הגאווה מתחילה להיות מורגשת בצורת תחושה עמומה בנפש. תחושה שהולכת ומתגברת עד שהיא מוצאת את ביטוייה הארסי במידת הכעס.
התורה מזהירה אותנו: "לא יהיה בך אל זר!" והגמרא ממשיכה ומפרטת: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".
דברים כאלו חריפים לא נאמרו על שום מידה רעה אחרת. מדוע מסוכן הכעס יותר מאשר מידות אחרות? זה מפני שהכועס מאבד את השליטה על עצמו ומשתעבד לאלוהים אחרים: כוחות זרים שאינם שייכים אל עצמות אישיותו.
...
כשאדם כועס, הוא צריך לעצור רגע ולבחור- "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה. ובחרת בחיים". ואז- להפעיל במציאות את הכח לאהוב. להחליף את הכעס בענווה. ולהסתכל החוצה באהבה.
זה בערך.
ע"פ הספר של דוד בן יוסף- זרימה שוטפת. עמ' 27-31.
לא קל בכלל, אבל יש דרך.
אין עוד מלבדו
(אני בת)
זו הכותרת, ואת הדרך את צריכה לעשות לבד.
בהצלחה!
אין עוד מלבדו
(אני בת)
למקומות הלא נכונים?
זה בדיוק המקום הנכון, ללכת עם
האמת שלך ולומר:
רבש"ע, אתה הרי אוהב אמת גם אם היא
לא ככ יפה.. אז אני אגיד לך באמת, מה אני
מרגישה ומה עובר עלי.
אם אתה רוצה שקר, אני אחרטט שהכל
טוב ואני מעולה בכך, ואני גם אגרום לך שתאמין לי
אבל
אם אתה באמת אוהב אמת כמו שמלמדים אותנו
הצדיקים, אז אני אגיד לך מה אני מרגישה..
וחלילה לא בכדי להתריס אלא בכדי לשתף שם שמים.
ואז תתחילי לירות
בקסם הבא אני הולך לחתוך
הביתה מוקדם
