תלוי

"שיר מותק, שיהיה לך יומקסים"

'לא טוב'. מחיקה מחיקה-

"שיר נשמה! שיהיה לך יומקסים"

'אוקיי, נשמע טוב'. שלח. שולח. ההודעה נשלחה.

רגע של מחשבה.

'למה שלחתי לה את ההודעה? אוף, שוב הרגש הטיפשי הזה...למה לא השתלטתי על עצמי? אוף...מעצבנת...לפחות הייתי כותבת משהו אחר, לא כזה מתעלק, אוף...'.

שוב המחשבות האלו טרפו את ראשה של חלי. ככה זה היה כל פעם בשנה האחרונה אחרי שחלי שלחה לשיר הודעה, או התקשרה אליה, או שלחה לה אימל, או התחילה איתה שיחה באיסיקיו. תמיד המחשבות האלו באו בעקבות יצירת קשר עם שיר בכל דרך שהיא, כל עוד חלי היא זאת שיצרה את הקשר.

'מתי הפעם האחרונה שהיא התקשרה אליי או שלחה לי הודעה? אולי מתי שהיא הייתה צריכה את המספר של חוי קאופמן, או אולי מתי שהיא ביקשה ממני את השיר של אודי דוידי- אף פעם היא לא התעניינה בי באמת. אז אולי די עם כל ההודעות והאימלים האלו? מה יש לך לחפש בה?'

אבל חלי ידעה שמהנקודה הזאת היא אף פעם לא תגיע לפתרון של הבעיה שלה. להפך, זה רק יוריד אותה יותר למטה כי היא אף פעם לא תוכל לענות על השאלה הזאת והיא תמשיך לחפש תשובה.

'ייאוש, פשוט ייאוש...'.

חלי פתחה את ארון הבגדים שלה והסתכלה במראה שהייתה תלויה על הדלת הפנימית. מהמראה ניבטה אליה השתקפותה של נערה בסביבות גיל ה- 16, גובהה ממוצע, גופה רזה, עיניה חומות-בהירות,שערה חום בהיר אסוף בקוקס ושתי סיכות תפוסות בצידי ראשה. חלי הביטה בדמות שנשתקפה אליה מהמראה והתמלאה רגש קר ועוין כלפי הדמות הזאת. חלי לא אהבה את עצמה.

'טיפשה, מה את צריכה אותה?! תראי אותך- ילדה מוצלחת ואהובה. מה את מחפשת באנשים אחרים? תהיי את! טיפשה...אוי לא, מה השעה? אני עוד צריכה להתפלל מנחה' חלי העיפה מבט אל השעון שהראה על השעה 16:17. היא טרקה את דלת הארון ויצאה מהחדר.

*  *  *

" שיר נשמה! שיהיה לך יומקסים"

'איזה מותק היא! חמודית...טוב נחזיר הודעה או לא? טוב, אח"כ. לא, בעצם נעשה את זה עכשיו אחרת אח"כ אני בטוח אשכח'.

"חלי חמודית! תודה רבה! גמלך!..."

שלח. שולח ההודעה נשלחה.

'עכשיו-מנחה'.

"אשרי ישבי ביתך עוד יהללוך סלה..."

*  *  *

"...ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"

'יו הודעה חדשה. ממי זה? הלוואי שזה משיר, הלוואי שזה משיר. יש! בואו נראה'-

"חלי חמודית! תודה רבה! גמלך!..."

אוף, איזה יבשנית היא! חכי חכי, שיר... אוקיי' השב-

"יבשנית..."

'יופי'- שלח. שולח. ההודעה נשלחה.

'עכשיו, מה היה לשיעורי בית? בקיאות פרקים כ'- כ"ב. איפה הספר? וואי וואי, אני חייבת לעשות סדר במדף הזה. הנה, יופי. הנה הספר והנה התנ"ך. ואיפה הקלמר? טוב, יש פה עט, זה מספיק. דפדפת וזהו. יאללה!'

צלצול בפלאפון. שיחה נכנסת מ-  'אמא יקרה לי'.

"אמא, מה נשמע?"

"חלילוש, ב"ה בסדר, מה איתך? היה מבחן היום?"

"כן, באנגלית"

"ואיך היה, דוברת שלי?"

"דוברת... חחח... אמא, אל תגזימי. היה בסדר, ב"ה"

"יופי. מה את עוד עושה היום?"

"בדיוק התיישבתי לעשות שיעורי בית בבקיאות ואח"כ קבעתי ללמוד עם מוריה למבחן במחשבת שיש ביום שלישי".

"טוב, יופי. אז אני לא אפריע לך, רק רציתי לדרוש בשלומך. ויש לך חיבוק גדול ונשיקות מכל החבר'ה פה. מתגעגעים אליך!"

"תמסרי להם בחזרה. גם אני מתגעגעת לכולם. אני חוזרת ביום חמישי. תצליחו לשרוד?"

"אני מקווה שכן"

יופי, להתראות".

סיום שיחה. חלי עוד החזיקה בפלאפון שלה. היא דיפדפה באופן אוטומטי להודעות. יוצאות. אוטומטית להודעה הראשונה. חלי קראה שוב את ההודעה-

"יבשנית..."

'מה הקטע, לעזאזל?! מותר לה להחזיר הודעה איך שבא לה להחזיר הודעה והיא לא חייבת לי כלום! מה אני רוצה ממנה? יואו, מתי תפסיקי כבר עם זה? טוב, מספיק. יאללה לבקיאות'.

*  *  *

'וואי, איזה יום מתיש! ב"ה- עמוס. הנה הפלאפון היקר שלי. בואו נראה- פשש...מקובלת הבחורה- 3 שיחות שלא נענו והודעה. שיחה מנועה הרכזת שר"ל ושתיים מ 'רבקה המלכה'. טוב, נברר מחר מה הם רצו. וההודעה-'  הודעות. נכנסות. מאת: חלי פרידמן-

"יבשנית..."

'קורעת הילדה, באמת שלא הייתה לי שניה לנשום. טוב, לא חשוב. יש מחר מתכונת באזרחות ואני חייבת להשלים קצת שעות שינה'.

*  *  *

"בוקר טוב, יבשנית" אמרה חלי וקרצה לשיר בזמן ארוחת הבוקר.

"בוקר טוב גם לך, פירקאית קורעת שלי. מצטערת שאולי חשבת שייבשתי, אבל באמת לא הייתה לי שניה מיותרת. גם את ההודעה ששלחתי לך, כתבתי תוך כדי שכבר החזקתי את הסידור בשביל להתפלל מנחה".

"כן, כן. שמענו...סתם. צדקת שלי. מה לעשות- שמיניסטית או לא שמיניסטית?" נאנחה חלי בחיוך.

"טוב, מה שאת רוצה. בכל אופן, בתור נ.ב.- את לא מבריזה היום מהפירקא, שמעת?" וידאה שיר בחיוך רחב.

"נראה לך שאני, חלי פרידמן, אבריז מהפירקא ועוד עם השמיניסטית העסוקה, שיר פחימה?? אני?! ככה את מכירה אותי? לא יפה".

"טוב, את צודקת. סליחה שככה לכלכתי על הפירקאית המסורה שלי שאף פעם לא מאחרת ואפילו תמיד מקדימה. יאללה, לכי לאכול את הקורנפלקס הזה לפני שהוא יהפוך לך לדייסה".

"טוב, ניפגש. יום טוב!"

"להת'".

'את רואה חלי, אפילו שיר שמה לב שאת מגזימה. שולחת הודעות ואימלים בלי סוף, מתקשרת בשעות הכי תקועות ואף פעם לא מאחרת לפירקות. אז אולי די??' חשבה חלי בזמן שהתיישבה לצד חברותיה. 'היום  אני לא אקדים' החליטה.

*  *  *

"חמישית- שביעית פירקא בבית המדרש, שישית- שמינית בחדר האוכל. אני חוזר: חמישית- שביעית פירקא בבית המדרש, שישית- שמינית פירקא בחדר האוכל". נשמע קולו של הרב זאבי בכריזה.

"זזנו?" שאלה רעות את חלי.

"לא. את יכולה ללכת. אני אבוא עוד כמה דקות" השיבה לה חלי.

"טוב, איך שאת רוצה" מילמלה רעות ויצאה מהחדר.

'שיעבור כבר הזמן, שיעבור כבר הזמן. מה השעה? רק 18:32?! יו, הזמן פשוט זוחל! די, אני הולכת. לא חלי, את לא הולכת. ראית כבר שגם שיר שמה לב שאת יותר מידי נלהבת. מספיק. אבל אני לא יכולה יותר לשבת ככה ולחכות. בא לי כבר ללכת. לא, את תראי לשיר שאת לא כ"כ נלהבת, לא כ"כ רוצה, לא כ"כ תלויה בה. שיש לך חיים משלך'.

חלי המתינה עוד 2-3 דקות מתישות ויצאה מהחדר.

*  *  *

" אז מה?" שאלה שיר "בגלל מה שאמרתי היום החלטת לא להקדים?"

"לא, מה פתאום" שיקרה חלי. ' אין מצב שאני אגיד לה את האמת' חשבה לעצמה.

"איך הלך היום?" התעניינה שיר.

"ב"ה מצוין!" ענתה חלי בהתלהבות. "החזירו מבחנים במתמטיקה וב"ה קיבלתי ציון מעולה".

"כמה? או שאת לא אומרת". אמרה שיר בחיוך צוחק.

"לא, אני לא מהבנות האלה" השיבה חלי "קיבלתי 94, ב"ה!"

"וואו, גאונה" התפעלה שיר.

"לא כזה, זה ב- 4 יחידות" ניסתה חלי להוריד את ההתלהבות. היא לא רצתה ששיר תחשוב שהיא מחזיקה מעצמה.

"כן, נכון. אבל עדיין זה מאוד מרשים".

"זה בסדר. לא יותר מידי. זה די הגיוני בהתחשב בעובדה שירדתי מ- 5 יחידות לפני חודש בערך. יש לי ראש של 5 אבל שכל של 4" אמרה חלי.

"ומה איתך? היה לך היום מתכונת באזרחות, לא?" שאלה חלי, מנסה לא להישמע יותר מידי מתעניינת.

"פשש...אני רואה שאת ממש בקיאה בלו"ז שלי. כן, נכון" אישרה שיר.

"לא כ"כ, אל תגזימי. ואיך היה?" חלי התאכזבה. שוב שיר שמה לב שהיא ממש בקיאה בחיים שלה, למרות שהיא ניסתה להסתיר את זה.

"ב"ה, נחמד. מקצוע קצת מעצבן, אבל אם כ"כ הרבה אנשים לפניי עברו את זה בשלום, גם אני אצליח בעז"ה".

"ברור שתצליחי. חוץ מזה שאמרת לי לפני חודש בערך שהמורה של אזרחות מלמדת ברמה גבוהה ודורשת מהתלמידות גם רמה בהתאם. אז בסוף יהיה בסדר, אני סומכת עלייך" ענתה חלי.

"באמת אמרתי דבר כזה? זאת אומרת- זה נכון. אבל לא זכרתי שאמרתי לך את זה. טוב, יפה לך שאת זוכרת." שוב התפעלה שיר.

"סתם זכרתי את זה. לא כזה בעיה לזכור..." מילמלה חלי במבוכה.

"יאללה, מתחילים ללמוד?" שאלה שיר ולקחה מהכיסא שלידה את הספר שממנו הן למדו באופן קבוע.

"כן, בסדר". אמרה חלי והתנערה מהמבוכה .

*  *  *

"בנות, אתן זוכרות את הסקר שערכתי בכיתה?" שאלה המורה לספרות באחד השיעורים היותר משעממים שהיו.

"איזה סקר?" שאלו שתיים וחצי הבנות שהקשיבו לדברי המורה. כל שאר הבנות שהיו בכיתה (מאלה שעדיין לא נשרו החוצה...) היו עסוקות בעיסוקיהן החשובים- חלקן דיברו, חלקן האחר נמנמו כאשר ראשן רכון בין זרועותיהן על השולחן והשאר היו עסוקות בגזירת ניירות או בכתיבת פתקים להעברה בזמן השיעור.

"הסקר על קריאת הספרים" אמרה המורה.

"אה, כן" ענתה מישהי מהשורה האחרונה. "אני זוכרת משהו כזה. אבל זה היה מזמן".

"לא יקירתי, זה היה לפני שבועיים. זה לא היה מזמן" דייקה המורה.

"נו, המורה" אמרה חלי בחוסר עניין " שבועיים זה המון זמן. את מצפה שנזכור?"

'רגע. איך זה שאת מה ששיר אמרה לי לפני חודש כן זכרתי, ואת הסקר הזה של המורה לא זכרתי? מוזר...' חשבה לעצמה חלי באי נוחות.

"מה שתגידו" אמרה המורה וחלי התנערה ממחשבותיה "בכל אופן, מה שיוצא מהסקר הזה, זה שאתן בקושי קוראות ספרים! מה קורה לדור הצעיר של ימינו שבקושי קורא? אתן באמת לא יודעות כמה זה חשוב, מוסיף ואתן יודעות מה? אני לא יודעת למה, אבל אם זה באמת נכון מה שאומרים, שלדור הזה יש הרבה בעיות ולבטים נפשיים- ספרים יכולים לעזור. אפשר למצוא בהם הרבה רעיונות חכמים. באמת" שיתפה אותן המורה במחשבותיה ובעצותיה. "ולכן, בגלל שהמצב של קריאת ספרים בכיתה שלכן ובשכבה שלכן כ"כ גרוע, אנחנו פותחות במבצע. למבצע יקראו: ' חבר מביא ספר' ומטרתו להעלות את כמות הספרים שתקראו. בשלב הראשון, אנחנו נתלה בכל כיתה לוח קיר על אחד הקירות ובכל שבוע יתווספו עוד ועוד ספרים שבנות ימליצו עליהם לקריאה על מנת להעשיר את חברותיהן בקריאת ספרים. את המבצע אנחנו מתחילות כבר היום. הנה-" עצרה המורה את שטף דיבורה והוציאה מתוך שקית שהייתה על שולחנה, דף בריסטול ענק, פלקט מקושט, ועליו כתוב בגדול:  'חבר מביא ספר'. את הבריסטול הגדול הזה היא לקחה ותלתה על אחד הקירות בכיתה.

"אתן רואות, בנות? פה-" אמרה המורה והצביעה על שטח צבעוני ריק בלוח הקיר. "פה, בנות יכתבו ספרים להמלצה. וכאן-" כעת הצביעה המורה על טבלה גדולה, שתפסה את רוב הלוח. הטבלה הייתה מחולקת ל- 25 טורים ו- 5 שורות. בכל ראש טור היה כתוב שם של בת מהכיתה ובכל תחילת שורה היה כתוב: שבוע א', שבוע ב' וכן הלאה עד שבוע ד'. "כאן נרשום את כמות הספרים שתקראו. המבצע ייערך במשך חודש ימים ובכל סוף שבוע נרשום כמה ספרים הספיקה כל בת לקרוא במשך אותו השבוע" הסבירה המורה "ונקווה, שלקראת סוף החודש בנות ישיגו כאן מספרים יפים של ספרים. המבצע של קריאת הספרים מתחיל מיום א' הבא ועד אז אני רוצה שבנות ירשמו בחלק הריק המיועד לכך, ספרים שהן ממליצות לחברותיהן לקרוא" סיימה המורה.

 "מה אתן אומרות?" שאלה המורה והביטה אל התלמידות לראות את תגובתן. הכיתה נשארה כשהייתה. אף אחת לא גילתה התלהבות יתרה.

'לא נורא' חשבה לעצמה המורה 'עם הזמן הם יכנסו לזה'.

*  *  *

יום רביעי בשעות הלילה. השעה הייתה 21:30 כשחלי נכנסה לכיתה בשביל לקחת ספר ביולוגיה מהתא שלה. הכיתה הייתה ריקה וחשוכה. חלי הדליקה את האור ונכנסה לכיתה. בדרכה לתא, היא עברה ליד לוח הקיר והעיפה מבט לעברו. במקום המיועד לכתיבת הספרים המומלצים, נרשמו 3 ספרים. חלי לא התכוונה להתייחס אל המבצע הזה ברצינות. באמת שלא היה לה חשק וכוח לשבת ולקרוא ספרים. מה גם שהמתכונות כבר התקרבו ונראו באופק וכולן נכנסו ללחץ לימודי.

בלי שחלי התכוונה לכך בכלל, שורה אחת בלוח הקיר משכה את תשומת ליבה. מישהי כתבה שם של ספר והוסיפה משהו כתוב בסוגריים. חלי התקרבה כדי לראות מה כתוב. וזה מה שהיה כתוב שם:

ייסורים של אהבה/רועי אביחי

ובסוגריים היה כתוב:

(יש גם בספריה של האולפנא)

*  *  *

"...קודם כל צריך לדעת שמי שהרגש הזה חזק אצלו

זה מלמד על עדינות נפשית מיוחדת, זה אומר שיש לו

מפתח גדול להיות אוהב גדול בצורה נכונה. להיות אוהב

ישראל גדול ואוהב ה' גדול. הבעיה היא לא באהבה מצד

עצמה, אלא התמכרות והתלות הרגשית שנלווית אליה"

חלי קפאה במקומה. סוף-סוף היא מצאה את ההגדרה של מה שהיא מרגישה במשך שנה. תלות. תלות רגשית.

אבל למרות שעכשיו היא ידעה את ההגדרה של הרגש הזה, שום דבר עוד לא היה ברור לה. עלו לה בראש עוד המון שאלות- מה זה? למי זה קורה? למה זה קורה? מה אפשר לעשות עם זה? ועוד שאלות שהתרוצצו המוחה ללא הרף והטרידו את מנוחתה.

את התשובות לשאלות האלו, קיוותה חלי למצוא בהמשך הספר. ואכן היא מצאה:

"כשיש חבר כזה, אתה לא מסוגל לדבר איתו באופן

טבעי ולחשוב בטבעיות במחיצתו. הוא כמו נקודת אור

בשבילך. גם אם יהיה בין המון אנשים אחרים-

כל הפרוז'קטורים יופנו אליו"

'זאת הסיבה שתמיד כשאני מדברת עם שיר אני כ"כ לחוצה, כ"כ רוצה להרשים אותה ולהראות לה שאני טובה כמוה' הרהרה חלי לעצמה. היא המשיכה לקרוא:

" תלות רגשית היא תופעה קיימת ומוכרת. היא תלויה

בדרך כלל באופי של בני האדם. התופעה הזו קיימת

בכל מקום: בישיבות תיכוניות וגבוהות, באולפנות, בתיכונים,

בצבא, באוניברסיטה, בין בנים לבנים, בין בנות לבנות ובין

שני המינים...

...[ האדם] רוצה קשר מאוד חזק, שיתפוס את כל כולו.

ה'נתלה' חושב שהוא רוצה לאהוב את החבר, אבל בעצם

הוא רוצה מישהו שיהפוך אותו למוקש מרכזי בחייו. זה

צורך קיומי בשבילו, לכן הוא סובב כל הזמן מסביב לזה,

מחפש אישורים לזה שהוא באמת מספיק חשוב בשביל החבר".

עכשיו הדברים היו קצת יותר ברורים. חלי הבינה ולא הבינה. היא הבינה שהקשר הזה טוב, אבל מזיק. שהיא מקבלת ממנו, שהיא לומדת המון משיר- אבל בו זמנית הוא מזיק. היא כל הזמן מחפשת אישורים לזה שלשיר אכפת ממנה כמו שלה אכפת משיר. וכן, לשיר אכפת ממנה, אבל לא כמו שלה אכפת משיר. כי לה, לחלי, אכפת משיר הרבה מעבר לידידות. אכפתיות מוגזמת.

והיא לא הבינה, לא ידעה, מה אפשר לעשות עכשיו. אבל רעיון לדרך התחיל לעלות בראשה, והיא הרגישה  שהיא צריכה לתת לזה עוד זמן להתעכל. להבין.

אבל מה שחלי כן ידעה, זה שעכשיו היא צריכה להיאבק, להתמודד. לפעמים להיכשל ופעמים להצליח ולנצח.

*  *  *

השנה חלפה.

במשך השנה הזאת חלי השתנתה- התבגרה, הבינה, השכילה והתמודדה. התמודדה עם הרגש שלה. וזה היה קשה, כי עד לתחילת התקופה שבה חלי התחילה להתמודד ולהתנגד, בער בה רגש חזק של אהבה, אהבה לא בריאה, במשך שנה, וככל שהזמן התקדם זה נעשה קשה יותר ויותר. וזה לא תמיד הצליח, כי הרבה פעמים חלי כמעט נשברה. הרבה פעמים חלי חשבה לעצמה 'למה לעזאזל אני נאבקת? מה היה קורה אם לא הייתי נאבקת ונלחמת בזה? האם זה לא היה יותר טוב?' אבל חלי ידעה לענות לעצמה את התשובה ש- לא. זה לא היה יותר טוב. כי גם כשהיא נכנעה ולא נאבקה היא סבלה ואכלה את עצמה. ולכן היא הייתה חייבת להיאבק, להמשיך. גם בשביל שיר אבל במיוחד בשביל עצמה.

הרבה פעמים חלי גם נשברה ממש. שלחה הודעות ואימלים כשהיא לא רצתה ואח"כ הציפו אותה נקיפות מצפון, הייתה לחוצה כשהיא דיברה עם שיר בעוד שהיא ניסתה להירגע ולהישמע הכי רגועה שיש, הגיעה בין הראשונות לפירקא למרות שהיא כל פעם ניסתה לעכב את עצמה עוד קצת בחדר, לעשות עוד משהו שיעכב אותה ועוד ועוד מקרים כאלו שקרו במהלך השנה. אחרי כל מקרה כזה, חלי הייתה מתפללת שתיגמר כבר השנה, שיר תלך לשירות לאומי וככה, חלי הייתה בטוחה, יהיה יותר קל.

אז סוף- סוף, לרווחת חלי, נגמרה השנה והתחילה שנה חדשה.

שיר עזבה את האולפנא עם שאר חברותיה השמיניסטיות ופנתה לדרך חדשה בחייה- שירות לאומי.

ובאשר לחלי-  חלי השקיעה ראשה ורובה בסניף, בחניכות, בחברות, בלימודים, בפרויקטים שהיא ארגנה ועוד ועוד. היא הרגישה שהיא עושה את הדבר הנכון. שהיא מוציאה את כוחותיה על דברים מועילים, על חברויות מועילות ועל דברים שמילאו אותה סיפוק.

לכאורה יכול היה הסיפור להסתיים פה. אבל הסיפור עוד לא הסתיים:

*  *  *

היא לחצה על הידית ופתחה את הדלת.

"חלי!!!" נשמעה קריאה מאושרת וחלי ראתה מישהו רץ לעברה וקופץ עליה.

"רוני, רדי ממני. אני נחנקת" מלמלה חלי לאחותה הקטנה, כיוון שזאת קפצה בהתרגשות על אחותה הגדולה וכמעט הפילה אותה אחורנית.

זה היה ביום שישי, הפעם הראשונה שחלי חזרה מהשירות הלאומי אחרי שבועיים שהיא לא הייתה בבית. היא נראתה כמו כל בת שירות אופיינית- תיק ענק של 85 ליטר על הגב, שני פלאפונים בשני כיסי חצאיתה הארוכה ועיניים אדומות מחוסר שינה.

"חלילוש, מה נשמע?" הופיעה אמא מהמטבח.

"ב"ה, סחוטה מעייפות" נאנחה חלי.

"כן, רואים. לכי תניחי את התיק בחדר, ואז תרדי למטבח. אני רוצה לשמוע חוויות" אמרה אמא.

"כן אמא, תודה" הודתה חלי בעייפות ושרכה דרכה לחדרה.

"חלי מתוקה, יש לך כמה מכתבים על השולחן בחדר" קראה אמא אחריה.

"טוב" מלמלה חלי ונכנסה לחדרה.

אחרי שהיא הורידה מגבה את התיק הענק, היא פנתה להסתכל על השולחן. היו מונחים עליו כמה מכתבים. היא הושיטה את ידה ונטלה אותם. היא התיישבת על המיטה ודפדפה בהם. מכתב אחד היה מהבנק, שניים היו מהשירות הלאומי, עוד אחד היה מהאולפנא ואחד אחרון שגרם לליבה לזנק היה –

היא פתחה אותו במהירות. על רבע דף יפה עם קישוטי עלים יבשים ברקע היה כתוב את הנוסח הבא:

בלב מלא תודה לבורא עולם,

אנו מתכבדים להזמינכם לחתונת ילדנו

אורי    עב"ל     שיר

_____  _____  _____

חלי כבר לא קראה את ההמשך. זה לא היה חשוב. היא שקעה במחשבות. לפתע היא התנערה, כאילו נזכרה במשהו, והפכה את ההזמנה. כמו שחלי חשבה, על גב ההזמנה הייתה כתובה הקדשה בכתב ידה, המוכר עד לכאב, של שיר: