עת ציפור מצייצת שירה אחרונה
רץ צבי תמיר בין עלי שושנה
לוטפת הרוח שמי עננה,
מפזרת ריחות הדרים כִּבשָנה.
אודם רקיע ופז אל עליון
שורק הֶחליל עלי שיגיון
מניח ראשו על אבן ילדון,
מניף תלתליו אל זה החִזיון;
שחרחריו מלטפים סִלעי ים בגאון.
גלי תרעומת נסחפים בִּנהירה
בזמן בו תָפוּח אותה בערה
אל שמים קרועים, מדממים בגעירה-
קום אל א-ל איום ונורא!
אחר תישא אותו הרוח אל סוף שמי הים,
כעת שוכב הוא
ולפתע - - -
"וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב, לׂא הֵקִיץ הַנָּעַר" (מלכים ב', ד'; ל"א)