המסגרות היום לוחצות מאוד.
במקום להתמקד בעיקר הם מתעסקים בטפל.
אז כנראה שהבעיה היא פחות הבן ויותר המסגרת...
ילדים שהם עם קשיים לימודיים ועם מידות מצויינות ייחשבו פחות ולא יתקבלו למוסדות ה״טובים״.
זה עקום ועצוב מאוד.
ההישגים חשובים אך הישיבות חייבות להכיל גם כאלו שפחות מצטיינים.
הוא מראה שהוא רוצה?
לפעמים, לחלק ניכר בתלמידים, כשמדובר שהם רוצים ללמוד ופשוט לא מצליחים להוציא לפועל יעזור קאוצ'ינג.
אבל זה תלוי בכמה דברים. ממה שאני הדל מכיר.
השאלות הנ"ל חשובות.
הוא מראה שהוא רוצה?
כלומר- אתם באמת רואים שהוא רוצה באופן כללי?
קודם כל זהע תלוי באישיות של הילד.
זה גם תלוי, כמו שאמר "העני ממעש", בהווי הכללי במקום הלימוד שלו, בכיתה וכו'.
יכול להיות שמדובר בסתם איזה מרד, אבל יכול להיות שהאדישות שלו אמיתית (לאו דוקא בעיה פסיכית) או שזה מקושי.
מה שכן חשוב כשבודקים את הדברים האלו בעיניי- זה לא ללכת לשתי הקיצוניויות.
תקיפות גדולה- תפיסת האחריות על ההורים- הילדיעשה דברים באופן מאולץ. דבר שיכול לגרום לו לפרוק וכד' אבל יותר גרוע- זה יכול לגרום לו "ללמוד" ארבע שנים במקום "לחיות" אותם בשמחה.
הקיצוניות השניה-
מסירת אחריות מלאה לילד- ילד חסר מוטיבציה, הוא חסר מוטיבציה. ואם תביאו לו לעשות הכל- לא רק שהוא לא ידע איך לארגן את כל הדברים- הוא פשוט לא יעשה. ובטלה גוררת בטלה, והנה יש לו פערים בחומר הנלמד ובמקום 55 הוא יצא שלוש יחידות במקרה הטוב, וגם- יש לזכור (בעיקר אם מדובר בפנימיה) שהדבר שהחיים שלו הן מבחינה חברתית והן מבחינה עצמית, סובבים סביבו- זה הלימודים. ילד שחלש בלימודים (לא הכונה שכלית, אלא שהוא לא "בפנים") זה ילד שגם חי לעצמו.
צריך למצוא לפי האישיות והסיבות את האמצע הנכון.
\בין אם זה יהיה עם שיחות כנות לבירור וקידום המוטיבציה בלימוד.
בין אם זה יהיה עם ליבוני דברים אחרים שמשפיעים עליו בלימודיו.
קאוצ'ינג
אבחונים
או כל דבר אחר- צריך למצוא את המקום הנכון.
כמובן שאיני אומר קבלו דעתי, זה ממה שאני מכיר חמשושים.
