פסיפס אתר יצירה

הילדה ליד הפסנתר

פורסם בתאריך ה' בתשרי תשע"ב, 03/10/2011

 

בס"ד

היא ישבה צמוד לפסנתר בסטודיו. הפסנתר הלבן שנח לו מולה לא היה חדש, שריטות ושלל דפים מפוזרים היו עליו.

מאז שפתחו את הסטודיו הפתוח למוסיקה ילדים נמצאים פה בלי סוף. מורים באים בהתנדבות ללמד את הילדים האלו שאין להם בית, נכן אלה שגרים בבתים הרעועים או בני הנוער שנמצאים בישיבה שם ממול לבניין לימודי המוסיקה החדש. אני מאלה שלומדים בישיבה. האמת, שעוד מעט אני כבר לא יהיה שם. זה שנה אחרונה שלי.

אני בא לכאן כמעט כל אחר-צהרים, מאז שהמקום הזה נפתח.

היא תמיד שם, מנגנת על הפסנתר הלבן שבטח נתרם מאחד העשירים שגרים בעיר מחוץ לישוב הגדול שלנו. גבה נע בקצב המוסיקה, זיהיתי מיד את השיר. סידרתי את הכיפה שעל ראשי וניגשתי לצ'לו שהיה צמוד לדלת.

מאז שמכרתי את הצ'לו הישן שלי לא ניגנתי יותר. אני אוהב לנגן אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לשמור אותו מאז שהורי ואחותי מתו.

הרמתי את הצ'לו בגוון דבש יפהפייה. תמיד אהבתי את הכלי הזה, את הצבע את הצליל המיוחדות. לפני שהגעתי לישיבה- שהפכה לבית שלי- הייתי מנגן כל הזמן. אני עדיין זוכר איך מנגנים בזכות דניאל, החבר שלי לחדר, שהביא לי יום אחד קרש ואמר לי שזה הצ'לו החדש שלי, דגם מיוחד במינו שניתן למצוא רק אצל יורם הדייג.

היא לא שמעה אותי נכנס, וגם לא ראתה אותי למרות המראות בסטודיו. היא עצמה עיניים ונענעה את ראשה לפני קצב הפסנתר. מעולם לא דיברתי איתה למרות שאנחנו מתראים כל יום. אבל באותו היום היה לי מצב רוח טוב ושאלתי את עצמי מי צריך מילים? יש מוסיקה!

הכרתי היטב את מה שניגנה, אני יודע לנגן גם על פסנתר לכן ידעתי מתי הזמן המתאים להיכנס. התיישבתי על אחד מהכיסאות והתחלתי לנגן את הליווי.

היא הפסיקה לנגן. הנערה הסתובבה אלי עם עיינה החומות הבהירות כמו הצ'לו שאחזתי בידי.

עצרתי גם.

היא הביטה בי, אני בה. חלפו כמה שניות עד שהיא קמה והלכה מהאולם הגדול. עזבתי את הצ'לו שלי וניגשתי לפסנתר הלבן והתחלתי לנגן.

אני לא בטוח מי לימד אותי לנגן על פסנתר אבל אני חושב שאבא שלי. הוא קנה לנו את הפסנתר כשהייתי בן 12.

ניגנתי את השיר "ציון" של יונתן רזאל ואביתר בנאי. שיר שאני מכיר היטב. כנראה שגם היא.

היא לא נכנסה לחדר אבל יכולתי לראות אותה מציצה מהשתקפותה על שלל המראות שהיו בסטודיו. בצעדים איטיים ושקטים היא נכנסה לאולם ואספה את התווים שעל גבי הפסנתר.

אני התעלמתי ממנה, כמו שהייתי בטוח שהיא רוצה. החצאית הארוכה שלבשה החמיאה לה והעידה על צניעותה. הגיטרה שהייתה מכוסה בנרתיק נלקחה בידיה העדינות.

אני המשכתי לנגן, כאילו לא נכנסה מעולם למרות שכניסתה הזיזה כמה דלתות נעולות בליבי. שערה בגוון ברונזה ניסה להזכיר לי משהו שלא יכולתי להיזכר בו.

"אני מצטער. תפסתי לך את הפסנתר, הפרעתי לך לנגן...אני אקח את הצ'לו ואלך..."היא עמדה דום ולא זזה נדמה היה שהיא גם לא נושמת.

"רק שאלה אחרונה, "אמרתי תוך כדי שארזתי את הצ'לו בנרתיק שלו." למה לא אמרת כלום? אני הפרעתי לך!" היא שתקה ספגה עלבון בשקט.

לקחתי את הצ'לו ועברתי לאחד החדרים ליד. לראות אם היא תמשיך לנגן.

"רגע אל תלך..."הקול שלה היה משהו מיוחד. כל מילה שלה הייתה מנגינה בפני עצמה.

נעצרתי, חזרתי אל הסטודיו. "למה?" שאלתי.

"אני מצטערת שלא עניתי לך. אני פשוט הייתי המומה."

"המומה ממה.??"שאלתי בתמימות.

שתיקה.

היא לקחה את הגיטרה שלה ויצאה מהחדר.

***

"מה שאתה מנסה להגיד לי הוא שאתה דלוק על בחורה שמנגנת בפסנתר שאתה אפילו לא יודע את השם שלה?" דניאל הביט בי מבט שאני מכיר היטב. כל שיעור מתמטיקה הוא מסתכל על המורה ככה כשהוא לא מצליח להבין את החישובים שלו.

"משהו בסגנון..."אמרתי. "אני לא הייתי קורא לזה להידלק עליה."

"חננה." אמר דניאל. הוא התיישב צמוד לאחד מהשולחנות הארוכים שהיו בחדר האוכל. הפעם היה שניצל לארוכת צהריים וכמובן שלא נשכח את הפסטה האיטלקית של חיים. אין כמו הפסטה של חיים!

"עוד לא הכרת בעובדה שככה מדברים היום?"

"לא לזה התכוונתי," הפסקתי. לגמתי מהמיץ תפוחים שלי." התכוונתי שאני לא בטוח מה אני מרגיש כלפיה. כמו שאתה אמרת, אני אפילו לא יודע את השם שלה!"

"יש בזה משהו, לכן מחר דבר ראשון שתעשה יהיה לברר את השם שלה." הוא חייך ולקח ביס אכזרי מהשניצל שהיה לו על הצלחת.

"לא. נראה לך?" אמרתי. "שתי סיבות יש לי לכך. אחת-אני מתבייש מהצל של עצמי אז לדבר עם בת יהיה גרוע יותר! שתיים-הלכה."

"היי...אל תערב את ההלכה בזה. "דניאל הרים את ידיו במין תנועה של "חף מפשע".

"אבל אני צודק. "לא נכנעתי.

"טוב, נכון, ניצחת." אמר דניאל. "אבל אני עדיין חושב שלפחות תברר את השם שלה."

"מה זה ייתן לי בדיוק?" שאלתי.

"אממ...לא יודע אבל לא מעניין אותך לדעת מה השם שלה?" הוא לקח כמה ביסים מהפסטה האדומה.

***

עליתי לקומה השנייה. לסטודיו, שם כרגיל חיכה לי הצ'לו. השעות בבניין המוסיקה היו מחולקות לפני שלושה קריטריונים: שיעורים פרטיים, שיעורים קבוצתיים ושעות פתוחות. בדרך כלל אני הולך לשעות הפתוחות, אז אף אחד לא משתמש בצ'לו.

היא הייתה שם. הפעם ישבה על עדן החלון. היא לא הסתכלה עליי אבל נדמה היה שהיא יודעת שאני שם.

"אתה אפילו לא מזהה אותי?" שאלה אותי. כשסובבה את פניה נגלו הדמעות שהיו על לחייה.

"מה? אני מצטער אבל מעולם לא דיברנו..."ניסיתי להירגע להבין מה קרה לה. ניסיתי לעזור לה.

"לא..."הדמעות, בלי להתבייש, הפגינו בגודלם. מחו על כאב שלא הבנתי.

"בה' חשוון תש"ע אני, חבר שלי ואח שלי "-משהו בליבי נשבר כשעיכל את העובדה שיש לה חבר.-"נסענו לתל אביב כי לשם ההורים שלי רצו לעבור דירה. הם ביקשו שנלך ונראה אם היא מתאימה לנו. אחי, יונתן, הסיע אותנו. זה היה יום גשום. "ירדה לה דמעה נוספת. "מכונית פגעה בנו."

רציתי להגיד איזה משפט נדוש כמו "אני מצטער" או משהו בסגנון אבל שמתי לב שהיא לא סיימה לדבר.

"אחי יונתן נפטר. הוא היה בן 21.חבר שלי...הוא איבד את הזיכרון. אחרי חודשיים של קומה הוא התעורר כשהוא לא זוכר דבר. לא את התאונה של הוריו ואחותו ולא אותי. דוד שלו היה איתו הסביר לו

הכול, את שמו והביא לו את כל היומנים שלו כדי שיוכל לדעת דברים שלא זכר. "היא ניגבה עוד דמעה שלה והתיישבה ליד הפסנתר. הסתובבתי אליה.

"אבל לא רציתי שידע מי אני לכן קרעתי את כל הדפים מהיומן שלו שמדברים עליי והלכתי משם..."

היא סידרה את התווים שלה על הפסנתר.

"אתה מבין שהזיכרון הפרוצדורלי שלו לא נפגע. זאת אומרת שאת הפעולות הבסיסיות הוא ידע לעשות, כמו לנגן על צ'לו או לשחות או לימודים. אבל אותי הוא לא זכר. לא מאז..."

היא החלה לנגן. המנגינה הזאת...התקרבתי אליה. נעמדתי ליד הפסנתר הלבן. הסתובב לי הראש מעט איבדתי את היציבות. אחזתי חזק בפסנתר משתדל שלא ליפול. אבל לא יכולתי יותר משקל גופי נעשה כבד יותר ויותר.

השיר הזה...

נפלתי אחורה, קיבלתי מכה חזקה בראש ואיבדתי את ההכרה.

***

"רות?" לא הבנתי מה אמרתי. איך אני יודע את השם שלה? אני חבר שלה? אני הילד מהתאונה? לא ידעתי בברור...שכבתי על ריצפת העץ. התרוממתי בזהירות. לא איבדתי את ההכרה להרבה זמן, היא לא הספיקה לקרוא למישהו.

"דוד? אתה זוכר אתה יודע מי אני?" היא עמדה מעליי.

"עברת דירה לכאן ודוד שלי הזמין אתכם אלינו, הייתם השכנים החדשים שלנו." אמרתי.

נזכרתי. זה היה השיר שלנו. הוא התנגן בתאונה. אחיה היה ג'ינג'י כמו אימא שלה. פתאום הציף אותי הזיכרון...

"אויי דוד!" היא קירבה את ידיה אל פניה והחלה לבכות.

"את התפעלת מזה שידעתי לנגן בצ'לו וסיפרת לי שאת יודעת לנגן בפסנתר. כך למדתי לנגן בפסנתר!" חייכתי. התרוממתי לאט.

"למה אבל למה מנעת ממני לדעת מי את?"

"כי אני הייתי האחת שכיסתה ליונתן את העניים בלי לשים לב שהרמזור התחלף לאדום. הוא חצה את הכביש באדום ומכונית פגעה בנו..."היא התיישבה על הרצפה לידי, נזהרת לא לגעת." אני הרגתי את יונתן..."

 

 

תגובהתגובות