ריחו החריף של הבצל המטּגן הגיע עד לקומה העליונה, מסעיר את רוחה של הנערה הצעירה. 'שוב הוא מבשל' חשבה בזעם, זורקת את המחק על הוילון המוסט ומניחה לו לנחות על ערימת הדפים מלאת הסרטוטים שמתחת. 'כאילו שזה מה שישלים ביניהם'. היא משכה את הדף הבא והמשיכה, כמו כל החיים שלה. אבל הריח רק הלך והחריף, הלך ונעשה מוכר פחות ופחות עד שלא זיהתה אותו כלל.
הסקרנות הכריעה אותה. היא הניחה את העפרון וקמה, ניגשה לדלת חדרה ופתחה את המנעול. משיכת ידית והריח הכה בה חזק יותר, מעורר יותר. היא נזכרה. היא ירדה במדרגות בריצה ופנתה בחדות אל המטבח ניצבת בזעם ברור וקטלני, וכל נשמתה פנימה מעורערת. "מה נראה לך שאתה מבשל?" היא צעקה עליו, לא מצליחה לשלוט בעוצמות קולה. "פתיתים" הוא ענה בשקט, נבהל ולא נבהל.
היא כבר ידעה. היא כבר ידעה עוד מהבצל אבל הלב שלה לא נתן לה להזכר. "אבל!" היא עוד צעקה ופתאום תפסה את עצמה. נרעדת, היא חבקה את עצמה ולחשה כשהדמעות התחילו לדגדג לה את הלחיים, "אבל זה המתכון של אמא". יפחות שקטות.
הוא הסתובב אליה, ראשו מושפל וידו אוחזת את כף העץ בתוך הסיר, דוממת. "אני יודע" הוא לחש בחזרה, רעד חלף בקולו, אותו רעד שחלף בגופה כבר שבועות.
היא לא יכלה לסבול את זה יותר, מסתובבת בחדות ופותחת בריצה יחפה לכיוון דלת הבית, פותחת אותה בתנופה ומזנקת אל הקור שבחוץ. קור שעוד היה לה חמים לעומת קפאון שבליבה. לפחות ככה פנימיותה וחיצוניותה הושוו באופן יחסי. את החמימות הבית היא לא יכלה לסבול יותר.
היא שמעה אותו נעמד בפתח, צופה בה ושותק. אחרי נצח היא שמעה את קול צעדיו מתקרב קצת ומתרחק עד שכמעט נעלם. ואז שוב מתקרב, הפעם יותר ויותר. לפתע משהו חמים עטף את כתפיה. המעיל שלה. "אני יודע שקשה לך" הוא אמר בשקט כשהרוח סונטת בדבריו, או שמא זה שוב הלב שלה? "אני יודע, ואני יודע שאין לי מושג כמה". היא שמעה את קולו נסדק. זו הייתה הפעם הראשונה, היא יכולה להשבע. כל חושי גופה זעקו להסתובב אליו, אבל היא לא יכולה. היא לא יכולה להסתכל בפניו.
"אבל את לא יודעת כמה זה קשה גם לי". המילים האלו הקפיאו את כולה ובפטיש של טונות ניפצו אותה לרסיסים. והוא ספג את כולם. היא צעקה עליו כמו שלא צעקה מעולם והאדמה שלרגליה הפכה כהה יותר ויותר. לפתע קולה נפסק ולשנייה היא לא הבינה למה, למה הכל התחמם פתאום, איך כשהקור ועוד קור הזה נפגשו נוצר חום. שוב הלב שלה השאיר אותה מאחור והחיבוק הזה עצר את נשימתה. עצר את נשמתה.
לטיפה קרה פניה ועוד אחת על לחיה, ואז אחת על הלב. ועוד. ועוד. המילים זרמו מפיו אל אוזנה ואל ליבה, איכשהו מלטפות. איכשהו מנחמות. שקועה עמוק בתוך החיבוק הזה כאשר פניה לשמים החל הלובן להערם וכל מה שיצא מפיה היה...
"פתיתים..."
האם אני רץ כדי לחסוך זמן או כדי להרוויח זמן? האם אני נרדף מההעדר או רודף אחר השלמות?
"אתה יכול לזכות בכל הטוב שבכל העולמות אם תתחיל עוד פעם אחת מחדש." [שמואל פרדניק, בדרך אל הגאולה]
מנהל פורום פרוזה וכתיבה חופשית ופורום צלילים ומוסיקה - מוזמנים לבוא לבקר!
