יניב מתיישב מולי, מניח רגל על רגל, ונשען אחורה בטבעיות.
"זה לא יכול להמשיך ככה, יואב. אתה צריך להגדיר בדיוק מה הולך אצלך."
להגדיר זה קשה, אני אומר לו. זה לתפוס את הסערה הזאת שמתחוללת שם בפנים, בלי הפסקה, זאת שמכאיבה - ולחתוך חלק ממנה, מה שמכאיב לא פחות. להגדיר זה קשה, אני אומר לו. להגדיר זה לאבד משהו ממך. אני לא רוצה לעשות את זה!
יניב מהנהן בהבנה. "אני מבין. אבל אתה הוא זה שחייב להבין עכשיו. אם לא תחתוך את זה, אתה תישאר בפנים עוד הרבה זמן."
אני יודע, אבל משום מה זה לא מרגיש לי נכון.
"רגשות, רגשות. יואב - אתה אדם רציונלי! אני מכיר אותך כבר הרבה זמן."
אני אדם רציונלי. אבל אני גם אדם! זה לא רק שכל, מה שבפנים!
"יואב, אתה צריך לתפוס את עצמך בידיים!"
לא רוצה! אני קם בפתאומיות, מרגיש מין גל כעס בלתי מוסבר. לא רוצה! משהו גורם לי להתחיל לבכות כמו ילד קטן. אתה אדם רע! אתה איש רע! לא רוצה לדבר איתך. יותר. לעולם.
יניב קם, וניגש אלי. הוא התחיל לטלטל אותי. "יואב. מה קורה לך? ספר. אני רוצה לעזור."
באותה פתאומיות שזה בא, זה גם הולך. אני צונח חזרה למקומי ותופס את הראש בידיים. אני לא יודע, יניב. אני אומר לו. אני פשוט לא יודע. אני מרים את הפנים שלי אליו, בעיניים אדומות. מה יהיה איתי?
תגובהתגובות