שעת שחרית של שבת היתה, ומתפללי בית הכנסת התנועעו בתפילה כלולבים בסוכות, טליתותיהם מנופפות בדבקות. תקופת קציר. אוויר חם עמד בבית הכנסת, מתאבך בתפילת הרחש של החזן הזקן.
פתע שילבו ידיהם זו בזו, והחלו רוקדים לכבוד התורה - זה מכאן וזה מכאן, שרים מלוא פיהם לכבוד ולתפארת.
אימצתי את עיניי, והנה רב בית הכנסת המת רקד עימם בתפילתם, שלוב זרוע עם אליהו הנביא. בטוחני כי הטעוני עיניי, שכן חיש קל התמלא בית הכנסת באור זהרות ובמלאכי השרת, המנצחים על הריקוד.
הבעל שם טוב הקדוש חולל במרכז עם ספר התורה העתיק בידו האחת. בידו השניה אחז בתינוק של בית רבן, טהור עיניים ובעל קול צלול כדבש, ששר בסלסול של קיבוץ גלויות את שירת התורה. רבי נחמן מברסלב רקד על הבימה, סמוך לרב עובדיה יוסף שפיזז במאור עיניים לפני ספר התורה כנער צעיר.
נשאתי את עיניי, והנה גדוד חיילי המכבים עומד פתח ההיכל, שומרים על חבורת הרוקדים. מאחוריהם עמד שלמה המלך, תוקע בעוז בחצוצרה כסופה. מעל ראשיהם, בעזרת הנשים, מחו דמעות שמחה חנה אם שמואל ולאה אימנו. רחל הניקה את בנימין בנה בתוככי העזרה.
עדת לוויים ניגנה את שירי ההלל בניצוחו של דוד המלך, ולהקת תינוקות של בית רבן נשאה את קולה בשירה. הטלאי הצהוב על בגדם הוסר זה מכבר על ידי אימותיהן ההרות שבעה בכרסן התפוחה, ובשרם הכחוש שב והתמלא בתורה.
רבי עקיבא הוביל את אלפי תלמידיו, ואלו מילאו את האולם בניגון מתוק של תורה. חבורת דרי-רחוב הצטרפו לתלמודם בחיוך זורח.
פתאום דמם האולם. כל העיניים הופנו אל הפתח. חבורת נשים בכתום פינו את המעבר, והנה נכנסו שלובי זרוע אברהם ומשה. זקנם הלבן בהק לאור התורה, ופניהם זהרו לחומה. דוד מלכנו נתן האות, והקהל שב לרקוד ביתר שאת, יחד עם אבות האומה הקדושים.
קול שופר קרע את השמחה. הרמתי ראשי וכמעט שצנחתי במקומי - מלך המשיח עמד בראש בית מקדשנו, מריע בשופר הגאולה הנצחית.
כל זאת חזו עיניי באותה תפילת ותיקין של שבת.
יש שתשימו ליבכם לסיפורי ויש שלא, ואם אין אתם מאמינים - ראו באור נחות החג שזורח.
