לי.

שאני שייכת לו.

שאני מקודשת לו.

שהוא מקודש לי.

שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו - אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,

גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים - ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.

למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?

זה לא צריך להיות שונה!

אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,

כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו - ואז גם אנהג בהתאם.

זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים - אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!

ואני שלו. וזהו!

הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!

השלמות הזו בבחירה, הידיעה הברורה שזה לנצח,

היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.

היא היא זו שאומרת שאם קשה - נעבוד על זה יחד.

 

עכשיו ברור שיש עבודה.

אני קוראת לזה השקעה ועבודה.

לא חיים אומללים חס ושלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.

עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.

כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.

כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.

 

ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,

אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.

ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.

 

כתבתי בעבר משהו דומה על זה ואשמח לצרף אותו כאן כי הוא מתאים:

 

לנצח את הסטטיסטיקה!

אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?

החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!

הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...

בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!

*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.

בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.

רק הקב"ה לבדו מושלם.

אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.

אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.

אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.

ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" - אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.

(הערת שוליים: אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).

ו

אם קשה אז... פועלים!
אם קשה אז... מנסים!
אם קשה אז... נלחמים!

למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!

למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?

היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.

אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים - אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים - עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני - ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.

מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,

יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:

הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר - כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה

*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.

 

ואתן דוגמא:

לא דומה אהבה לתינוק בן יום

לאהבה לילד בן שנתיים

לאהבה לאותו הילד בן 10

 

ככל שהילד גדל,

ככל שנשקיע בו יותר - יותר נאהב אותו.

 

כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.

אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעצמת אפילו עוד יותר!

 

אותו רעיון גם עם בני זוג,

בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'

ואחרי שנה עוד יותר

ואחרי 10 שנים עוד יותר

ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.

אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם - אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עם מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!

האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 13 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.

כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת - מושקעת - לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה, כמו שכתבתי אלף פעם - להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!

***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!

מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!

אז אם יש קשיים... וחושבים אולי להרים ידיים?

רגע!

רגע יקרים!!!

אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!

בבקשה אל תזרקו הכל לפח!

אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.

 

גם בפן הגופני,

שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות - ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב - אבל מי שמתמיד וממשיך - זוכה!

מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה - יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,

גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל - המתמיד זוכה!

לגמרי זוכה.

עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,

בעוד שהרבה פעמים - *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,

ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.

 

כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,

בלי ילד אחד אפילו,

בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,

בלי משכנתא על הראש,

בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'

בלי מציאות שוחקת ושיגרה,

בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין - כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'

ובטח ובטח שלא מובן מאליו -

להיפך -

האישה הזו שכרגע יוצאת איתי - יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,

האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני...

אז גם אם רבים - לא רבים עד הסוף

גם אם עייפים או כועסים או עצובים - עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,

גם אם קשה - מתאמצים הרבה יותר

למה?

כי הוא לא בכיס שלי.

כי היא לא בכיס שלי.

כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.

 

המציאות של הנישואין -

היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,

היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו, עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",

"הגענו אל השיא"

הכל עכשיו מובן מאליו

הוא כן בכיס שלי עכשיו.

היא כן בכיס שלי עכשיו.

כבר התחתנו. כבר יש טבעת.

אז אם רבים - זה עד הסוף.

ואם כועסים - נביע את זה עד הסוף.

ואם עייפים או אין כוח - פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.

כי אנחנו יכולים.

הוא בכיס שלנו.

הוא מובן מאליו.

הוא נשוי לנו.

 

והמובן מאליו הזה, צריך להרוג אותו.

כבר שהוא קטן צריך להרוג אותו.

צריך להילחם בו

צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית - שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותו חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' -

לאהבה מודעת.

לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.

אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת -

אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,

אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.

שמשקים אותה, שמשקיעים בה - שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.

ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.

 

הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.

לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית -

וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים - להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!

לראות את זה

להעריך את זה

להודות על זה.

 

כי מה אנחנו עושים?

לגמרי הפוך.

שוב, לא מכוונה רעה חלילה - אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.

אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.

אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,

להפוך את זה לחזות הכל,

לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,

שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,

בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית - אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,

לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.

 

ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!

במודע אם הוא מתנהג לא משהו - לומר לעצמנו בראש -

אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו

או טרוד

או לחוץ

או מתוסכל

או כואב לו

או קשה לו

בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!

זה לא שהאישיות שלו דפוקה!

כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם...

 

בנוסף,

חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,

להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!

כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות - זה את כל הטוב שהשני/ה עושים - אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו

ואת כל הרע - מעצימים ומגדילים!

אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף...

אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע...

אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע... בואו נשתחווה למלכה...

אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!

 

ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.

 

אז לא!!!

 

זה לא מובן מאליו!

היא שטפה כלים!

והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!

והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!

והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!

 

זה ל א מובן מאליו!

אז להעריך את זה

לומר תודה על זה

לראות את זה! קודם כל לראות את זה.

להגדיל את זה.

 

ואת הרע?

להקטין.

פרופורציות.

אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.

בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש

וכו' וכו'.

 

אז בהחלט,

גם בן זוג אידיאלי ומושלם

וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת

שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה -

זה עדיין

*לפני* החתונה!

הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7

עדיין לא היו במציאות של נישואין ומחויבות

עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו

עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו

עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה

אז זה לא בר השוואה בכלל!

 

התכונות האלה שלהם,

אלה שהתאהבנו בהן,

אלה שראינו ומצאו חן בעינינו

אלא שקירבו בינינו - הן כולן עדיין שם!

רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!

אם רק נזיז את השמיכה הזו - נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!

וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!

וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!

 

אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה - זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.

אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?

אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר - נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.

 

אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע

ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" - היא לא השתנתה. היא אותה אחת.

זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים

ושוב - לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!

 

אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מעניין אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות

ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות - שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.

שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.

 

ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה - שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!

אז נבין ששוב - זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף - גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' - זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.

וצריך לבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה - ולטפל בזה.

 

תמיד צריך להגיע לשורש

להבין אותו

לקרוא לו בשם

ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'

ואז לטפל בו.

 

כי הרבה פעמים אומרים שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה - הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.

ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,

את כל מה שחפרתי עכשיו ועוד הרבה דברים שעוד לא חפרתי אותם כאן - אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,

ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,

לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,

להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,

ובמה שקשה - לברר לעומק - ולטפל.

לא לטאטא אלא לברר, לזהות - ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.

(וגם אם צברנו - זה עדיין לגמרי אפשרי!!!)

 

אם לא היינו חווים את כל הקשיים, המשברים והרע שעברנו - לא היינו באותו מקום של *טוב* ביננו כרגע.

כמה שזה נשמע מופרך, לפעמים רק מהמשברים אפשר לצמוח ולהעמיק בעוצמה הכי חזקה שיש,

לפעמים דווקא מהרע אפשר לחוות את הטוב יותר בשלמות ויותר בחוזקה ועוצמה.

וזה נכון לכל תחום בחיים - אדם שעובר ומתגבר על מכשולים וקשיים - לרוב יכול לצאת הרבה יותר מחוזק, עם הרבה יותר כוחות ותעצומות נפש שגילה על עצמו, הרבה יותר לעזור גם לאחרים, הרבה יותר לפצח את השריר של הנתינה וגם של הקבלה, וגם לחוות את הטוב הרבה יותר בעוצמה כאשר הוא מגיע

 

 השינוי הזה מרווקות לנישואין טומן לנישואין הרבה מאוד קשיים בדמות המובן מאליו במרים את ראשו פתאום -

אם עד עכשיו ארוסך או בן זוגך, שעדיין לא היה בעלך, לא היה מובן מאליו בעינייך - כי לא הייתה הטבעת, כי לא הייתה המחויבות - הרי שמרגע שנישאתם הוא כאילו כבר "בכיס שלך" וזה יכול לגרום לרוב ככל האנשים לקבל את השני/ה כמובן מאליו.

וזה הנשק הכי גדול של הנישואין המובן מאליו הזה.

 

שום דבר לא מובן מאליו!

צריך להתייחס כל יום מחדש כאילו הוא מתנה ב א מ ת, כאילו בן הזוג הוא מתנה ואין נפלא כמוהו, לא לקחת לעולם כמובן מאליו, להעצים, להגדיל, להאדיר, להודות, לאהוב מכל הלב.

כך גם ניתן לראות זוגות שחיו לפני 10 שנים ביחד כולל הכל ופתאום מתחתנים וישר מתגרשים.

איך זה יכול להיות?!

לפני החתונה – לקחו אחד את השני *לא* כמובן מאליו! אלא כמשהו חשוב ויקר!

כשרבו – לא עשו זאת ברוע ובגועל לפחות לא עד הסוף – כי הרגישו שיש להם מה להפסיד. שהוא או היא יכולים ללכת ולא להתחתן בסוף. ניסו להיות יותר טובים, ניסו לשווק עצמם יותר טוב, ניסו להחליק למחול ולסלוח על טעויות יותר.

ואחרי החתונה<? הרגישו שזה כבר ב"כיס הקטן" שלהם. לקחו כמובן מאליו.

רבו עד הסוף. צעקו, קיללו, עברו קווים אדומים,

הפסיקו להשקיע כי "מה זה משנה זה כבר שלי", פזלו החוצה, עשו השוואות, התחילו להגדיל פגמים ולהקטין יתרונות במקום להיפך, לא השקיעו – והתוצאה – גירושים רגשיים או גירושים בפועל.

 

כל עוד הקשר לא ממוסד, ואין את המחויבות הזו, יותר נוח להכיל צדדים מסוימים באישיות או חוויות חיים.

ברגע שהקשר הופך לרשמי, עם הזמן זה עלול להיעשות יותר ויותר קשה.

משתי סיבות עיקריות:

  1. המובן מאליו, כאמור. שהקשר נהיה ממוסד, כאילו הכל כבר "בכיס הקטן", מובן מאליו, לא משקיעים כבר, לא כמו קודם שזה *לא* היה בכיב הקטן, שזה *לא* היה מובן מאליו, שתמיד היה את החשש שישב שאולי הוא/היא ילכו ממני אם אני _______ או אם אני לא _____ או ימצא יותר ב___ ממני
  2. כאשר הקשר ממוסד, זה כאילו אומר למוח של כל אחד ואחת מאיתנו שזה "סופי", שזהו. זה ככה לנצח. (מה שלא היה כך לפני – שתמיד כל אחד חשב איפשהו במוח שמקסימום נפרדים, או מקסימום מישהו/י אחר/ת וכן הלאה) – כאשר מתחתנים והקשר רשמי וממוסד – כבר אין למוח את המחשבה שהכל פתוח, שיש המון אופציות בכל זמן נתון, שהוא חופשי ומשוחרר לבחור בכל שניה נתונה מה שהוא רוצה, את החופש והעמדה המחשבתית שכלום לא סגור לו וסופי. כאשר הקשר ממוסד, גם אם הוא ממש טוב וגם ממש אוהבים – אין את העמדה המחשבתית הזו, והמוח יכול להגיד, אפילו בתת מודע – רגע! לא רוצה שזה יהיה סופי! סופי זה מפחיד! סגור זה מפחיד! אני רוצה עוד אפשרויות! אני רוצה חופש! אני לא רוצה להתחייב ולהיות סגור וחתום כל הזמן! (זה גם הרבה בראש של האנשים יותר בדור הזה – כי רואים סביבם כל הזמן כל הזמן זוגות שמתגרשים, גם זוגות שהיו אוהבים, וכל המדיה והתרבות בעקיפין רומזת שנישואין זה כלא ושהכל אבוד מראש וכן הלאה, אז כבר זה מחלחל להם למוח והם כבר אוטומטית מפחדים מזה וזה לפעמים עושה נבואה שמגשימה את עצמה כי היחס לנישואין במוח הוא שלישי במקום חיובי!) ואז כאילו להילחם ב"סופי" הזה ולהגיד לעצמנו במוח (בתת מודע לפעמים) שהנה זה לא סופי, אפשר ללכת, זה לא סופי! אז מסתכלים על בן הזוג בצורה שונה, פחות אוהדת ומכילה ומקבלת. פתאום החסרונות והמגרעות בבן/בת הזוג מתעצמים, שמים עליהם יותר את הדגש ואת הזכוכית מגדלת עליהם, ואת כל הדברים הטובים לוקחים כמובן מאליו, (בדיוק הפוך ממה שהיה קודם). ואז יש יותר מריבות, ויותר פרצופים, ויותר עלבונות, והתרמיל של העלבונות והכעסים נהיה גדול יותר ויותר ככל שהזמן עובר, ואם לא מטפלים בזה מהר, ואם לא מקבלים כלים ומודעות לדעת שזה חלק אינטגרלי ממערכת הנישואים, וזו פשוט רק משוכה שצריך לעבור עם הרבה מודעות, השקעה, עבודה וכלים נכונים – אז היחסים מדרדרים לאט לאט, ואז ככל שהזמן עובר יש יותר מטענים שהצטברו ונהיה יותר קשה (אפשרי אבל יותר קשה...).

לדעת שזה קורה, וזה קורה לכולם. וזה בסדר גמור. וזה חלק מובנה במערכת.

אבל התשובה המעודדת והנחוצה כ"כ היא שזה פתיר! שעוברים את זה!

שאז הקשר ואהבה רק מתעמקים!

נהיים קרובים יותר, עמוקים יותר, אוהבים יותר!

מרוויחים את העומק הזה באהבה רק מהעבודה הקשה הזו וההתגברות על המשברים! לא לוותר על זה! לא לברוח באמצע! לא להישבר, לעבוד על זה! עם המון אהבה, הקשבה והכלה – לעבוד על זה! והכל יהיה מדהים! מובטח!

ה*מציאות של הנישואין* עצמה היא שגורמת לאנשים להרגיש לפעמים שבני זוגם הם מובנים מאליהם והכל מובן מאליו - המסגרת הזאת עצמה והמציאות הזו עצמה היא היא זו שיכולה לגרום חלילה לפזילות אם יש משהו לא טוב בקשר, ולעתים גם אם הכל טוב, אבל אין את העבודה הפנימית הזו על ההבנה שהנישואין האלה בעצם ממש *לא* מובנים מאליהם, וממש יקרים יום יום גם אחרי 20 שנים יחד.

 

ההבנה הזו היא לא פחות מקריטית,

כי במקרה שאישה/גבר הגיעו כבר למצב כזה, או עלולים להגיע למצב כזה -

אם יחשבו שנייה שגם עם אותו גבר נאה וכריזמטי וחדש שהרגע הגיח למשרד - גם אם יהיו איתו, ויחוו אהבה וטוב ופרפרים וכו' וכו' - ובסופו של דבר נגיד שאפילו יתגרשו ויתחתו איתו -

מה הם עשו בעצם?

החליפו גבר אחד באחר.

ומה יקרה עכשיו?

גם עם הגבר הזה - השני יקרה בדיוק אבל בדיוק אותו דבר -

שוב שגרה

שוב הרגשה של מובן מאליו

שוב הרגל

 

ואז יגיע גבר שלישי נאה יותר וכריזמטי יותר - ואז שוב אותו סיפור

 

ואז גם איתו

אחרי שלוש שנים

ועוד ילדים

ועוד 3 שנים -

שוב אותו דבר

 

ועוד גבר ועוד גבר ואין לדבר סוף!

 

לכן שכל אחד יחשוב עם עצמו טוב טוב -

הרי התחתנתי עם בעלי כי *הוא* זה שהיה נאה בעיני, וכריזמטי, ואהוב, וכל התכונות שאהבתי בו

ו*הוא* זה שעשה לי טוב ופרפרים וכל זה -

אז איתו התחתנתי.

ויש לי עכשיו שתי אפשרויות:

או לשמר ולחזק ולהרים למעלה את הקשר המיוחד הזה שיש בין שנינו, בלי שום רבע פזילה החוצה, ועבודה ואנרגיה שמושקעת ומושקעת רק בבית פנימה -

או להפסיד אותו ואת מה שיש לנו ולהיות בלופ אינסופי של חיפוש של עוד גבר כריזמטי ועוד אחד ועוד אחד ולעולם אין לדבר סוף, רק כאב לב ותחושת החמצה גדולה, כי עם אף אחד לא יהיה ניתן להגיע לשלמות,

לשחרור,

להרגשה שהנה הגעתי אל הבית שלי,

של שייכות וייחודיות,

של בנייה של מערכת נישואין של שנים רבות ולנצח שרק שעוברים עוד דברים ומנצחים עוד משברים ומתעמקים - רק בה אפשר לחוות אהבה מסוימת ושלמה שאי אפשר לחוות עם קשרים יותר קצרים (אפילו של שנים. לא דומה אהבה של 40 שנים לאהבה של 20 שנים).

אז את כל זה מפסידים.

החידוש הגדול הנוסף הוא שזה לא משנה כ"כ אם בעלי הוא יוסי או דני

או אשתי היא רינה או דינה -

מה שיעשה את העובדה שנצליח ונישאר יחד *בטוב* - היא העבודה *שלנו* בלבד!

היא הבחירה שלנו אחד בשני/ה כל יום מחדש בלבד!

היא היכולת שלנו *במודע* להשקיע,

במודע לאהוב,

במודע להעניק ולתת,

במודע לא לקחת את בן/בת הזוג כמובנים מאליהם -

בכוחנו לגמרי לגמרי לעשות את חיי הנישואין שלנו מאושרים.

כל האובר-ציפיות שאנו מלבישים על בן זוגנו,

כאילו הוא אמור לענות על כל שאיפותינו בחיים,

כאילו הוא יכול להיות מושלם,

כאילו הוא יכול להיות אנחנו עצמנו רק בגרסה הגברית

לאהוב כל מה שאנחנו אוהבת

להיות טוב בכל מה שאנחנו טובות

ואם אפשר גם שיהיה בנוסף מכיל ומחבק ונחמד ואוהב וגבר ומושך ו.. ו... ו.. ו...

הלו!!!

רגע!!!

זה בן אדם!

לא מלאך

לא מושלם

זה בנאדם.

הוא לא יכול להיות גם וגם וגם והכל.

 

הורגלנו שזה עובד ככה.

ראינו כל ילדותנו וכל סרטי דיסני שהכל ככה.

שהכל מושלם

שהאביר על הסוס הלבן ומושלם בהכל

שבן הזוג אמור לענות על כל רשימת המכולת ולהיות מקסים ונהדר תמיד בלי טיפת אנושיות או רגעי שבירה,

אבל הורגלנו לא נכון.

זו לא המציאות.

גם אנחנו לא מושלמות.

גם אנחנו רחוקות מלהיות נסיכות דיסני

גם אנחנו אנושיות

גם אנחנו כועסות, עייפות, עצבניות, עצובות

גם אנחנו עם הפאקים שלנו...

 

כמו שאנחנו "סולחות ומעבירות" לעצמנו -

כך כדאי שנעשה עבור בן הזוג.

 

יש לו את הטוב שלו.

כמו שלך יש את הטוב שלך.

ויש לו את החולשות שלו

כמו שלך יש את החולשות שלך.

 

השוואות לא יעזרו

הן גם לא מציאותיות כלל.

וכל גבר אחר, גם אם היה הכי משכיל ומדבר ומעניין - היו לו את החסרונות *שלו*

ועם אותו צד של המטבע הזה - היה גם את הצד השני.

אולי הוא היה כעסן? אולי לא מכיל? אולי לא מכבד? אולי עקשן כפרד ולא זז מילימטר מעמדנו החכמה והנאורה?

ואולי ואולי ואולי.

אין לדבר סוף. באמת.

 

יש מצבים בחיים שגם לאיש וגם לאישה קשה בו זמנית.

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

 

אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*

הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.

 

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

 

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...

 

אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר

מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת

לקפוץ למים ולצאת מהאנונימיות לגמרי זה צעד מרגש

אז יש כרטיס אישי חדש, ועכשיו יש פרטים גם כאן 😊

יעל זק"ש

יועצת זוגית משפחתית ואישית,

מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות

ליצירת קשר: 0542-331193

[email protected]

יעל זק"ש - האגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי

י"ד בכסלו תשפ"א 10:11
קורא כבר פעם שניה..
י"ד בכסלו תשפ"א 13:27

לקפוץ למים ולצאת מהאנונימיות לגמרי זה צעד מרגש

אז יש כרטיס אישי חדש, ועכשיו יש פרטים גם כאן 😊

יעל זק"ש

יועצת זוגית משפחתית ואישית,

מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות

ליצירת קשר: 0542-331193

[email protected]

יעל זק"ש - האגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי

י"ד בכסלו תשפ"א 08:45
מפאת חוסר הזמן, לא קראתי הכל, ובכתיבה שלך יש המון נקודות שצריך לפרק לאחד אחד.
רוצה להתייחס לנקודה אחת ואם יהיה לי זמן, בהמשך אתייחס לחלקים נוספים בכתיבה שלך.
ענין הקוליקטיס...
בעלי חולה קרון שזו מחלה שמקבילה לקוליקטיס רק יותר קשה....
וכשהתחתנו ידעתי על זה ובכל אופן בחרתי להתחתן איתו (קצת תמימות, לא הבנה של עד הסוף של מה זה הקרון, אהבה אליו ועוד כל מני סיבות) קרון וקוליקטיס הן מחלות מעיים, קשות ממש! רגע הגילוי הוא קשה ולוקח זמן להבין איך לחיות עם המחלה הזאת. כן, זה אומר ריצות תכופות לשירותים, התמודדות עם כאבי בטן (שמזכירים ממש צירי לידה), בחילות הקאות ועם כל הקושי הרגשי שזה מביא, אתה כאילו מאבד את השליטה על החיים, המחלה מגבילה מאוד!

אני מאוד יכולה להבין גם עניין העבודה, אני זוכרת שבעלי קיבל עבודה חדשה, ודקה לפני שהיה צריך לצאת היה צריך שירותים... ואני באמת ובתמים הייתי ממלמלת פרקי תהילים שיצא מהר כדי לא לאחר לעבודה (לא הייתי אומרת לבעלי כלוווום!!)

אנחנו נשואים עוד מעט כעשור כשבעלי באותה עבודה!!
חשוב לי להגיד שניתן לחיות עם המחלה הזאת! לוקח זמן להכיר אותה, להבין אותה, לחבק אותה ולדעת שהיא פה ותישאר פה ואנחנו ננהל את המחלה ולא היא אותנו...
המצב הרגשי מאוד מאוד משפיע על המחלה, לאט לאט מבינים מה הטריגרים שגורמים לזה להתפרץ (לחץ,חוסר ביטחון ועוד)

אני מאמינה שכל המצב הכלכלי וזה שלא מצליח להביא פרנסה כמו שהיה רוצה לעומת זאת, את ממשיכה להתקדם (ואפילו סוגרת לו את החוב שלו) לא עוזר לו מבחינה רגשית... יכול להיות שהוא אפילו מרגיש קטן מזה... וברור לי שיש לך כוונות טובות.

אני ממש ממליצה על:
1. הרבה שיחות טובות, מכילות עם הרבה הבנה, דחיפה שלו למקום עצמאי, מרומם (ולא לשמור על התינוק...) לעודד אותו ובעיקר להאמין בו ממש!!!
2. אם מסכים ללכת לטיפול רגשי, זה גורם פלאים למחלה.
3. צריך לדעת להקשיב לגוף שלו, מה עושה לו טוב, ומה לא.
התזונה שלהם ממש שונה, לדוגמא:כולם אומרים שקמח מלא בריא, אישית, את בעלי זה היה הורס לו את הבטן ממש! יש ירקות שמותר כאלו שאסור לו כנ"ל מוצרי חלב...
4. למצוא אנשי מקצוע עם יחסי אנוש טובים שיאמינו בבעלך שיכול להתגבר על זה, (אנחנו החלפנו רופא גסטרו שהיה מאוד מקצועי אבל בלי יחסי אנוש ברמה שבעלי היה מקבל כאב בטן רק מלראות את הרופא הזה)

והכל למדנו על בשרינו, לא ביום אחד ולא ביומיים, זה תהליך ארוך, אבל מספק.
אנחנו התחתנו צעירים, נלחמנו בשינים על הנישואים שלנו, גדלנו עם המחלה. ניתן לחיות עם זה, ולקיים חיים נורמלים לחלוטין.
צריך הרבה הרבה סבלנות! בהצלחה!




י"ד בכסלו תשפ"א 10:31


בראשית נברא היקום. הדבר עצבן המון מאוד אנשים. ונחשב בעיני רבים כדבר חסר טעם לחלוטין.

 

יש תיאוריה הגורסת כי ברגע שבני האדם יבינו את משמעות החיים, היקום וכל השאר, יעלם העולם כהרף עין ויוחלף במשהו עוד יותר לא ברור ולא מובן.

 

יש תיאוריה הגורסת כי כל זה כבר קרה.


י"ד בכסלו תשפ"א 13:27

לקפוץ למים ולצאת מהאנונימיות לגמרי זה צעד מרגש

אז יש כרטיס אישי חדש, ועכשיו יש פרטים גם כאן 😊

יעל זק"ש

יועצת זוגית משפחתית ואישית,

מדריכה לחיי אישות ומדריכת כלות

ליצירת קשר: 0542-331193

[email protected]

יעל זק"ש - האגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי

י"ד בכסלו תשפ"א 09:00

משתמש אנונימי כללי אך ורק לפורום הריון ולידהעגלה


 


1. נא לעשות שימוש הגון.


2. לא לפרסם דרכו.


3. לא להעביר את הסיסמא לאנשים אחרים.


4. הסיסמא אצל מנהלות הפורום.


י"ד בכסלו תשפ"א 09:08
וואו נשמעת התמודדות לא פשוטה בכלל.
הכל עלייך ה-כל.
הפרנסה, הלידה שעברת, גידול הילד, בחובות של בעלך, לטפל הצ'ק דחוי...
בעלך..
ואולי, נח לו במצב הזה, את עושה הכל מצוין. אפילו כשהיה חוב פתאום קיבלת מילגה, בעלך סומך עלייך שאת מטפלת בהכל כמו שצריך, אולי, אני אומרת בזהירות, את לא נותנת לו לקחת תפקיד לידיים? יכול להיות שנגיד הוא טיפל במצב הכלכלי ואת 'נכנסת לו' ולא סמכת עליו כמו שצריך ואז הוא הירפה והשאיר את התפקידים לך?
אני חושבת שצריך לעשות תיאום ציפיות- איזה תפקידים הוא לוקח על עצמו - למשל לטפל בחשבונות הבנק, או למשל טיפול בילד בשעות הלימודים. אבל אז את חייבת לשחרר ולסמוך עליו, לא להכנס לו באמצע - תן לו מים, תחליף לו טיטול, שים אותו לישון וכו'. לא. את בחדר סגור ולא ניגשת, כאילו שאת לא בבית, לא רואה אותם בכלל. סומכת עליו שיעשה את התפקיד כראוי.
אני כל כך מבינה את העצבים שלך על הבחינה שהוא התעסק באוכל. פשוט לא פייר! אבל צריך לעשות פוס. לעצור, לדבר ולהשלים. נסי לדבר בנחת כמה שאפשר, ולהסביר את המצב שאי אפשר שהכל עלייך, כי בסוף יימאס לך מזה.
י"ד בכסלו תשפ"א 09:17
נעתקה נשימתי רק מלקרוא את זה, אז לחוות??!!! - אלופה את!
אקדים ואדגיש שאם בעלך היה פונה פה לעזרה - התשובה שהוא היה מקבל, ממני לפחות, היתה שונה מאוד ממה שאני הולכת לכתוב לך. היה מקבל על הראש כהוגן...
אבל מכיון שאת השואלת, ומכיון שניכר בך שאת אישה חזקה, אינטליגנטית ויודעת את אשר לפניה, והכי חשוב - מכיון שאני מאמינה מאוד! בשינוי, אפילו של אחד מבני הזוג, להפוך ולשנות דינמיקה זוגית - ננסה יחד לקרוא את התמונה מזוית קצת שונה:
את מתארת מצב בו בעלך איבד את מקום העבודה המכניס שלו ואיתו את היכולת לפרנס את המשפחה שלו בכבוד. הבעיות הבריאותיות מהם הוא סובל גם מצריכות הרבה עזרה ותמיכה שלך ומציבות אותו בצד הנזקק, לנישואין הוא הגיע עם חוב גדול, ונשמע באופן כללי שהוא בתקופה ומצב לא הכי מזהירים בחייו...
והוא זכה בך - אישה חזקה, מובילה, הגיעה לחתונה עם סכום יפה שחסכה לבד, גמרה תואר ראשון - כרגע לומדת כבר תואר שני, מצליחה לעשות הכל, גם אם זה עם קושי, ללמוד, לפרנס, להרות, ללדת, ללמוד בזום עם הילד, לסגור לו את החוב, לקחת משכנתא, לנהל את כל מערך הכספים והחשבונות, לתמוך בו בריאותית - אחותי, את א ל ו פ ה !!!!!!!🥇
את יודעת מה אמר לי בעלי פעם? - היום, בשנים האחרונות, ישנן נשים שיכולות פרקטית להסתדר מצוין גם בלי בעל. נשים היום יכולות לפרנס יופי, רק הן תצלחנה לתמרן עם בית - עבודה - ילדים, הן מגדילות ראש, הכל עליהן ומסתדרות יופי! ( אני לא מתייחסת כרגע לפן הרגשי או המיני)
ויש גברים כאלה, שנסיבות החיים, או גורמים זמניים, או האופי שלהם - הביאו אותם להיות בעמדה קצת חלשה יותר. קבועה או זמנית. עכשיו את למשל - מסתדרת יופי גם אם הוא חלש עכשיו - את עדיין מחזיקה הכל ושורדת ומנהלת את כל החזיתות.
אבל איפה המקום שלו כגבר????
קצת לא נשאר לו מקום....
נראה לי שבמצב שלך את ממש צריכה *לייצר* לו מקום בו הוא פועל *ומרגיש* כבעלך, כגבר שלך!
מצליחה להבין למה אני מתכוונת?
תראי, את צודקת בכל מה שטענת ותטעני. באמת! אני באמת חושבת שבפלונטר הזה את הצודקת. אבל מה תרויחי מזה? בואי תיהיי חכמה! בואי תגרמי לכל התמונה להשתנות!
בעלך נשמע נמצא כרגע במקום נטול כל אחריות, שום דבר לא באחריותו. הוא לא מצליח לפרנס, המצב הבריאותי שלו לא מזהיר, הוא זכה באישה שמצליחה לתפוס ולהחזיק הכל. אז מה נשאר לו? לשמור על הילד כשאת בזום? אה..פחות מענין...
קומי תצרי לו מקום, חשיבות, ערך. את יכולה! את מסוגלת להכל!! אנחנו ממש יכולות כנשים ליצור אנשים חדשים! להפוך אותם על פיהם!
אין לך מושג כמה פעמים ראיתי את זה קורה בפועל....זה מדהים! זה עוצמתי! זה הכוח שלנו כנשים!
אז מה אני צריכה לעשות, את שואלת?
כמו תמיד אענה לך: אם התחברת לרעיון הזה והוא נראה לך נכון,שבי עם עצמך, תפנימי אותו, תעבדי אותו, תני לו לשנות את הגישה שלך מבפנים - זה כבר ישפיע לבד על המעשים.
אתן לך הצעה, רק הצעה, למשו שאני הייתי עושה במצבך ( והייתי לא רחוקה מאוד בתחילת הנישואין מהמצב שתיארת) - אני הייתי מעבירה לו חגיגית ורשמית את כל ענייני ניהול הכספיים. ככה חד וחלק! זה החשבון בנק, זה הסיסמא, זה החובות שלנו, זה החסכונות, זה התשלומים החודשיים -ושיהיה לך בהצלחה!
וזהו
לא להתערב לו
לסמוך עליו
אין לך מושג כמה זה יעצים אותו
ויצור לך גבר!!
ואם הוא מרגיש גבר - קטן עליו לזהות מצוקה רגשית אצל אשתו אחרי לידה, לשמור על הילד, לפנק, לגונן, להעניק בטחון...
בהצלחה אהובה!
י"ד בכסלו תשפ"א 10:56
לא מובן הצעד, שהוא התפטר מהעבודה הראשונה

מלבד זה- אוי אחד גדול
י"ד בכסלו תשפ"א 18:43

שעשיתם זה היה לעזוב את מקום העבודה.

מי עוזב מקום רווחי וטוב ומשמח רק בגלל שיש בנות?!?! מה קשור לשאול רב?!?!

מה לקחת על עצמך להיות המפרנסת העיקרית ועוד ללכת ללמוד? זה חוסר אחריות.

פשוט מסכן. הוא היה רגיל להרגיש מועיל ומפרנס ועכשיו כמו בטטה. בשביל גבר זה נוק אאוט.

 

שיחזור לעבוד במה שהוא אוהב וטוב. כשיהיה לו טוב תראי איך דברים מסתדרים.

 

ט"ו בכסלו תשפ"א 08:55
עבר עריכה על ידי זית1 בתאריך ט"ו בכסלו תשפ"א 09:07
גם אם אתם דוסים ממש, אפשר וכדאי לדעת לחיות עם החילונים והחילוניות.
ולעבוד גברים עם נשים, עם גבולות ברורים!!
לא עוזבים מקום עבודה טוב מבלי שיש אופציה יותר טובה.
אם ישנה אפשרות שהוא יחזור למקום העבודה שהוא עזב, אז תעשו את מירב המאמצים בכדי לחזור, ולהתמודד עם בעיית הצניעות.

את לוקחת על עצמך המון, תנסי להרפות מדברים מסוימים ותעבירי אליו את האחריות, גם אם הדברים יבוצעו בהתחלה לא על פי רצונך.
גבר חייב להרגיש שהוא מוביל ומועיל למשפחה!!
תנסי לחשוב מנקודת המבט שלו, שעד לפני הנישואים הוא תפקד, עבד בעבודה טובה, והיה בשליטה על חיו, כרגע כל הקרקע היציבה נשמטת לו מתחת לרגליים, וזה מצב מתסכל מאוד!
ואפשר להבין גם את הכאב שלו.

ולגבי הדירה, לדבר לדבר ועוד פעם לדבר בכדי להבין למה להישאר במקום יקר ללא יכולת כלכלית לכך.
אולי הוא לא מודע לקושי הכלכלי?
ולגבי קניית בית, מבינה את הלחץ שלך, אבל מה יועיל בית משלכם אם הזוגיות נעלמת בדרך?
וגם איך תעמדו בהוצאות משכנתא עם מצבכם הכלכלי?


בהצלחה.
ט"ו בכסלו תשפ"א 09:26

לא הכל כסף בחיים

ואני בטוחה שבכסף הזה לא היה להם ברכה

אולי יעניין אותך