קודם כל, זה קצת תלוי בשלב שלך בהכשרה. אבל גם אם הדחף שלך הוא להתנדב לכל דבר - וזה יפה ומבורך, כדי לוודא שאתה מסוגל לזה נפשית. מאחר ואתה מדבר על זה, אולי כדאי שמידי פעם תוריד את הרגל מהגז - כדי שיהיו לך כוחות להמשך, לדברי החשובים יותר.
לגבי הסיפא (גבי לתרום בלי לתת) - אין מה לומר. זה באמת עצוב בגדודים מהבחינה הזו.
אני לא מתנדב לכל דבר, אני מתנדב למה שאני חושב שצריך לעשות. בגלל שבצבא יש הרבה דברים שבבסיסם הם נכונים אבל מנופחים לבזבוז זמן ומשאבים, הרבה דברים נראים מיותרים ואני מתחמק מהם. מה שקורה זה שהתחמקות ועוד התחמקות הובילה אותי לביקורת והכחשות שהבנתי שהן כבר מוגזמות.
אחלה שאלות! ממש מזדהה במבט לאחור..
איך הגעתי למצב של אי-רצון לביצוע האחריות שמוטלת עלי?
מה היחס בינך לבין המפקדים שלך?
איך קורה שמה שעובר בראש זה כמה אפשר להכחיש ולא תהיה בזה בעייה?
אתה מאמין במשמעות של התפקיד שלך? אתה רואה את עשייתך כמשמעותית? מרגיש את זה?
בכללי, מאיפה באה הגאווה הזו של "אני יודע איך צהל צריך להתנהל"?
כל מערכת שמכניסה אנשים שונים אליה צריכה ליצור מסגרת שתתאים לכל הרצף של האנשים שבאים אליה. אם באת מרמה גבוהה סביר להניח שתרגיש שהרבה דברים מתחת לרמה שלך וממילא התחושה. אולי באמת כדאי להביט על הדרגים הגבוהים... יש לך ממשק והערכה עם מי מהם?
לאן אבדה המוטיבציה של רצון לתרום בלי לקבל תמורה?
זאת אחלה כאפה שבעולם! כדי ללמוד ממנה. מצאת את עצמך בלי מוטיבציה בלי שציפית לזה. אחרי שתזהה יותר בדיוק את המצב שלך ותפנים אותו, תוכל להתרומם ממנו. אם תתפוס את עצמך כאותו הצדיק שאתה מכיר מפעם - אתה פשוט לא תהיה מחובר לסיטואציה. תתחבר לסיטואציה שאתה נמצא בה רגשית ("כן, זה אני. לפעמים אין לי מוטיבציה ויש לי רצון לקבל תרומה ולהרוויח") ורק אח"כ תראה מה אתה יכול לעשות עם זה. אתה מגלה עוד רבדים בנפש שמתגלים במצבי קצה (הצבא אלוף לשים אותנו במצבי קצה שבהם אנחנו בהם רואים מי אנחנו).
למה כל כך מפריע שאחרים נחים כשאני עובד, אבל אין מצפון שאני נח/מתחמק כשאחרים עובדים?
אתה מחוברים לחברים שלך בצבא?
והכי חשוב, איך יוצאים/מטפלים/מתרוממים מזה?
מתחברים רגשית לסיטואציה. נותנים מקום להלם מעצמנו ומדברים עם עצמנו מה יעשה לנו טוב ולאן פנינו. זה כיוון... מה אתה חושב?
יש משמעות לתפקיד שלי. אני רואה את המשמעות בתרגילים, אבל מרוב נהלים ובירוקרטיה (שקשה להסביר אותה מעבר לכסתחים) העיסוק בעיקר ובאפשרויות לשפר את היכולות נדחה הצידה. נוצרת תחושה שהקיום של כל פקודה חשוב יותר מההשלכות והסיבות של נתינת הפקודה.
מה שעוד יותר מתסכל, זה שאם לא מסתדר אז פתאום אפשר לוותר על פקודות.
כמעט ואין לי ממשק עם רממים, בדיוק השבוע חשבתי שבאמת חבל שאין.
אני מחובר לחברים שלי, הכוונה הייתה בעיקר לפזם וחוקי פלוגה.
ושוב, תודה רבה
אתה בטרונות/אימון מתקדם? אם כן - הניפוח הוא חלק מהקטע של הטרונות. אחרי שאתה שורד כמעט בכל מצב בהכשרה אתה מגיע לרמת מוכנות פסיכית, שצריך אותה. גם אם זה אוסף של פרטים 'מיותרים'כשזה מצטבר - זה נהיה משמעותי.
אם לא - תמחק את מה שכתבתי...
לפעמים (גם בהכשרה וגם לא) יש דברים שהם לא עוזרים לנו באופן ישיר ואנחנו צריכים לעשות אותם למרות בפנ"ע הם לא משמעותיים. בגלל שכך המערכת (וקשה מאוד לשנות מערכת ענקית כמו צהל) בגלל שמישהו חושב אחרת וכולי...
אבל צריך להשלים עם זה. מותר להתבאס קצת. ברגע שאתה מבין שלא כל פרט קדוש הבאסה תופסת את החלק המאוד מסויים שהיא צריכה לתפוס. ואם הפנמת את זה יכול להיות שבשלב מסויים זה כבר לא יבאס. תעשה כמה שאתה יכול להתקדם ותהיה מחובר רגשית למגבלות שלך (שהם לאו דווקא באחריותך).
"נוצרת תחושה שהקיום של כל פקודה חשוב יותר מההשלכות והסיבות של נתינת הפקודה."
אתה מבין את ההגיון שעומד מאחורי זה? אני מניח שכן.
וגם אם ההגיון לא תקף תמיד - בסדר... אתה חושב אחרת ויכול להיות מאוד שאתה צודק וזכותך.
תמשיך למצוא את החלקים המשמעותיים בשירות ולהיות מחובר אליהם ובד בבד להיות גם מחובר לחלקים הפחות נעימים ולדעת מקומם. הציפיות היו שונות ואנחנו נדרשים להכיר במציאות החדשה להתחבר אליה רגשית ולהשלים איתה.
ככל שתתן יותר מקום לתסכול ותרגיש שהוא לגיטימי ובסדר כך גם זה יתפוס את המקום הראוי לו. אל תלחם בזה. וכן, בעיקר תהיה מחובר ל70% החיובי. נשמע שסה"כ העיקר טוב.
תתקדם לפיקוד אולי תוכל גם לשנות חלק מהדברים
של 'צהוב' ו'שחור', 'שוקיסט, לא שוקיסט' ו'גבר, לא גבר' כל הדברים הילדותיים האלה.
לא באנו לצבא בשביל גאווה עצמית ולהיות גברים שיעריצו אותנו.
באנו בשביל לתרום, לשרת את כלל ישראל. להיות חלק קטן ממשהו גדול. לזכור כמה אנחנו קטנים, הרבה יותר ממה שנדמה לנו, אבל מצד שני גם אם אין אני לי מי לי,
ובשבילי נברא העולם.
אני כותב ככה בחריפות,
כי באמת אני רואה עוד ועוד אנשים שרוכבים על האמירות האלה של 'כלל ישראל' ו'שמירה על ארץ ישראל' ולוקחים אותם למקום מאוד מאוד אישי,
עד כדי השפלת מי שלמשל לא עשה שירות קרבי (אני כותב כמי שכן עשה שירות קרבי משמעותי),
או לא היה בדרגה שלהם (למשל אם הם יצאו לפיקוד).
כלל ישראל זה לא. אגו, לפעמים יותר מדי אגו - זה כן.
להבין שאנחנו רק הכלי. לא המטרה.
בכל שלב בחיים שלנו האמת
ועוד עצה פרקטית:
תשנן את הספר 'באהבת עולם דגן' על הקדוש דגן ורטמן הי''ד.
סייע לי מאוד בצבא לשמור על פרופורציות.
כדי להתקדם בצהל צריך להיות אלוף בכסתחים, לא אכפתי ועוד שלל תכונות מדהימות של קציצים.
לאף אחד לא באמת אכפת ממך וברגע שהם יסיימו איתך הם יזרקו אותך וידרכו עלייך אפילו בלי לשים לב, אז כדאי שתשמור אתה על עצמך או שאף אחד לא יעשה את זה.
מקווה שתעבור תתקופה בשלום ועם כמה שפחות נזקים בגוף במוח ובנשמה.
אולי כארגון הוא זוועה זה אין ספק.. אבל יש אנשים ממש מדהימים וטובים בפנים
יש לי פלוגה נדירה וחברים טובים מאד שכיף להיות ביחד וכיף לעבוד ביחד והכי כיף בעולם לקרוע את עצמינו בשביל העם המתוק הזה
וכן.. יש גם קצינים טובים.. אפילו הרבה
בגלל שבעיניים שלך אתה מוצא את הטוב אתה הופך את המציאות לכזאת, אבל אובייקטיבית היא לא
תראי שדווקא הבנים פה שכולם שירתו מדברים טוב על הצבא
יודע מה אני לא צריכה סקר, לך תסתכל על המספרים של החיילים שמתאבדים אולי זה יגיד לך משהו
תודה על ההארות️
צבא יהודי אחרי גלות חושך נוראה, של טבח ייסורים ויגון, אלפיים שנה שלא היה לנו צבא כזה... קידוש ה' שאין כדוגמתו.
וגם אם נדבר פרקטית, יש כל כך הרבה דברים טובים בצה''ל.. המון. אבל התקשורת מתפרנסת מהרע שיש מדי פעם, ויש, לא אומר שאין. אבל אפס אזכורים בתקשורת לטוב.
ויש מלא
לקרוא בדברייך על כך שצה''ל מתקרב לגובה של הרצפה, קשה לי מאוד.. זה לא מכבד את עם ישראל האמירות האלה. ולא לוקח בחשבון את המכלול מבחינה מציאותית
טוב, תודה בכל מקרה, לילה טוב....
אנשים -מראש- מגיעים במחשבה כזאת שהם יותר חכמים מהמערכת והמערכת מתנהלת בצורה לא הגיונית.
השאלה היא שוב האם הם באים מתוך אידיאלים או מתוך חיפוש נוחות.
בעבר הצבא התנהל הרבה הרבה פחות טוב והגיוני,
ולמרות זאת אנשים שהתגייסו כ''כ שמחו על הזכות לשרת את המדינה.
היום זה משהו אחר, ואידיאלים הפכו מאמת גדולה למשהו שנועד לשווק אותנו, כדי שיעריצו אותנו כאנשים שתורמים
אבל יש גם הרבה מאוד אנשים טובים בצה''ל,
ואפשר להיות חייל מעולה, והמערכת מאוד מאוד תתמוך ותעריך. מהיכרות קרובה.
כל השאלה היא מה המטרה. חיי נוחות או אידיאלים. זה משנה הכל.
מתייחסים אליך כבוגר,
לא מתזזים אותך כמו כולם,
מתגמשים איתך בכל מיני דברים.
תאמיני לי, לא חסר..
אם יש משהו שלמדתי מהצבא,
אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי משם זה שהאדם עושה את השירות שלו ולא להיפך. מחשבה יוצרת מציאות, פשוטו כמשמעו.
וככל שהגישה יותר כללית ואידיאליסטית וכמה שפחות אגואיסטית - יותר טוב, חד משמעית גם לחייל עצמו
אם המערכת דפוקה - אז זה אמור לתת הרבה יותר משמעות.. אני יכול יותר לתקן. אני יותר משמעותי. מניסיון לגמרי
אם המטרה שלי היא כלל ישראל באמת, ואני בא עם עין טובה של רצון שיהיה יותר טוב, זה לא אמור בכלל להזיז שהמערכת דפוקה
אין לי תפקיד כזה לעשות משהו שהוא לא באחריותי או ביכולתי. ולכן אין יותר טוב מלעשות הכי טוב איפה שאני נמצא ויכול לעשות.
וכדי להקדים תרופה למכה - זה לא קשור לצהוב. לא זרקתי את השכל. זה קשור לזה שאכפת לי מעם ישראל יותר ממה שאכפת לי מהכבוד האישי. חיילים צריכים לבוא ממקום אידיאליסטי, נקי מאינטרסים
צהל זה 'המקום' (בה' הידיעה) לממש ערכים של אכפתיות, רצון טוב, אהבת אדם וכולי...
זה פשוט? ממש ממש לא.
את יודעת מה זה לעודד חבר למחלקה שנמצא במצב ירוד? מה החשיבות של עזרה הדדית? אנשים כאלה מוסיפים אור במקום חשוך... זה ממש להיות אברהם אבינו. לא צוחק.
דווקא בגלל שיש המון גסות בצבא (לא רק קללות) והמון סבלים ולצערנו גם מקרי התאבדות. צריך לומר להיפך! תהיו אכפתיים! תראו מה קורה סביבכם! יש לכם אפשרות לא מבוטלת להשפיע ממשית על חיים של אנשים הזקוקים לכך! אפילו חיוך מילה טובה זה עושה המון. להיות נקודה של אור עבור מישהו זו זכות עצומה. אני זוכר שהיה לי כאלה וזה ממש עזר לי וזה מה שאני זוכר מהתקופה.
לא להיות תמים? זה יחסית קל ;)
בד''כ אלו שמתלוננים הם אלו שגם ככה הלכו למחלקת ביני''ש שזה מראש יותר נוח ו.. בקיצור.. אני מניח שהבנת לאיפה אני חותר
אברהם אבינו לא נכנס לתיבה, הוא יצא החוצה. כמו שתיארת יפה ואמיתי. ואולי לכן גם הוא עמד בניסיונות
ואלו לא מקרים בודדים
זה למה אני שונאת את צהל ואת המשטרה כי הם הורגים את מי שלא צריך להרוג ובמקום זה דואגים למי שאמור למות
לא הכרתי את הסיפור הזה, אבל מכיר דומים (ברמות הרבה פחות חמורות), וזו בעיה.
הרפואה בצה"ל לא משהו (בלשון המעטה), כמו לא מעט דברים אחרים. אבל זמן מבוזבז וקדרים זה דבר אחד, נכות לכל החיים זה דבר אחר לגמרי.
מכאן ועד לשנוא את צה"ל, יש מרחק. בצה"ל יש לא מעט אנשים טובים, גם מפקדים. צריך ליפול על אלו. מנגד, גם להיות חייל טוב בעצמך יעזור (מנסיון אישי).
אז מנסים כמה שיותר לפעול ולעשות וברוך ה' לאט לאט הטראומות הנפשיות מקבלות את המקום הראוי. וכמו כל דבר זה תהליך ובסוף נגיע למקום טוב יותר.
אני חושבת שמה שמעצבן אותי זה שמקדשים את צהל והוא לא... צריך להיות עם שכל ולשמור על עצמינו כי אין סיבה שמישהו יסבול לכל החיים רק בגלל שהוא קיבל פקודה מטומטמת
כלא נשמע לי כמו אלטרנטיבה טובה בעצם... טוב אני סתם סרקסטית אל תתייחס לזה
כואב הלב עליו ממש
מקווה שיום אחד זה יעבור לו
Souls don't die
~ענק הברזל~