נכון שלא תמיד יש לנו את הכח לזכור את זה,
אבל זה יכול לעודד במצבים מסויימים.
הילדים "הרגילים" (אין באמת כאלה, אלא אלה שיחסית זורמים עם הכללים והמסגרת)
נותנים לנו יותר מרחב נשימה וביטחון עצמי כהורים,
אך אלו שקיבלו נשמות מיוחדות ופעילות, יש להם תפקיד מסויים בעולם,
הם מחוללים הרבה שינויים וחידושים בעולם,
והם זקוקים לטמפרמנט הזה כדי להוציא אותו לפועל.,
אנחנו נבחרנו כהורים לעזור להם בכך.
מעבר לכך אני יכולה עוד להמליץ על התייעצות עם מרפאה בעיסוק שתיתן מגוון פעילויות שיכולות להוציא מרץ בצורה חיובים בהתאם לגיל.
לצאת הרבה לגני שעשועים,
לנסות לשלוח אותו מידי פעם עם בייביסיטר אישית שתיתן לו מרחב ומקום להוציא מרץ ולך קצת זמן לצבור כוחות.
לפעמים כאימהות יש לנו נטיה לקחת על עצמנו את המשימות הקשות יותר,
ולהשאיר לאחרים מה שקל יותר.
לא תמיד זה נכון לטווח רחוק.
בשבילו הוא צריך רגועה וסבלנית.
מעריכה אותך מאוד ובעזרת ה' תראי שכר בעמלך!
כשגדלים, מעסיקים אחד את השני (כמובן, ההורים ברקע: תגידי לו...)
להוציא קצת מרץ.
למרות שזה גיל שצריך להשגיח עליהם כל הזמן במתקנים.... שלא יקפצו מאיזה גובה בטעות..
או אולי בלי מתקנים- רק בימבה באיזה רחבה
לתת לו משימות כמו לרוץ ולחזור
לשחק בכדור
וכד'...
ובבית- הוא מתעסק עם משחקים או משהו? אולי לנסות לעניין אותו עם קופסאות פלסטיק מהמטבח או כלי מטבח מפלסטיק וכו' או סירים-לתופף עליהם...
בבית יש מצבים שהוא מתעסק בדברים ויש פעמים שזה ממש לא מעניין אותו.. תלוי במצבי רוח..
גם אצל הבנות שלי תסמיני גיל שנתיים התחילו מגיל שנה וחצי בערך.
הרבה רצון לעצמאות, הרבה עמידה על שלהם, הרבה צעקות כשלא מתאים להם...
זה מאפין אותו?
אף פעם לא מדדתי כמה זמן זה לוקח.
אבל קחי נשימה עמוקה- תזכירי לעצמך שזה פשוט שלב (חשוב) בהתפתחות שלו, מעין גיל התבגרות קטן (שיחזור על עצמו גם בגיל 4 וגם בגיל 12 ואולי עוד כמה פעמים בדרך..).
מנסיוני-
א. לשקול כל "לא" האם הוא הכרחי- כדי לא להיכנס לעימותים
ב. לא להתרגש...אפילו להנות ולצחוק.
ג. להקפיד על הגבולות הקיימים גם אם זה עולה בצרחות ורקיעות- ולעשות את זה בנחת ולא בעצבים.
ד. ליזום מעצמך פעולות שהוא יכול לעשות באופן עצמאי- "רוצה לעשות לבד?"
ה. לתת הרבה חיבוקים ונשיקות ודגדוגים וכו'..