האם גופנו בשרשראות ברזל תלוי
שבוי בשקר העולם?
ואנו האנשים כטיפות הגשם חולפים,
משאירים רק זיכרון של אור, של תקווה.
ואת יקרה,כשאלך לו רק אלך כמותך כילד הדורך על שלולית וצוחק, תמים, ילד.
ואותך כעת כבלי הברזל אינם שובים עוד, חופשיה את במרחבי הזמן.
עם חיוך החזק מאלף זריחות,
חיוך של אהבה
ואני כאן למטה בין ענפי הזית, בין השדות והכרמים,
מביט עייני לשמיים, אלייך,
ובליבי תקווה,
לימים טובים יותר,
לימים של שמחה.
תגובהתגובות