שירה עמוד 1

עת אסיף הגיע, עוד יום נעים קדימה, בוקר. את יוצאת למסע. עינייך בצמרת, מביטות למרומים ושפתייך בשלכת, ממלמלות תפילה. והרוח קרה, משכיחה וכואבת הלילה יורד, מוקדם מתמיד. ואת עוד לא מוצאת - אבודה, מבולבלת, מקווה שהנר עוד ידליק הלפיד. החירות בוא תבוא, כשהרקיע מזהיב, ויש דרך לחזור, היא זועקת ובין קמילה לפריחה, את עדיין לוחשת - שאחרי החורף תמיד בא אביב. עת קציר חיטים הגיע, והרוחות שככו, ויש עוד רגע אחד, בשבילי. וכל מה שנותר לי לומר לך הוא - באשר תלכי, אלך גם אני.

בין החורף לקיץ מתחבא לו הסתיו מין שינוי מערכת שמבלבל הכל מתחלף מהר בחורף משאיר טיפות חולי ובורח

ואז את אומרת לי, בוא ונצא נרוץ בשדות עטופי ירח יחדיו נדבק, אם רק תרצה אני נופל אל חיקך, והריח ממלא. אין שרים את שיר בלב כבד את נוזפת, ואני, שותק הן השיר הוא דבר האבד ומהכבדות, מוצא עצמי שוטט ממלל. בוא, בוא כבר, א־ל אבוד לך, בתוהו חלף, עבר, צעד לשם, זה הוא זאת הדרך, זה השביל, זהו הצעד גם בנפילה לתהום תגיע ליעד. ואני, שותק. כי אולי ידעת, אבל אם כן, מדוע לא תיידעני בגלוי, מדוע לא אשמע קול מבשר, כבר דופק, ואני, עדיין, תלוי לא יודע מה אין ויש, רק שאני, עדיין, חסר. חולם על עדייך, חסר.

ריחך באפי לי מזכיר אדמה רטובה בשנות נעורים בקרבתך יש לומר האוויר צלול הוא וקר וחמים אוי לי כי אין מחסה מפני גשם צולף ומצליף רק אמור לי במה אתכסה לא הותרת אפילו צעיף עורך זהבהב וזורח מעיניך נשקפת חמה הכפור מפניך בורח וזו עדותה של עלמה נפלה סוכתי ואיה אחבא מפני שמש יוקדת עזרני, השחר עולה איכה, עודני בודדת

בְּדוֹק אוֹתָהּ הֵיטֵב, עַד שְׁלֵמוּת- עַד תֹּם. הַעֲבֵר סַכִּין בַּעֲדִינוּת עַל הַלָּשׁוֹן- לִרְאוֹת שֶׁאֵין פְּגִימָה חַס וְשָׁלוֹם. שֶׁהָרִי אָמְרוּ: קַשֵּׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ אֲחֵרִים.

אֱלֹהִים! אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, אֱלֹהֵי עֲמָקִים. אֱלֹהֵי קֶדֶם, אֱלֹהֶיךָ, אַל אֱלֹהִים- אֱלוֹקִים. אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה, וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ- וַדַּאי. אַךְ, אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לַכֹּל- מִי יִתֶּנְךָ אֱלֹהַי? אֲנִי הֲרֵינִי עֶבֶד עֶבֶד עוֹבֵד אֲדָמָה עֶבֶד עֲבָדִים הָיִיתִי עֶבֶד פַּרְעֹה וְאָמָה עֶבֶד שַֹר הַטַּבָּחִים עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לוּ הָיִיתִי עֶבֶד אַבְרָהָם עֶבֶד לָעָם הַזֶּה- הַלְוַאי עֶבֶד הַמֶּלֶךְ וְאִם אֵלֶּה- עֶבֶד דּ' אֱלֹהַי! ~ עַבְדֶּךָ בֶּן אֲמָתְךָ אִם כֵּן אִם כְּעֶבֶד אִם כְּבֵן אִם כְּבִנְּךָ, אָבִי, תְּרַחֵם- יִכְמְרוּ נָא רַחֲמֶיךָ שִׁמְךָ עָלַי, הִנָּחֵם! הִנָּחֵם לְמַעַן שְׁמֶךָ! אַךְ עֶבֶד בְּקֹשִׁי הִנְנִי עֶבֶד לֹא יוָּסֶר בִּכְלָיוֹת כִּמְנֻדֶּה, לְשִֹבְרִי עַנֵּנִי, כִּי רַק אֵלֶיךָ עֵינַי תְּלוּיוֹת. ~ כְּמֵת מִלֵּב כְּמִחֶרֶב חָלָל כְּעָבְרוּ כְּצֵל כָּל יָמַי יִכּוֹן רַחֲשִׁי אֲשֶׁר אֶתְפַּלָּל רַק אֵלֶיךָ, מַלְכִּי, אֱלֹהֵי!

אולי אתה לא יודע אבל באו גויים נחלתך. בעיני ראיתי אפשר שאשבע לך, אפשר שאלך עימך יד ביד ואצביע: פה

פִּתְאֹם הַכֹּל גּוֹלֶה נָהָר שֶׁהוּא הַכְּתָמִים עַצְמָם עוֹלָם שֶׁלְּךָ כְּמוֹ יֶלֶד טְרוּף דַּעַת צוֹלֵל בַּמַּגְלֵשָׁה וְנַחְנוּ מָה (ניסן ה'תשע"ט, פולין)

שקעה החמה, הלילה שחור דודי שלח ידו מן החור אני ישנה ובליבי אור בפתח הדלת ניצבת לשמור חמק, עבר, נפשי יצאה איה אמצך ואני עייפה רסיסי הליל ננערו מעליי נעורתי לבקש אחריך, אפרוץ מנעוליי בשדה שעורים, אלומות שיבולים ממעל רקיע זרוע כוכבים רצה יחפה בין החוחים פצעוני דודה מדדה, חולת אהבה סיפרו לי עלייך דודי מדלג על הרים משגיח מן חלונות, מציץ מן חרכים עומד, מסתתר, אחר חומות אבנים לבחון את ליבי, אהבת משעולים באתי לפניך אל בין הכתלים יופיי כבר אבד, רדפוני שועלים נפרע שערי ורגליי זבות דם איך תפתח שעריך, ואתה לא נדהם נסו הצללים, חלפו השעות איילת השחר מפציעה קמעות דודי מקפץ על הגבעות בדרכו אליי, בדרכים פתלתלות מאחרי דפנות הקיר, פתאום אתה מתגלה ופניך לשלום קירבנו הומה, אתה מתקרב, אני לדודי ודודי לי- עוד אוהב.

הים גועש בקרבי האש מלחכת בעצמותי והיא לא תשרוף אותי. אני לוחם אמת! אני צורח בשתיקה השקר לא יגמור אותי. חייתי שנים בשתיקה לוחש לצעוק שאגתי עצורה בקירבי. עברתי נסיונות לחמתי בחשכה ואש תמיד יוקדת בי. לא אוותר לא אכנע לעולם שואג אני למוחי. מרחף במחשבותי הגיגי לי היו לזרה מתכון לשליטה בי. רואה תאמת מתמקד בתקווה במלאך התשוקה שכוספת לטוב אך עטויה מסכה מסכה שהסרתי שטפתי הכל ואבא הראה לי שלא יתן לך ליפול ידעתי שאם אהיה בפשטות רק טוב מפה יצא לא תהיה כאן טעות אך החושך גובר התהיות מכות מציפים את ראשה המון שאלות שני קולות נלחמים בליבה הקול של הטוב והקול של הרע. אני איתך אהובה! לוחש אני בקול לא אוותר ולא אתן לך ליפול אני אוהב באמת ליבי בידייך קחי עשי בו כטוב בעינייך. יודע אני שכשאני הולך עם ליבי שום שקר לא יצא כנגדי המסכות יוסרו יפתחו הלבבות ונגשים את עצמנו בכל הבחינות ליבך פגוע מוקף מחסומים אך אני נותן מילה חותם בדם ליבי שלא אוותר לך את עכשיו שלי אלחם בשבילנו ולא אפחד אהיה תמיד איתך ואמשיך לעודד לתת לך גב לעזור לך לפרוץ לשטוף מעצמנו את כל הבוץ אז אני בפשטות הבנתי עכשיו אני אהיה אני ואתן לך פה גב הבלבול יטושטש ותאיר בך אורה ואת מהשטויות תצאי במהרה אז אני פה כותב מסדר תמילים את בסוף תפרצי ונעוף למרומים! נחיה לפי הספר בדרך התורה ולפחות תמיד זו תהיה השאיפה את לא כאן לבד תביני עכשיו לא סתם אני מרגיש מיוחד קיבלנו שנינו יהלום מתנה שתשלים כל השאר רגשות וחסרות לי המילים.. אני מאמין בך מאמין מבפנים ואני אשאר לצידך כל החיים הניסיונות שלך נותנות לי לראות כמה בליבך נצורים עוד כוחות ראית את ליבי מי אני באמת אדל האמיתית עוד תלמד איך לתת תפתחי את הלב תרגישי באמת לעולם לא אפגע בך את יודעת היטב ליבך צועק לך תשחררי תמנעול יש לך פה לב אמיתי שנלחם בלי גבול בסוף קולך האמיתי ינצח תני לעצמך הזדמנות את באמת לא רוצה להיפגע בטעות הסיטרא אחרא חוגג חושב שניצח אז עכשיו תורנו שוב לו להוכיח אנחנו בדרך אמת שנינו ראינו תתמונה ה פה איתנו ונותן לנו תמיכה! האמת פה איתנו עוד תנצח את כולם עוד נמשיך את המסע ויהיו מכשולים רק אנחנו כאלה שלא מוותרים ולא אוותר לא אכנע לעולם לשנינו מגיע הטוב המושלם!!

בְּחֶזְיוֹנִי פֶּתַח גֵּיהִנּוֹם וְחֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ זְבָחִים נְטוּלֵי רָצוֹן. לְכַפֵּר [דַּיָּן] זְהִירוּת פֹּה נִטְמָנִים יְלָדִים נָא לָבוֹא בִּלְבוּשׁ הוֹלֵם זִכָּרוֹן לְכֻלָּם הֵם יִהְיוּ [אֱמֶת] (יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשעט)

היא ישבה שם ילדה קטנה ישבה והמתינה לאבא. ישבה על החומה כשהגיעה השיחה. זה היה אמא. בוכה בדומיה. איפה אבא? אבא? אלוקים לקחו אליו. שלח אותו למעלה לאחר יריה מפלחת מרוצח ארור. היא ישבה שם. ילדה קטנה על כיסא האבלים נמוך וכואב ישבה ולא הבינה ישבה ולא קלטה. שבמקום המתנה עם הברכה שתכננה להביא לו לאחר שיחזור מהמלחמה היא תלך לשים אבן על מצבה שבתוכה קבור אביה.

מה אני מחפש לסחוט מעצמי אל המסך? מה כבר ישתקף ממני בעולם הזה, הקטן והלבן? לילה אחרי לילה מחכה שיבואו השורות ויסדרו אותי איתן. אך אין כאב תהילה ולא רגע טלטלה רק ריקנות. לא חרוזים, כי כלום לא מתחבר. ולא משקל. כי אין מה לשקול, ומה אפשר כבר להחליט? ואין מה לעשות כדי להיות משמעותי ולא עומק, רק מסך, דק ומואר. ושורות שטוחות של כלום שחוזר על עצמו כאילו אם יהיה לו מבנה אז תהיה לו גם משמעות או פתרון. תודה רבה ל @לב סדוק @כוסף על ההערות המחכימות, מקווה שתאהבו מה שעשיתי בסוף בפסקה של "ולא משקל" ממש היה קשה לי להפרד ממנה, סליחה.. (

כמו משחק בפרחים אני נקרע אוהב לא אוהב רוצה לא רוצה.. ואכזבה. כמו משחק בפרחים של נשמה, יודע את הסוף בראש. אוהב, לא רוצה, אני נשבע. אבל כנראה שממש כמו הפרחים סוף כל סוף, הסוף לא סוף, ועכשיו לא אומר שום דבר על מחר. ספויילר: מחר זה אולי לא ממש היום. אבל כבר עכשיו אני מרגיש בנוח פתאום.

הוי כמה שאת אוהבת אותו ילדה אני ורכה בשנים, המתיני מעט ומשובת הנעורים תחלוף שבי והסכיתי בתי, אולי עוד אצליח להחדיר במוחך האטום, מה נזק את גורמת לליבך העקום ובכן השמיעני ואשמעך פניו השעירות והמחוספסות, עיניו הירוקות אש, ואילו פנייך ואילו פני פנייך מים ועינייך אדמה רכה זה העניין? האמנם חשבת שבזאת תמו עילותיי שבחיקי? מודה אני כי לא חשבתי ובכן, אינכם בני אותו סכום אביבים וכי למה תעמוד עובדה זוטרה זו כחומה בצורה? שבע ימים ואהבות, ואת בתי ואני ליבך הרך ושפתייך, לא ידעו גבר מהו צדקת ממני ומילותיי מפי נעקרו יש עוד דבר אשר בחשיבותו עצם כולי נתונה לך, דברי מהותך זועקת, ענני ה' ואענה! י-ה צבא-ות בליבך תמיד ונשמתו, נשמתו חסרה

אולי תספרי לי איך אפשר לפרוח מתוך כל הכאב אולי תספרי לי, את שנקבוך קלשונים, להבי ברזל תוך לב רך את, שהפשיטו עורך, שהפכו מעדר, פיסה אחר פיסה את, שהצליף בך גשם זלעפות וקור, שמש קופחת ושרב את, שהישרת מבט אל כול היובש והקמילה, אל כל היופי שקרס אל גווך השפוף, שבלעת בשתיקה דם ארזים שבורים, שלא הזדעזעת מדם פרח נאה, ניגר מגבעול נטול ראש אל לוע חריציך, את, תני לי להטמין ראשי הדומע ברגביך אולי תספרי לו לחש, איך אפשר לפרוח מתוך כל היאוש, מתוך כל הטרוף הזה

שוב לילה. אתה מתהלך כשטוף־ירח או כאדם הפוזל אל האור ואתה עייף. עייף כמו אחרי שנים של גלות איומה. ואתה עייף כמו אחרי שנים של דלות איומה אתה צורח מתוך ערות. שוב לילה. אתה מביט בו מהחלון ורואה חושך. ורואה כוכבים שמקרוב הם שמשות גדולות, ומרחוק הם נקודות שעל אחת מהן אולי צוחק נסיך, ובשבילך הם עולמות אחרים מאיימים שוב לילה, הנשמה יוצאת מהבטן המכווצת ושוב רבה עם אלוהים. היא לא רוצה לחזור אתה רב עם אלוהים, שוב לילה. שוב, אלוהים.

כָּל יוֹם מְשַׁמֵּר זִכְרוֹנוֹת מֵאֶתְמוֹל לֹא עָצַרְנוּ לִבְדֹּק אֶת יְכֹלֶת הַנְּשִׂיאָה וְהַיּוֹם אֵי שָׁם מִישֶׁהוּ צוֹפֶה בָּנוּ הוּא יוֹדֵעַ כִּי לַמְרוֹת הַכֹּל אֶפְשָׁר שֶׁנָּנוּעַ מֵעֵבֶר לְכָל אֹפֶק הַנִּרְאֶה לָעַיִן מְחָטָיו שֶׁל אֹרֶן פּוֹרְטוֹת מַנְגִּינָה נִפְלָאָה לִמְאוֹד וּכְדַאי לְהַאֲזִין בֵּין חַדְרֵי לִבְּכֶם. עֲנָפִים דַּקִּים נִפְצָעִים בַּשְּׂרָף בְּעוֹד הָאָדָם עֲדַיִן מְנַסֶּה עֲלֵי שַׁלֶּכֶת חֲקוּקִים בְּדִידוּת וְגַעְגּוּעַ זָעֲקָה הַגְּבֶרֶת הַגּוּצָה וְצָעַקְתָּ חֲסַר מְנוּחָה לְאָן וְיָדַעְתָּ שֶׁנִּבְרֵאתָ וְכָל יוֹם אֶפְשָׁר קרדיט ניקוד לאפרת אקשטיין

הוֹלֶכֶת אֶל עֵבֶר הָ גָּדֵר, הַפְרָדָה. בֵּינִי לְבֵין הָאֹשֶׁר. מֵאֲחוֹרַי הַסְּעָרוֹת, וְחֹסֶר הַיְּכֹלֶת לְהַפְסִיק הַכֹּל. רַק שֶׁיִּגָּמֵר הַכְּאֵב רַק שֶׁאֶשְׁכַּח מֵהֱיוֹתִי רַק שֶׁלֹּא אֶהְיֶה מְבַצַּעַת פְּעֻלָּה פְּשׁוּטָה קְפִיצָה קְטַנָּה וְ נִפְרֶדֶת מֵהַכְּאֵב נִפְרֶדֶת מֵהָעוֹלָם נִפְרֶדֶת מֵהַנְּשָׁמָה תְּהֶא נִשְׁמָתִי צְרוּרָה נִשְׁמָתִי הָאֲרוּרָה

וְנֶעֶצְרוּ עָלַי הַמִּלִּים. הָיָה גְּבוּל שֶׁל זַעַם וּתְשׁוּקָה - עַד כָּאן. מַחְסוֹמִים עֲלֵי קְצָווֹת הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְפַּזֶּרֶת אֶל תּוֹךְ עָצְמָה. רְסִיסִים שֶׁלִּי - אַתָּה הוּא יוֹצְרָם בַּבָּטֶן, וְכַמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר בִּפְנִים וְלַהֲרוֹת אֶת כָּל הַפְּרִיחָה, אִי-אֶפְשָׁר עַד לְהִתְפַּקֵּעַ.

ה', כל כך רוצה להתקרב אליך, כל כך רוצה להאמין. גם כשקשה, ולא תמיד מבינה למה כך את עושה. שאדע תמיד שהכל לטובתי. שלא אשכח אותך אבא שלי, שלעולם לא אתייאש. ולא משנה כמה עמוק בבור אני שקועה, וכמה רחוק ממני שוב בורחת. אתה תמיד שם בשבילי, תומך, אוהב, ולעולם לא עוזב. ה', גם אם אני מרגישה בתחתית הבור, גם אם לבד בעולם. גם כשלאף אחד לא ממש אכפת ממני, ולא ירגישו אם פתאום אעלם מהנוף. אז... שלא אשכח אותך אבא שלי, שלעולם לא אתייאש... תודה רבה ל@יהודי אמיתי! שהלחין בשבילי את השיר ושיפץ אותו :)

בעת ובעונה / נזרעה הברכה בה נגוזה לה כסתיו / חדוה עלומה ונפלאת היא ממנו / בתוך חרפת הכבלים אשר נקפו הן עליה / במצולת הגשמים בעת ובעונה / פרץ האביב חסמים עת קורת רוחינו / עלתה למרומים ובליבנו מרחבים / לחירות מצפים אשר נוקפת כרעם / במייצרי עולמים בעת ובעונה / הקיץ המורא כשבפרץ עלתה לה / ליבת האדמה על כאב לב בנים / נמצא אב מנחמה אשר נקף מצפונה / ליבה וחיטא בעת ובעונה / נזרעה הברכה מראש השנה מעדן / לארבעה נחלקה וידועות הן מראש / כל עונות השנה אשר בהנה יתן ד' / את ברכת השנה

תאמרו לה. תאמרו לה שיש אהבה. שהיא לא רחוקה, שהיא לא צריכה להתבייש בשום מחשבה. שמקבלים אותה כמו שהיא,בעצמה. שהיא לא שונה, גם לא מיוחדת. רק תאמרו לה, לפני שהיא מועדת.

אֶתְמוֹל מִחְזַרְתִּי כַּמָּה רְגָשׁוֹת. הוֹצֵאתִי אוֹתָם הַחוּצָה, נִקִּיתִי, יִבַּשְׁתִּי תָּפַרְתִּי קֶרַע קָטָן וְהִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בָּהֶם שׁוּב. מָה אֲנִי אַגִּיד לָכֶם, טוֹבִים כְּמוֹ חֲדָשִׁים. צילום תמונה: אוריאל בן יצחק

וּפִתאוֹם אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים: הַכֹּל שְׁקָרִים, גַּם הָאֲמִתּוֹת הֲכִי גְּדוֹלוֹת זֶה בָּא אֵלַי בַּחֹשֶׁךְ בַּלֵּילוֹת וְאָז נֶעֱלָמִים כָּל הַחֲלוֹמוֹת. עַל הַמָּתוֹק וְהַיָּפֶה, עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁבֵּין הַשְּׁנִיִּים אָז בָּאִים חֲלוֹמוֹת הַזְּוָעָה כְּמוֹ זֶה סֶרֶט אֵימָה. אֲנִי קְרוּעַת־עֵינַיִם. תַּגִּיד לִי שֶׁהָאֱמֶת לֹא הָלְכָה לָאִבּוּד תַּרְגִּיעַ לֹא הֶחֱלַפְנוּ סֵפֶר, רַק הֶעֱבַרְנוּ עַמּוּד מֻתָּר לְחַפֵּשׂ בְּלִי לִנְשֹׁךְ אֶת הַשְּׂפָתַיִם תַּגִּיד: מֻתָּר שֶׁיִּהְיֶה בְּךָ גַּם שֶׁקֶר, בֵּינְתַיִם

דקירות של קור בראשי המורכן מפני אימת ממטרים. צועדת בעיוורון, חונקת את צווארי בצעיף של אבדון. מרימה עיניים, חוקרת קרעי עננים בורחת: כי הוא לא שם. ממשיכה ללכת בעוז מופגן. ריחות של פרחים באפי המשתרבב בתקווה. מישירה את מבטי, אל אופק הנפרש בכף ידי. מתעלמת מקרני חסד שנשלחו לחממני, שוכחת: הוא שם. ממשיכה לכבוש שדות עולם ברגליי. טעמים של זיעה בלשוני המלחלחת באוויר אחר טיפת מים. קורסת על פיסת מדבר, כובשת את צמאוני באדמה מלוחה. שולחת את עיניי לתעות בשמים הבוהקים, זונחת: את התקווה שהוא שם. ממשיכה לשקוע בתוך החול שהטבעתי בזיעתי. קולות של רוח חרישית באוזניי שאינן מורגלות. עוצרת לרגע, אוצרת את הרגע שקסמו מתחיל להתגלות. מתנתקת לאיטי מכל מה שאחזתי, צונחת: כי הוא שם. מרפה, מתרפה, מתרפאה, משליכה עצמי על הקרקע לרגליך. נוכחת: אתה כאן.

חמסין שורק חזק מכדי שיחשב הראש הגיוניו בצלילות חשקה נפשי לצלול מעיין קפוא חדות חודרת עד לשד העצמות עד אהבות יפיחו בי רוח וחיים עד מתי תאכל אש תמיד במה שהזמן גמר עֶד כבשן שפיותי להותיר נשיקות בבשר מלובן מטרף תהומות מחולל הזיות מקרב קיצין מבקש לא לקפוץ למסקנות (סכנה. מים עמוקים. (מתוקים, מתוקים,,)) סבלנות היא מידה שצריך לכוון (מדרש שיר השירים רבה א, יט': נמשלו דברי תורה במים. מה מים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו מה מים חיים לעולם, כך תורה חיים לעולם מה מים מן השמים, כך התורה מן השמים ומה המים מטהרים הגוף, כך תורה מטהרת הגוף מה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים, כך תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתי למחר עד שנעשה כנחל נובע ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד ,פסוק אחד, ואפילו אות אחת. ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן, סוף שהוא מתבלע)

כמו דיסק, הייאוש צרב עצמו עלי. עכשיו אני יכול לשכפל לך. אחד, שניים, כמה עותקים אתה רוצה?

שחורה ונאוה אני. שחורה ונאוה, ולא אתפלל לפניך עוד על רוח חדש ועל לב טהור שתברא ובזוך רון שחר, לא אפתח את הלב לך, דודי. כי אפתח ורוח פרצים תשאני אל חיק כנפיה כאל סופת הוריקן משתוללת, אכסטזה נכזבת, עד אפול מתבוסס בדמי, (אלוהי), עד אפול. לבדי. לבדי. שחורה ונאוה. אצהיר, אתפלל, אתחנן, אבקש. וטוב לי כך ורע לי כך. שחורה ונאוה אני (כחזיר זה) פושט טלפי לפניך אומר טהור, טהור

"וְלֶחֶם לְבַב- אֱנוֹשׁ יִסְעָד" (תהילים קד טו) שְׂדֵה חִטָּה מִתְנוֹפֵף עַל רֹאש אִשְׁתִּי וְעַל רֹאשׁ בִּתִּי. כַּמָּה בָּנַאלִי לְתָאֵר כָּךְ אֶת הַבְּלוֹנדְ, וּבְכָל זֹאת, שָׁם צוֹמֵחַ הַלֶּחֶם שֶׁל חַיַּי. (חיטה/רוני סומק) אין לי אישה ולא ילדה שארקד אותם בנפת שדות אל סולת דקה למנוחה לא מלילות למולל במילותי ולדוש בעקבי כדבר שבשגרה רק מילים יש לי רבות הוגות מלהגות אך לא די רגשות כדי לגבל אותן ביחדלעיסה שתהפוך בחום האח כבמטה קסם ללחם תודה רבה ל @19 @כוסף

כואב לי עכשיו, ואני חושב עמוק, כי עוד מעט אפסיק לחשוב. ומה מרגיש לי עכשיו ברגע הזה? לא יודע להסביר לכם, מן כאב עוטף כזה. ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים, זה כאב מסוג אחר, כאב של לוחמים. אני כואב את החיים שהיו לי, ועוד רגע אינם. כואב את ילדיי שלי, שלא יהיו מעולם. כואב את מבטה של אמא, שתבין שזו מציאות. כואב את כאבו של אבא, על--- על שאין לי המשכיות. ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים, זה כאב מסוג אחר, כאב של לוחמים. כאב על אהבה שיש בי אינסוף, ועכשיו תישאר איתי מתחת האדמה. כואב על מילים שאמרתי ואיש לא שמע. כואב על שחיי נקטפו על ידי בן עוולה ש- לחץ על ההדק. כואב לי על שככה אני שוכב כאן, בתוך השלולית שלי, של הדם. כואב לי אמא, על שאיני אוכל לרוץ לחבקך עוד. כואב לי, משפחה שלי, על שלא הספקתי אתכם עוד טיפה לאהוב. כואב לי שאיני יכול לומר לכם תודה בפנים, כי אני ממש רוצה. כואב לי שאראה אתכם מוזילים עליי דמעה, ועוד אחת. כואב לי שתכאבו את הכאב הזה, כאב של שכול ואנחה. כואב לי על הלב שלי שפעם, ויותר כואב לי- על זה שנדם! ולא. זה לא כאב מהסוג הזה שאתם מכירים, זה כאב מסוג אחר, כאב של לוחמים!

ומי ישיר "שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי עליון" מלאך עליון כעת זהו אתה עטוף וכרוך בטלית בדגל מדינת היהודים. וילדך ימלמלו סביב שולחן השבת צאתכם לשלום ויעשו קרע ואשה קוברת בעל נעוריה. במותך נתת לעולם את האהבה. שלום כבר לא יהיה. אחרי שאתה אינך מה יועיל עלה קמל של זית ויונה הרוגה. האהבה, בליבנו היא. למלאכי העליון הקטופים. החזיקו חרב וחנית. הגנו עלינו מלמעלה.

ואולי תפילה שלי משענת קנה רצוץ. כמו יתום טרי עלי אמו עטוף זרועות אהבה רועדות

כרגיל, החרות של החג תפסח עלי, (בין חריצי ידי המיוזעות דם תוסס, כבר גואה מבקש להחריב כל הניקיון המוחצן הזה} דרשנים ימלאו פיהם להט ואש על נפש רחבה ונשגב היום ואני רק אשאל: למה האש הזו לא שורפת אותי ואם בכלל אפשר להישרף בעולם קר כזה ולמה המצה שאפיתי ענייה כל כך, והמרור גמר אומר לחנוק אותי ומה נשתנה לילה זה מכל הלילות (ושנים שעברו, ששוועה ודביקות בקעו מהם והתמוססו) שלא אפסה תקוותי למצוא בו רגש דק, זקוק, טהור, כנה. ולו לא יקהו שיני הרועדות אמשיך לשאול שאלות שגם בפסח אין עליהן תשובות

הושענא הושענא הושענא קול בוקע תחת שבריך וגליך: 'הושענא לכלי ריק מלא אבק נעשה מעון עכבישים ונשוף בו רוח הושענא ללב מותש סדוק ודווה וזרוק בו אנרגיה הושענא לתועה מדבר מבקשי שמיך נטוש תחת אחד השיחים ואל תשליכהו מלפניך' הושענא אשר צמאה נפשו לאל חי מרחף על תוהו מעמק הררים פושט ידיו ריקות לפניך, שואג ממעונות אריות לבקרים: מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי, הושענא לו לילות עמוקי מחשוף בחגווי סלעים פושט טלפיו מתפלש עם חזירם מוריק רוחו אחר נפשו ואין לו שפך נפש עוד רק סער ותהום אל תהום וקורא הוחילה לאלוהים כי עוד אודינו, הושענא ליבו הרוטט מדדה אליך בלהט כיסוף דועך על פירי אדמה חרוכה והקרה לפניו איל ניתק מסבך רושף ערגה על אפיקי מים הקרה לפניו ויכול לזעוק אליך כהושעת איל כן הושענא הושענא ואל תשליכהו מלפניך

תתארו לכם עולם טוב ומושלם בו שלום ואהבה אחדות ואחווה יד ביד מהלכים היינו כחולמים שחור ולבן גוונים רבים דעות מנוגדות אנשים שונים וכי זו אשליה לקוות לקבלה להכלה השלמה עם השקפות?! אך קרע עמוק פושה במחנה שורף גשרים משפחות נקרעות בתים נהרסים והלב בוכה מנסה לנחם משיח כי יום חדש יפציע עולם מתוקן יופיע כוכב נופל זמן משאלות תתארו לכם עולם בו יישמעו כל התפילות

נער מתנער נער דעה נער חוכמה הדרך שלך היא הדרך היחידה נער תשובה נער ברירה אתה יודע מה הצורה כל דרך אחרת היא דרך טועה מבוגר מתבגר מתגבר קיצוניות מתגבר מחשבה הדרך שלו היא הדרך המסובכת מתגבר בלבולים מתגבר אכזבה הוא יודע שאצלו לא נמצאת כל תשובה אבל הוא עדיין ממשיך ללכת נער מתנער מבוגר מתבגר וביחד הם צועדים לברר את החיים מנסים מתנערים מתבגרים ובסוף מבינים

כמו פעם בעבר אני שוב יושב לכתוב כל פעם שנזכר איך היה עושה לי טוב אך כרגיל לאחרונה שוב חסום, שתיקה רועמת מקשיב לנפש ההומה אין חדש היא מתנצלת כלומר? אני שואל את בטוחה שלא טעית? היו זמנים תודה לאל סיפרת לי כל מה שראית לגמרי בטוחה אין לי כל צל של ספק נוח לי ככה אין לי כל צורך לספק סודותיי הכמוסים אתה מודע אליהם כבר תמשיך להגשימם בינתיים אל תכתוב דבר אז יש חדש! נופל לי האסימון מתוק מדבש שוב נוטל ת'עיפרון...

הוא דופק בחלון, ואני ממהרת לפתוח. הם אומרים שהוא אפור, אבל אני רק מחכה שיגיח. הגשם גורם לי להרגיש חופשיה, גורם לי להרגיש אהובה. לדעת שיש מישהו מעלי, שאוהב אותי, על כל נתוני. ומוריד עלי טיפות של הכלה, טיפות של הבנה. ניצוצות קטנים של אהבה.

יום בלי רגע זה לא יום סתם יום בלי רגע זה לא יום סתם מה זה אכפת לי, לא עשיתי בו כלום ולא הספקתי בו שום יום עובר שנה חולפת, מה זה משנה ציפור רופפת רק אני אספיק את החיים שלי, את החיים שלי לעוף בלי הפסקה, בלי כלום בלי הספקה לדלג על הקשיים ולעבור עולמים לעוף על הכל, לחלוף על כל מה שאני יכול יום בלי רגע זה לא יום סתם יום בלי רגע זה לא יום סתם מה זה אכפת לי, לא עשיתי בו כלום ולא הספקתי בו שום לעוף בעולם לבקר את החיים שלי את מה שבתוכי כולם נראים לי נמלים מלמעלה, תשואות אני מקבלת מלמטה חיים טובים חיים בלי הספקה זה כמו כוכב לכת שאת עליו הולכת... כתבה: הלל פלג, בת 9

לוּ יָדַעְתִּי סוֹדוֹ שֶׁל הַקַּיִץ הָיִיתִי יוֹצֵא לָרְחוֹב הַסּוֹאֵן לִנְשֹׁם אֶת אֵדֵי הַמַּיִם לוּ יָדַעְתִּי אוֹצְרוֹתָיו הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת הַצְּהֻבִּים מִתְעַנֵּג עַל הַיֹּבֶשׁ (בְּקַיִץ זֶה, כְּאֶשְׁתָּקַּד שְׂדוֹת יַלְדוּתִי נֶחְרָכִים בָּאֵשׁ) לוּ יָדַעְתִּי הָיִיתִי פּוֹצֵחַ בְּרִקּוּד עַל שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז.

(כבר נאמר כששמיים ילבשו קדרות שק תשימו כסותכם) ** ירדה טיפה. דוחקת בחברתה, כחתן בכלה. לא ירדה האש. הטיפות השקו את הפירות, אחד אחרי השני, מנסות, אולי הפעם. אולי עכשיו יגלה הטעם. ולילה שלם אחר הגשם התפזרו עננים ונגלתה רקיע בטהרתה. יש אומרים

הולכת אל הלא־נודע, בשביל חיי פוסעת על בלימה, סערת רגשות מאיימת להטביע, נכנסת לתוך סרט מזוויע. ובעולם שמוצף בכאב, יושב ענוג ילד קטן וטוב, מול מלך זקן וכסיל, שרק מקטין ומאיים להפיל, בתוך ליבי.

מרוב המולה לא שמענו את רחש ליבנו שצועק למה לנו להתאמץ להישאר, בחוץ כל כך יבש בפנים בוערת אש. חלומות של זכוכיות מתנפצות על פנינו. תגיד לי באמת מה יכול לקרות כאן בנינו. חלליות עפות מעלינו. אולי נתפוס אחת ונעוף מעל ערפל חיינו, חופשיים. מרוב עצמינו לא ראינו אותנו הולכים למקום אחר. הרי כאן הכי נוח לוותר. תבטיח לי שכל זה מאחרינו. האמת אני כבר עייפתי מלחפש את עצמי בתוך אמת של אחרים.

הרוח על פנייך מכה את מרימה את ראשך היא ממשיכה ומצליפה בחדות ובכוח לא מרפה אך את את ראשך עדיין מרימה מצמידה את הראש לשימשה בחוץ סופה טיפות של גשם נקוות על החלון השמיים בוכים איתך, נכון ברקים ורעמים בחוץ הם בכוח מכים מאירים ומרעישים מוצאים החוצה את הדברים שאת רוצה לצעוק מבפנים את מקור רועדת עם עצמך מתכרבלת עוצמת עיניים מרשה לעצמך לשקוע קצת בינתיים

וְרִידִים שֶל אוֹר נִמְתָחִים עַל שְמֵי רָקִיעַ מְאִירִים אֵת הָעֵצִים הָרוֹעֲדִים רְגָעִים נִגְלוֹת אֵלַי פָּנַיִךְ מַרְהִיבוֹת בְּאוֹר לָבָן בּוֹהֵק שְעָרֵךְ מַצְלִיף לִי עַל הַפָּנִים (מַשְאִיר סִימָן שֶל גַּעֲגוּעַ) יַחַד עִם הַגֶּשֶם הַכָּבֵד.

פַּעַם נִגּוּן הַשָּׁעוֹן הִרְעִיף עָלֵינוּ עוֹלָמוֹת שֶׁל חֶסֶד הַיּוֹם שְׁנֵינוּ זְרוּקִים בָּעוֹלָמוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם (חֲלָלִים פְּנוּיִים מִמָּקוֹם) מְבַכִּים עִם הַחוֹלוֹת הַיְּבֵשִׁים גַּלִּים שֶׁלֹּא נָגְעוּ בָּנוּ

פרח מוגן רק כשהוא חסר רק כשהוא בסכנה. אבל אם כמוהו הרבה והוא לא בסכנת הכחדה מי בכלל יראה אותו מי יגיד לו שלום מי יגיד לו תודה מי ישמור עליו שלא ייקטף שלא יאסף מי ידאג לו שיוגן למישהו אכפת בכלל ממליוני הפרחים שעדיין בפנים הגן?

ומכל המקום בעולם הקרוב מעבר להר משתפל מצוי לו מקום ועומד לי שם חבוי כך בתוך ערפל מימין או משמאל ואין נפש חיה שממה היא ושמיה ברזל אין מקום אמיתי כארץ גזירה חניטות וצוקים שם מול אל שם אשב לי בנחת ללא דאגה לא אדע מהומה לחבל לשם הורוני וכאן מושבי בשבתי בתוך עזאזל. הובלתי אי אנה כגזירת הגורל כי חלקי לא לאלוהים ופה ולשם עוד ממשיך מתגלגל כחצי הר אברים אברים

מי אתם, אחים הלוחמים תחתינו? גיבורים שנפלתם חלל תחת עץ זית, אדמה חרוכה ומבט לשמיים ממעל על מה חשבתם ברגע לפני שכבו האורות? על העם, על הדם, על היזע? על אחים ואחיות? ורגע אחד אחרי, כבר הפכתם מלאכים. עכשיו, אם מביטים למעלה מחייכים שם, כוכבים.

גִּבּוֹר, אוֹתוֹ אָדָם נְטוּל פָּנִים. גִּבּוֹר, שֶׁפַּעַם בְּשָׁנָה כֻּלָּם זוֹכְרִים. גִּבּוֹר,שֶׁאֶת חֲלוֹם אֲבוֹתָיו הִגְשִׁים- גִּבּוֹר, שֶׁבְּמוֹתוֹ צִוָּה לָנוּ חַיִּים. גִּבּוֹר, תִּהְיֶה חָזָק וְאַל תִּשָּׁבֵר. גִּבּוֹר, תִּהְיֶה אַתָּה וְלֹא אַחֵר. גִּבּוֹר,אָל תִּפְחַד וְאָל תִּירָא. גִּבּוֹר, אָסוּר לְךָ לְהִכָּנַע. גִּבּוֹר, מֻתָּר לְךָ לִבְכּוֹת. גִּבּוֹר, אַתָּה אַף פַּעַם לֹא פָּחוֹת. גִּבּוֹר, לִהְיוֹת חַלָּשׁ זוֹ לֹא חֻלְשָׁה. גִּבּוֹר, מִי יַצִּילְךָ מִמְךָ? גִּבּוֹר, שֶׁבּוֹחֵר לִחְיוֹת לַמְרוֹת הַכְּאֵב. גִּבּוֹר, שֶׁלֹּא בּוֹרֵחַ בִּשְׂדֵה אוֹיֵב. גִּבּוֹר, שֶׁאֶת כָּל רוֹאָיו הִקְסִים- גִּבּוֹר, שֶׁבְּחַיָּיו צִוָּה לָנוּ חַיִּים.

הם נופלים ממני בעת צפירה קורעת את עור התוף נושרים ומתמזגים באלפי הרוחות הנופלות מאנשים בודדים סביב. כולם ב יחד. לבד עד כלות. נופלים ממני כמו תפוחים רקובים על אדמה פוריה. כאבים ישנים ומגלידים חבוקים באלו טריים ומדממים. מפרים אותי, אולי. קמתי אני לפתוח לדודי כי חשקתי אליו, וכאבי הרקיעו נפש עיפה עד לכת הנשימה. ודודי חמק עבר. כמו טיפות הם נופלים כמו גשם. כמו מבול. חללים חללים וכל הביחד הלבדי מתרוקן עד אפס באחדות הלבבות.

אֶת הַתּוֹרָה אָסַפְתִּי אֶל בֵּיתִי, לְכַסּוֹת בִּכְרַכֶּיהָ קִיר שָׁלֵם עַל־יַד הַפְּסַנְתֵּר הַמְאֻבָּק בַּסָּלוֹן. טֶרֶם לְקַחְתִּיהָ מִשָּׁם.

בוא נצא אל הפרדס אני מוכן להפגע. אחרי כל הלימונים, מה כבר יעשה לי פרדס הדעת טוב ורע. כי הלב צועק רחמנות! ורחמנא אמר "מות יומתו" בהדי כבשי דרחמנא למה לך? בהדי כבשני דרחמנא למה לו?!

הייתי רוצה שלשנייה הכל יתבהר לא רוצה הרבה יותר כי אם הייתי יכול לקבל שנייה בהירה הייתי מגלה את הדרך הברורה כשאני אומר את המילה האחרונה אני אף פעם לא יודע אם זאת המילה הנכונה שוכב במיטה כל הלילה לבדי לבד חוץ ממך לצידי אבל אם אתה אותי אוהב למה בברור אתה לא מראה קח את גופי קח את גופי כי כל מה שאני רוצה וכל מה שאני צריך למצוא אותך למצוא אותך... אתה הוא החלק הטוב שבי מתגלה החלק שלא תמיד אני רואה אתה נתת לי נשמה טהורה אבל היא כרגע לפעמים מכוסה אבל אם אתה אותי אוהב למה אותה אתה מכסה קח את גופי קח את גופי כי כל מה שאני רוצה וכל מה שאני צריך למצוא אותך למצוא אותך בתוכי...

שכבה דקה ואדומה בתוך כוס זכוכית, זה מה שאני. שכבה דקה ואדומה אין לה כלום בפני עצמה רק כמיהה. שיפלו, שיפלו עליי המים ימלאו החלל שבכוס הגבוהה שיהיה מיץ שהוא אנחנו שלא אהיה כל כך ריקה אז בקבוק של מים צלולים, הלוואי ותִּמָּזֵג, נִתְמַזֵּג נתערבב בכפית של אהבה וננוח. בשתיקה

תמיד כשאני רוצה לנגב את הדמעות המשקפיים באמצע מפריעות אני רוצה באמת לגעת, לחוות להרגיש פיזית את הרגשות המשקפיים מתמלאים אדים זה כנראה מההפרש בין הקרים לחמים קשה לראות את החוץ להבדיל בין מה נכון למה נחוץ אני מתנגש בדברים ומפיל אותם לא מבין לאן ללכת בעולם, רצון להשאיר חותם השקרים והאמת מסביב לא מצליח לפענח את הנכון, זה מכאיב לא יודע מהי הדרך מה האמת ומה האדים חסרי ערך אם אוריד את המשקפיים אראה מטושטש ובערך אני לא יודע מה יותר גרוע אז אני משאיר אותם בנתיים משאיר את המשקפיים

בימים שכאלה עולם כלוב צר להחניק בננת סהר חור להפליט האוכל נוס בא. בימים שכאלה לב פצצה גרעינית רגע קט ומפץ להמית האמצא מרגוע לו יאמר אשמדאי בחלום גזירה היא מלפני אדון לא אכוף ראש כאגמון לא אשפיל ידי מצוק תפילה מתדרדר רק אגיף מאחור, אהדוף שנים באות בשרירי אצבעות, בקצף ים של דמעות אטביע לילות, בזעקות איומות אבריח שניות, טרם אוספם מחוג השניות- ינגסו שיני חלקיקי מאיות לא ככופר, לא כאוויל, לא כמתריס מצוקי התלוש אמלמל: על זה לא גזרת על זה לא חתמת אל תוסף דבר על אשר דיברת - -

כֻּלָּם רָצִים מִתְיַעֲצִים. אַיֵּה הָלְבַד הַמְּשַׁחְרֵר? כֻּלָּם מֻקָּפִים אַךְ יְחֵפִים- הַאֻמְנָם קַיָּם יַחַד, מעַרְעֵר?